השנה 2001, המקום רמת גן, הימים ימי האינתיפאדה השניה. אני באמצע י"א, ואני צופה בפעם הראשונה ב"בלוז לחופש הגדול", שמועלה כהצגה על ידי שכבת י"ב בבית הספר שלי.
משפטים מההצגה מהדהדים בראשי חודשים אחר כך. "לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים, בני אדם, כמוני, כמוכם". לצד ציטוטים של ג'ון לנון, ומשפטי מחאה אחרים, אני רושמת על כל שולחן שאני יושבת לידו "ארל'ה צדק", ו"אין מלחמה צודקת".
ללקסיקון נכנסו מילים חדשות, "סרבנות מצפון", "סרבנות פוליטית", "פציפיזם", ואני יודעת באותו הרגע שאת מה שארל'ה לא עשה בסופו של דבר, אני כן הולכת לעשות. אני הולכת לצו הראשון ומודיעה שאני הולכת לסרב.
חתמתי על המכתב, והייתי חלק ממה שאני מאמינה שהייתה תנועת הסירוב המשמעותית ביותר שהייתה כאן. לא היינו ראשונים, וגם לא היינו אחרונים, אבל אמרנו משהו שחייב היה להאמר, בזמן שמישהו חייב היה לומר אותו.
את הפטור הנכסף קיבלתי מבלי לשבת יום אחד בכלא, מרוויחה או נפסדת מהשוביניזם הצבאי דאז, תלוי את מי שואלים, והחיילות בבקו"ם התקשו להתמודד עם קיפצוצי השמחה שליווי את קבלת ההכרזה.
ועברו אינתיפאדה אחת, ושתי "מלחמות”, ועוד עשר שנים של כיבוש.
עשר שנים עברו, והיום, ככל הנראה, אף מגמת תאטרון לא תוכל להמחיז את הסרט הזה מבלי שתפתח נגדה ועדת חקירה. עשר שנים עברו, ופס הקול של שנות העשרה שלי מוצא אט אט אל מחוץ לחוק.
עם צביטה של נוסטלגיה בלב, ודמעה בזווית העין אני צופה שוב בסרט. "כמה צעירים היינו, כמה יפים, כמה תמימים", אומר מרגו. ובאמת היינו צעירים ויפים ותמימים, וקצת טיפשים, וחדורי אמונה ותקווה. ואני הולכת בהפגנה החברתית, אולי הגדולה ביותר שהייתה כאן, ורבים כל כך ממי שהלכו איתי אז, הולכים לצידי גם שם, ועדין יפים, אחד אחת, התקווה עדין נוצצת בעיניים, ויש שעדין יקראו לה תמימות.
עשר שנים אחרי, וזה עדין הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי, וזה עדין הסרט שנתן לי את המילים שאפשרו לי לבוא לצבא ולהגיד "לא".
ובכל השנים שעברו לא היה רגע אחד של חרטה. עשר שנים אחר כך, וכמעט בכל יום, ברגע כזה או אחר, עדין מברכת על ההחלטה לסרב, על ידי שלא לחצה על ההדק, על גופי שלא עטה את המדים, על הקו שלא חציתי, על כך שאני לא הייתי שם.
עשר שנים אחרי ועדין "לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב, מאחורי מה שמכונה גבול יש בני אדם, כמוני, כמוכם".
והיום, אני אולי קצת פחות פציפיסטית, אבל כמעט כל שבוע, עוברת גבולות, קיימים או מדומיינים, אל מי שרוב הציבור רואים בהם אויבים, ואני רואה בהם חברים למאבק, שותפים לדרך, אנשים יקרים ואהובים, אבל לפני הכל, בני אדם.
Radically Blonde 