״… אל לנו לשכוח שהיום אנו ב – 1953 ולא בימי הביניים…״ ועכשיו כבר 2019

דברים שאמרה בבה אידלסון ממפא״י, בדיונים על ״חוק שיפוט בתי דין רבניים״ בשנת 1953:
״… אל לנו לשכוח שהיום אנו ב – 1953 ולא בימי הביניים… הרשינו לעצמו בכנסת לחוקק חוקים אשר לא חוברו בדיוק כפי שכתוב בדין תורה, כגון חוק גיל הנישואין, חוק האפוטרופסות, חוק שירות הבטחון, ולפנינו עוד דרך ארוכה של חקיקה. הרשינו לעצמנו לקבל חוקים אלה לפי הבנתנו כחברה מתקדמת. נסתכל יפה בחיינו ונכיר שישנן בעיות אשר אינן הולמות גם את רצון הציבור הדתי. איננו חיים בצורה ובמנהגים כפי שחיו היהודים לפני דורות; ישנם דברים רבים אשר אינם הולמים לא רק את הציבור החילוני, אלא גם פוגעים בכבודם של האנשים הדתיים.״

״בית הדין הרבני צריך לשפוט בין האיש ובין אשתו. היתכן איפוא שבית דין זה יהיה כולו על טהרת הגברים? מי יכול לחשוב שענייני נשים יהיו מוגנים בכל המקרים שתמיד תהיה ההבנה הדרושה לבעיותיהן המיוחדות. יש להקים מועצה ציבורית עם נציגות של ארגוני נשים ושיתוף קבוע של שופטות.
…
אני יודעת היטב שלא אמצא הרבה תומכית להצעתי זו. אחת הסיבות לכך היא, שבין 120 חברי כנסת רק 12 נשים, בעוד שבתוך הישוב אנחנו מהוות כמעט 50%. בטוחני שאילו ישבו נשים נבחרו גם על ספסלי המפלגות הדתיות, היינו מצליחים יותר בפתרון הבעיה, שבה תלויים חיי בני אדם, גורל ילדיהם וצביון החברה כולה במדינתנו.״

הציטוטים המופלאים האלה לקוחים מעמ׳ 208 במאמר של צבי טריגר ״יש מדינה לאהבה: נישואין וגירושים בין יהודים במדינת ישראל״.

בינתיים, הגענו כבר ל – 2019, חוק שיפוט בתי דין רבניים עומד על כנו, אבל לפחות יש לנו 4 נשים מתוך 11 בוועדה למינוי דיינים. במפלגות הדתיות עדיין לא יושבת אישה, ובג״צ רק לא מזמן הורה לאגודת ישראל לבטל את הסעיף שמגביל את בחירתן של נשים במסגרת המפלגה.

אנחנו כבר ב – 2019 ובכנסת האחרונה, הגענו לשיא במספר הנשים המכהנות – 35 מתוך 120, עדיין רק קצת יותר מרבע והרבה פחות ממחצית, ובחמש מהמפלגות לא מכהנת אף אישה. בממשלה 4 שרות בלבד מתוך 16 שרים מכהנים. בכל שנות קיומה של המדינה, אף אישה לא עמדה מעולם בראש משרד הבטחון, משרד האוצר והמשרד לבטחון פנים, רק שתיים עמדו בראש משרד החוץ ואחת בראשון משרד הפנים.

אנחנו כבר ב – 2019 ובימים האחרונים גילינו שתמונותיהן של נשים, העומדות בראש מפלגות, מרוטשות החוצה משלטי פרסומת, וכי ישנן עיריות שמסרבות לפרסם את שלטיהן של מועמדות, דוגמאות נוספות להתפשטותה של תופעת הדרת הנשים למרחב הציבורי.

אנחנו כבר ב – 2019, וניהלנו מאבקים רבים מאז 1953, והיו בהם גם הישגים והצלחות ונצחונות, אבל במובנים לא מעטים, אנחנו עדיין מנהלות היום את אותם המאבקים והשיוויון המגדרי בישראל נראה עדיין כמו חלום רחוק.

על תקווה ונחישות – דברים שלמדתי מאורי אבנרי

אורי אבנרי תמיד היה שם. דמותו המיתולוגית ליוותה את הפגנות נעורי. הוא היה שם בהפגנות למען השלום במהלך האינתיפאדה השנייה, שבוע אחרי שבוע מככר רבין למוזיאון, לסינמטק, לקרייה. הוא היה שם ב – 2005 בפעם הראשונה שהגעתי לבילעין, גבר בן 81 מקפץ על הגבעות כמו עז הרים קלילה. הוא היה שם במהלך הקיץ של 2006 כשצעקנו נגד מלחמת לבנון, וב – 2009 ו – 2012 ו – 2014 כשזעקנו שוב ושוב נגד עוד מלחמת ברירה בעזה. הוא היה שם בשייח ג׳ראח ובכפר שלם כשהתנגדנו לפינויים. הוא היה שם, אוחז תמיד בשלט הקטן עם שני הדגלים.

הוא תמיד היה שם, אבל אני חושבת שבשבילי הוא הכי היה שם בקיץ של 2006. עמדנו ביחד יום אחרי יום מול הקריה, מפגינים נגד עוד מלחמה מיותרת. למדתי גרמנית באותה השנה, ותרגלתי את השפה בהאזנה לראיונות שלו לעיתונות הזרה. הניסיון לפענח את הראיונות האלה עם השפה הקולחת והדיבור הרגוע, המדוד, המוקפד, היו הסחת דעת מבורכת בתקופה איומה.

והיה בו משהו שהזכיר לי את סבא אריה, דוד אלי ודוד מולה, בעיקר באותה המלחמה. אלה היו העיניים הכחולות הגדולות, והשפה הגרמנית, אבל זו בעיקר הייתה היציבה שלו, זקופה, מתוחה ואיתנה. יציבה של אדם בטוח בעצמו, המאמין בצדקת דרכו ומתעקש לפלס שבילים חדשים בינות לקוצים. הם כולם כבר אינם עכשיו, ואני עדין מנסה ללמוד ולסגל לעצמי את אותה היציבה.

היום גיליתי שהוא היה שם גם בשביל הקהילה הגאה. באותה אמונה בזכויות האדם ובחירות הפרט, הוא ניסה לבטל את האיסור על משכב זכר עוד ב – 1965. ויש משהו בתגלית הזו שמרגיש כמו מתנת פרידה. זכרון אחרון לברכה.

הוא היה שם גם בהפגנה האחרונה. אנחנו היינו ברחבת המוזיאון והוא היה באיכילוב, אבל מוחמד ברכה הביא אותו במילותיו אל הבמה. ״העתיד שיך לאופטימים״ הוא אמר, והכיר גם בכך שנהייה קצת קשה לשמור על האופטימיות, אבל גם שאין ממש ברירה. אבל היה משהו אופטימי בצעדה המשותפת של שבת שעברה, ולמרות השקרים והספינים, ההפגנה הזו הייתה יותר מכל אירוע שמאל אחר שהייתי בו זה הרבה שנים מעוררת תקווה. קשה לדמיין שמאל ישראלי בלי אורי אבנרי, ולדעת שהוא כבר לא יהיה בהפגנה הבאה. אבל בגיל 94 הוא התעקש להמשיך להאמין שעולם אחר אפשרי, והוא השאיר לנו מורשת של נחישות ואופטימיות ותקווה.

לעולם לא עוד?

בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.

בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.

היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.

כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.

ארגז הכלים של האדון?

הרעיון ש״לא ניתן לפרק את ביתו של האדון בכליו של האדון״, הוא נורא נחמד כהצהרת עמדות, אבל מדוע שנשאיר לאדון את כל ארגז הכלים הקיים? למה שלא נגנוב את מה שאנחנו צריכות? ויותר מזה, אולי אנחנו צריכות להכיר בעובדה שסביר להניח שחלק ניכר מהכלים של האדון, הם בעצם כליה של הגברת, אשר היא אף פעם לא קיבלה עליהם את הקרדיט הראוי

לא (ה)ארץ לנשים – על עיתונות, סקסיזם והדרישה למרחב שמאלי פמיניסטי

לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל אני מתכוונת לקנות את הגליון השבועי של לאשה, מטעמי סולידריות עם הנשים האמיצות שמצולמות על השער, ומחרימה במקביל את ״הארץ״ עד שהעיתון ייקח אחריות על ההסתה המזעזעת לאונס בגיליון יום השישי.

הבחירה של לאשה להקדיש את עמוד השער לחשיפה מעצימה, גלויה וגאה של נשים שעברו תקיפות מיניות ואונס היא צעד משמעותי וחשוב. השער הזה נושא את האמירה אנחנו מפסיקות להתבייש, אנחנו מפסיקות להסתתר, אנחנו עומדות ביחד, כי הבושה וההסתרה לא צריכות להיות עלינו או שלנו. חשוב שהגליון הזה ימכר היטב ויופץ, ושמי שאחראיות להפקתו תראנה ברכה בעמלן, ותוכלנה להמשיך בכיוון החשוב הזה. חשוב גם שהנשים הללו שמופיעות על השאר תקבלנה תמיכה.

במקביל, הבחירה של הארץ לתת במה פעם אחר פעם, לסקסיזם בוטה, בין אם בהגדרות לתשבצי היגיון, במדורי הומור לכאורה, כמו ״בואנה בואנה״ או ״מדד המדרג״, בין אם בחוסר התיחסות ובהמנעות מדרישה ללקיחת אחריות ביחס להאשמות נגד לאור ובין אם בטקסטים המחרידים של ציפר, היא מבזה. הטור של יום שישי הוא רק הקש האחרון, שעבר מתרבות אונס להסתה לאונס. עיתון שמתיימר להיות ליברלי לא אמור לתת במה להסתה פוגענית ובוטה כל כך כלפי מחצית מהאוכלוסיה. אף אישה לא אמורה לפתוח את הבוקר שלה בקריאת כתבה שמסבירה לה ש״למען האומנות״ מותר לאנוס אותה. אף גבר לא צריך לשתות עם הקפה שלו את הלגיטימציה לפגיעה מינית. כואב לי לומר את זה, כי זה העיתון שאני קוראת מאז שאני יודעת לקרוא, אבל הארץ עיתון סקסיסטי, הארץ פוגע בנשים, הארץ מבזה נשים, וזה צריך להפסיק, ועד שזה יפסיק, אנחנו צריכות להפסיק לתמוך בהארץ.

ועוד נקודה אחרונה. הסקסיזם הבוטה של הארץ ושל מגוון מכותביו, עובר כבר זמן רב, בין היתר, בגלל האג׳נדה הפסאודו-ליברלית של העיתון, והעובדה שבין העיתונאים המודפסים בתפוצה רחבה הוא היחיד שמעז, במידה חלקית ומוגבלת, לתת מרחב לשיח שמאלני. בדיוק כמו שאלימות מינית עוברת במרחבים שמאליים במסגרת ״המאבק״, ומוסטת מהשיח לטובת דברים חשובים ודחופים יותר. המחויבות שלנו לסיום הכיבוש לא יכולה להיות מלווה בדרישה לקבלה של סקסיזם ופגיעות מיניות, להפך. פמיניזם חייב להיות חלק מובהק מהשפה, המחשבה ודרכי הפעולה של השמאל, והמאבק לסיום הכיבוש חייב להתנהל בתוך מרחב פמיניסטי שמחויב גם לשיוויון ולחופש מגדרי. הגיעה השעה שבה הדרישה הזו צריכה להיות מופנת באופן נחרץ וברור לכל מי שרוצה לראות בעצמו חלק ממחנה השמאל.

(התמונה היא עמוד השער של לאשה)

1. הכרתי את דיויד בואי דרך כריסטיאנה פ. כריסטיאנה רצתה להיות בואי ואני קצת רציתי להיות כריסטיאנה, עם הג׳ינס הסופר צמודים, מגפי העקב הגבוהות, המבט המסתורי והשיער המבולגן. הוא היה פס הקול שלי לסיפור ההרס העצמי שלה, שנמשכתי אליו ופחדתי ממנו, קינאתי בו ונחרדתי ממנו, כילדה בת 10, שחיפשה גיבורות שלא היו ״בנות״. לפני כמה שבועות ראיתי בפעם הראשונה את הסרט של ״אני כריסטיאנה פ׳״. השנים עברו ואני גדלתי וכריסטיאנה נהייתה קטנה, אבל בואי נשאר החוט שמחבר אותנו.
2. הייתי בת 14. אבא הסיע אותי לבית הספר ושם את ״זיגי סטארדאסט״ במערכת של האוטו. הוא סיפר לי שכשהוא קנה את התקליט הייתה עליו מדבקה שאמרה שאת התקליט הזה חייבים לשמוע בפול ווליום. אז הגברנו את המוזיקה והאזנו. לקחתי את הדיסק איתי לבית הספר ונסעתי למאדים בכל הפסקה והתאהבתי בזיגי.
3. בגיל 16 או 17 אחרי שהתחלתי ללכת למופע הקולנוע של רוקי וגיליתי שהגברים שאליהם השתוקקתי קיימים במציאות, התאהבתי מחדש בליידי סטארדאסט. זה היה שיר עבור הבנים שאהבתי, לא גברים ולא נשים, אנדרוגיניים לחלוטין, יפים באופן שובר לב, עבורי.
4. אהבתי את דיויד בואי כחובבת רוק ופופ ומוזיקה אלטנרטיבים וניסויים ואומנות. אהבתי אותו גם כקווירית פאנסקסואלית. בואי שחרר אותנו מהצורך לבחור בין להיות בנים ללהיות בנות ואפשר לנו להתקיים ולהתהלך במרחב שבין לבין. הוא נתן לי מילים, הוא נתן לי מוזיקה לרקוד לה. הוא נתן לי אופציה קווירית בעולם כל כך סטרייטי. הוא נתן צורה ומראה לתשוקות שלי.
5. כשהייתי בת 19 ההורים שלי נסעו לאמסטרדם לראות הופעה של דיויד בואי. הם לקחו אותי איתם בהחלטה של רגע, והייתי אסירת תודה. פילסתי את דרכי לשורה הראשונה, מנצלת את העובדה שהייתי קצרה בראש לפחות מרוב ההולנדים כתירוץ להתקדם. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שמילאה אותי באושר מוזיקלי שמתפוצץ בכל הגוף. כמעט בן 60 הוא רק וזז וחשמל את הקהל, בדיוק כמו שעשה כשהיה בן 20 ו-30. הוא היה סקסי, הוא היה מפתה, הוא היה עוצמתי והוא שר, ואני אסירת תודה שזכיתי להיות שם ולשמוע את השיר הזה. המצלמה עם התמונות מההופעה, נשארה בטעות על המדרכה, באחת הפעמים היחידות שאבי איבד משהו חשוב. תמיד קיוויתי לחזור ולצלם את הקלוז אפים שהיו לי שם. עכשיו זה כבר לא יקרה.
6. היה שלום מלך הגובלינים.

האחר הוא ממש, אבל ממש, לא אני

בזמנו כשמשרד החינוך אסר ללמד את ״אתה חברה שלי״ ליונה וולך, כתבתי פוסט על האופן שבו האיסור הזה הסביר לנו שהמיניות המותרת בשיעורי ספרות, מלמדת אותנו שאונס של נערות על ידי גברים בני ארבעים זה סבבה לגמרי ושפאסיביות נשית זה המצב הרצוי, אבל קוויריות, נזילות מגדרית וסקס הדדי בהסכמה זה דבר מזעזע שיש להמנע ממנו.

הפעם משרד החינוך אוסר על לימוד ״גדר חיה״ לדורית רביניאן, טקסט שמראה, לכאורה*, רומאן בין יהודי לערביה, ומאיים לדבריו על הנפרדות בין שני העמים. רשמו כבר כמה וכמה רשומות בנוגע לריבוי הספרים שכוללים מין ואהבה חוצי דת ולאום הכלולים בתוכנית הלימודים, כולל שיעורי התנ״ך. אני בעיקר ממליצה בהקשר הזה שיפסלו גם את ה״אדונית והרוכל״, כי אנחנו עלולות ללמוד ממנו שסקס עם ערפדות זה לוהט (מה שנכון, נכון). הבחירה לאסור על הלימוד של ״גדר חיה״, נובעת מההנחה בדבר כוחה של הספרות, ומידת ההשפעה של הטקסטים הנלמדים, וכמו שמעיין ניזנה כתבה, זה שב ומציף את העובדה ש״ לא מפחיד אותנו שנערים יקבלו מהיצירות שהם קוראים רעיונות על קנאה מטורפת לבת זוג, על אונס, על רצח. לא אכפת לנו שנערות ילמדו שבן זוג אלים זה רומנטי ועצמאות זה רע. רק שלא ישכבו עם ערבים.״

בנוסף, משרד החינוך משרטט לנו הפעם באופן מוצהר גם את גבולות הלאום ואת גבולות היחסים הלגיטימיים בין בני הלאומים השונים. רצח, כיבוש וגירוש מותר, אהבה ומין אסור. בשיעורי מורשת, דת ותנ״ך אמורים התלמידים ללמוד על עליונות הגזע היהודי, בשיעורי היסטוריה הם אמורים ללמוד שהערבים הם אויב, בשיעורי מולדת ושל״ח, הם צריכים לגבש נקודת מבט אורינטליסטית מלווה בחלוקה לערבים טובים שמתגייסים לצבא, והם קצת פרימיטיבים, אבל אנחנו סוג של ״מקבלים אותם כמו שהם״, וערבים רעים שכדי להלחם מולם אנחנו נתגייס לצבא, נסתובב עם נשק ונהייה גברים-גברים. בשיעורי אזרחות הם ילמדו מעכשיו שהיהודית קודמת לדמוקרטית ושלנו, רק לנו, ארץ זו. ואפילו בשיעורי ערבית, הם לא אמורים ללמוד איך לנהל שיחה, אלא איך להיות סוכני מודיעין טובים. ובשיעורי הספרות נוודא לא יכללו תכנים שעלולים לערער על המסרים הללו.

משרד החינוך צודק, לטקסטים בכלל ולספרים בכלל, יש כוח. הם מעצבים את המחשבה, את התודעה ואת הנפש. הם מכוננים זהות ושפה ונקודת מבט על העולם. באופן מצער, תוכנית הלימודים הישראלית, כמכלול בנויה כדי לכונן בתלמידים תועדה של הפרדה, תחושת איום והיררכיה בין גזעית. התלמידים לא לומדים שהאחר זה אני. להפך, האחר הוא ממש לא אני, ומהאחר יש להשמר.

*הלכאורה כאן הוא בגלל שאת ״גדר חיה״, בניגוד לטקסטים האחרים אליהם אני מתייחסת, לא קראתי, ואני לא יכולה לנתח את התכנים שלו, רק לדבר על ההקשר בו הם נפסלו.

על הגינוי הכפול או ״אסור להשוות״

דברים קיצוניים שימנים עושים – שריפת שדות, הסתה לרצח של שמאלנים, הכאה במוטות וכסאות של מפגיני שמאל, דקירות במצעדי גאווה, הצתת בתים על יושביהם, רצח תינוקות, תכנון פיגועים.

דברים קיצוניים ששמאלנים עושים – יושבים בבתי קפה ומנהלים דיונים על הכיבוש ועל מוסר.

אבל נורא נורא חשוב לגנות את הקיצוניים משני הצדדים, כי אין ספק שהאלימות הקשה של תיאוריה ביקורתית המוגשת על מוקאצ׳ינו על מצע של חלב סויה חמורה בדיוק כמו הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.

ולמקרה שזה לא ברור, ההתעקשות על הגינוי המקביל, יוצרת סימטריה במקום שבו סימטריה אינה קיימת. היא שוללת מעיקרו כל קיום של השמאל בישראל, כי עצם הדיון הפוליטי הביקורתי והנינוח על כוס קפה, כאשר הוא ״לוקה״ באג׳נדה שמאלנית, נהייה פתאום ״קיצוני״ באותה המידה כמו רצח תינוקות. היא משחקת לידיים של הימין בכלל והימין הקיצוני בפרט, כי היא מקטינה משמעותית את חומרת הפשעים שלו, ומטשטשת את העובדה שכבר מזמן לא מדובר על קומץ של ״קיצוניים״.

שוברות שתיקה – בעבודה

הכתבות של לאישה פרסמו את הכתבה הזו בה הן ״שוברות שתיקה״ לגבי מגוון הטרדות מיניות שעברו בחייהן, בעיקר במסגרת מקומות עבודה וספציפית במסגרת הקריירה העיתונאית שלהן. במקריות שאינה באמת מקרית, יצא לי אתמול להיות חלק מדיון של עיתונאיות על האופן שבו הטרדות מיניות השפיעו על בחירות הקריירה שלהן. אני מקווה שאחת מהן תכתוב את הפוסט שהיא דיברה עליו בשרשור הזה ואוכל לקשר אליו בעתיד. בינתיים, אני לא הולכת לשבור שתיקה לגבי כל ההטרדות המיניות שעברתי. אני מדברת עליהן די הרבה וידרשו עמודים על גבי עמודים כדי למנות את כולן. אבל אני משתפת כאן מקרה אחד, במסגרת תעסוקתית, כדי ללוות את הכתבה הזו ולהראות שוב, שזה קורה לכולן, בכל מקום.

לפני כמה שנים הלכתי לתמלל אירוע בקלנסווה עבור אגודת החירשים. סידרו לי טרמפ מתל אביב. הגעתי למרכז שממנו היינו אמורות לצאת. פוגש אותי האדם שאמור היה לתת לי טרמפ, גבר שיכול היה להיות סבא שלי. הוא סורק אותי במבט מפשיט מכף רגל ועד ראש ואומר ״אמרתי לאסתר שאני מוכן להסיע אותך רק אם את חתיכה. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. עכשיו אני רואה שהיא צדקה.״ אני מסתכלת עליו במבט של WTF, ותוהה איך לעזאזל אני מגיבה לזה, אם בכלל, כי אני אמורה להכנס עכשיו לאוטו עם האדם הזה לשעה וחצי או יותר, תלוי בפקקים. אם לא היה חדר מלא באנשים חרשים, שתלוים בתמלול שלי כדי ״לשמוע״ את האירוע, הייתי קמה והולכת הביתה בו ברגע, אבל הם היו, ולא היה לי כוח לריב כל הנסיעה, אז התיישבתי באוטו, והעמדתי פנים שנרדמתי בשניה שהוא התחיל לסוע. ״התעוררתי״ רק כשהגענו והתרחקתי ממנו לאורך כל האירוע.

נתקלתי באותו האירוע במכר של ההורים שהציע לי טרמפ חזרה לתל אביב, אז הדרך חזור נחסכה ממני. הוא גם היה מעורב בארגון, ואמר לפחות שידאג לטפל במקרה ולוודא שהוא לא יחזור על עצמו. אין לי מושג מה קרה עם זה בהמשך. זו הייתה עבודת פרילאנס חד פעמית ולא נאלצתי לשוב ולהתקל באיש הזה. זו הייתה הטרדה אחת מני רבות. לא החמורה מביניהן, לא המאימת מביניהן, סתם הערה קטנה שנועדה להבהיר יחסי כוח חברתיים, ועוררה בי חוסר בטחון במשך יום אחד של עבודה.

ושוב ה – 25 לנובמבר

היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.

היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.

אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.