Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘Struggle’

בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.

בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.

היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.

כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

I forgive myself
For having stayed,
Lying there frozen,
Unable to move.
I forgive myself
For not screaming,
Not kicking,
Resting my fists.
I forgive myself
For my no that was left unheard,
Trapped in my movements,
Trying to meet hands that refused to listen.
I forgive myself
For not leaving,
When I wanted to go.
For coming back, when I needed to stay away.
I forgive myself
For denying,
Not daring to understand,
Unwilling to think.
I forgive myself,
For breaking into thousand pieces,
For the glue
that refused to hold.
I forgive myself
For mornings in which I couldn't get out of bed,
For days that went on wasted,
For nights I failed to sleep.
I forgive
My moments of weakness,
And those in which panic caught the breath in my chest,
For forgetting how to dream.

I forgive myself,
And say again that I'm not guilty,
And remember that I'm not the one to blame.
I forgive myself,
And next year, maybe,
I'll find the strength to forgive you.

Read Full Post »