ביום שישי האחרון מפגינים פלסטינים, מלווים בפעילי סולידריות בינלאומיים וישראלים ביקשו לציין בחברון את "יום פתיחת רחוב השוהדא". רחוב השוהדא סגור מאז טבח ברוך גולדשטיין ב – 1994 לתנועת פלסטינים, כולל כאלה שהם תושבי הרחוב, שנאלצים לטפס על גגות בתיהם ולצאת לרחובות אחרים. זאת בזמן שהמתנחלים הגרים באיזור יכולים לצאת ולהכנס לרחוב באין מפריע. רחוב השוהדא, רחוב השוק, לשעבר הרחוב המרכזי בעיר, הפך ב – 19 השנים האחרונות לדרך רפאים שמחסום בכניסתה.
ביום שישי האחרון התאספנו בכניסה לרחוב, צעירים פלסטינים תלו דגלים ושלטים על המחסום, ותופים הרעימו בססמאות מחאה על אי הצדק, ברחוב שיותר מכל דבר אחר מסמל אפרטהיד. אולם למי שנענשים על טבח שבוצע בהם בגזל המרחב הפרטי והציבורי שלהם, אין זכות להפגין על פי חוקי הצבא הכובש, וקריאות המחאה הוטבעו בפיצוצים של רימוני הלם, ושריקה של מטולי גז, ואת ניחוחות השוק הציפה צחנת הבואש. ותכננתי לכתוב פוסט מסודר ומלוטש על ההפגנה הזו, עם דיווח מדויק מהשטח, אבל קשה לדבר על דיוק, כשההפגנה מתפזרת בכל רחבי העיר, וקשה לשמור על סדר, כשבראש בעיקר מהדהדים קולות הנפץ, ופעימות הלב המואצות מהריצה והפחד. וויתרתי.
ואז ראיתי את התמונות האלה שאקטיבסטילז צילמו אתמול. ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, האחד בחולצה כהניסטית, השני במדי אסיר פלסטיני, בלעג, צועדים בלב רחוב השוהדא, אותו רחוב שלהפגנה הפלסטינית לא נתנו להכנס אליו, בליווי כוחות צבא ובטחון, אותם כוחות שפיזרו בירי גז וגומי את ההפגנה הפלסטינית, בחגיגה השנתית שלהם לציון טבח גולדשטיין, אותו טבח עליו שבים ונענשים הפלסטינים, והחלטתי שמשהו חייב להאמר, ולו רק סיכום האירועים.
יש הרבה אי צדק תחת הכיבוש. יש עוולות יומיומיות, יש עוולות גדולות, יש גזל ועושק ורצח ודיכוי בלתי פוסק, ויש את רחוב השוהדא, והוא מכיל את כולם.
אני סוגרת את הפוסט הזה עם הסטטוס שכתבתי ביום שישי, כשחזרתי מההפגנה, שעדיין מרגיש כמו הסיכום ההולם ביותר. "בסופו של יום אני כועסת. אני כועסת על החיילים הישראלים, ועל המשת"פים מהרשות. אני כועסת על הקהילה הבינלאומית ששותקת. אני כועסת על הכיבוש והאפרטהיד, והמחסוום שסוגר רחוב שבו לאנשים יש בתים ומשפחות וחיים. אני כועסת על התקשורת הישראלית שמדווחת ש"השקט שב על כנו", כלומר שהאפרטהיד שוב מושל בכיפה, וההתנגדות נרגעה להיום. אני כועסת כי אני שוב בבית, בטוחה, שלמה ובריאה, בזמן שכשעזבנו עוד היו ענני גז באוויר, ופיצוצי רימוני ההלם עוד הידהדו ברחובות חברון. אני כועסת, כי אף אחד לא אמור לחיות ככה, ועדיין יש אנשים שחיים, ובגלל שבעבור האנשים של חברון, האנשים שחיים ברחוב השוהדא זה המצב הנורמלי, היומיומי, ואין שום דבר נורמלי או יומיומי במצב הזה. אני כועסת ועצובה, וכשאנחנו יושבות לאכול ארוחת ערב, אני ניגשת לשטוף ידיים ופנים, ושאריות של גז מדמיע מטפטפות לתוך העין שלי, וזה צורב, ושורף, והדמעות שזולגות מרירות מגז ומזעם."
Radically Blonde 