Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2010

סולידריות עם מיכאל סולסברי

באוגוסט שעבר, לאחר צפייה מחודשת ב"עלובי החיים", כתבתי בפייסבוק, שבמקום כל ההשתפכויות הראויות על המוזיקה, הסיפור והשחקנים, אני רק אקווה, שכל אותם האנשים שהתרגשו כל כך מהמחזמר (או מהספר), יזכרו שבתי הכל מלאים בז'אל ולז'אנים, ושיחידות המשטרה מלאות בז'אוורים, שהחוק והצדק אינם אחד, ושמעשה אחד של נדיבות יכול לשנות את חייו של אדם.

הז'אן ואלז'נים האלה הם כל אותם האנשים שמוצאים את עצמם בבתי הכלא על פשעים שהחברה המעוותת שלנו דחפה אותם לבצע, מי שגנבו מתוך עוני ומחסור, מי שביטאו באלימות מצוקה שלא היה לא מוצא אחר, מי שהשתמשו בסמים, כי היאוש לא הותיר להם דרך אחרת, וכי החברה לא סיפקה להם כל מענה וכל מזור.

הז'אן ולז'אנים האלה הם אותם אנשים שישבו שנים ארוכות בבתי הכלא, מתמודדים עם מערכת דכאנית שמוחקת את צלם האנוש של האסירים, שהופכת אותם למספר, שמבטלת את הצרכים הבסיסיים שלהם, שמתעלמת מהבעיות הבריאותיות שלהם (כפי שהיטיב לתאר באופן אישי וכואב חגי מטר), שמזלזלת, שמשפילה, שנוקמת, שלא מותירה תקווה.

הז'אן ולז'אנים האלה, הם אותם אנשים שגם לאחר שהם ריצו את חובם לחברה, כביכול, שגם אחרי שהם סבלו ונענשו, מערכות "החוק והצדק" אינן מפסיקות לרדוף אותם, מסרבות להסיר מעליהם את טופריהן הארוכים, מסרבות לתת להם להמשיך ולחיות בחייהם, מחייבות אותם להמשיך ולשאת באות הקלון, להמשיך ולשלם את המחיר, לא שוכחות ולא סולחות, לא מפסיקות להעניש, גם לאחר שהעונש כביכול הושלם. גם אם הם השתקמו, גם הם התחילו חיים חדשים, גם אם מקדישים את חייהם לעשייה חברתית ולעזרה לאחרים, גם אם עברו שנים על גבי שנים ממועד העבירה, בעבור המערכות הללו, הם לנצח יהיו פושעים.

מיכאל סולסברי, הוא אחד הולז'אנים האלה, ובמקרה, אחד שאני מכירה טוב יותר מאחרים. מיכאל, הוא חבר טוב, ושותף פעיל למאבק, אחד האנשים המופלאים שזכיתי להכיר. לפני למעלה מעשור, כאשר היה בסך הכל בן 18, הוא הורשע בעבירה פלילית, נידון לעונש מאסר, וריצה את עונשו. בזמן שחלף הוא שיקם את חייו, עבר לברקלי והשלים שם תואר אקדמי, תוך כדי פעילות פוליטית וחברתית עניפה, ושב לישראל כדי לעסוק כאן באותם התחומים.

בחודשים האחרונים, הוא עבד בהוסטל לאוטיסטים של עמותת אלו"ט. על מחויבותו וכישוריו בעבודה אני יכולה להעיד רק מיד שניה, ועל בסיס המסירות שלו לכל פעילות אחרת בה הוא מעורב, אך טוב ממני כותבים על כך שותפיו לעבודה. לפני כשבוע הוא נעצר בשייח ג'ראח במסגרת פעילות פוליטית, ונשאל במסגרת החקירה המשטרתית באשר למקום עבודתו. באורך פלא, הגיעו חומרי החקירה, שאמורים להיות חסויים, מידי המשטרה אל גופי המתנחלים, והללו אצו לטלפן אל עמותת אלו"ט, לידע אותם בדבר עברו הפלילי של מיכאל, וללחוץ עליהם לפטרו. בעמותה נכנעו בקלות ללחצים הללו ומיכאל הושהה מעבודתו. לא ניתנה לו כל שהייה להפרד לשלום מהמטופלים עמם יצר קשר רגשי עמוק לאורך תקופת עבודתו במקום, בלי כל התחשבות בכאב שהדבר גרם לו ולהם.

הפיטורים של מיכאל לא נבעו מכשלים בתיפקוד שלו כעובד. הם לא נבעו מהזנחת חובותיו, מחוסר רגישות לצרכיהם של המטופלים, מחוסר התאמה לצוות, כפי שמכתבם של העובדים מראה ההפך הוא הנכון. הם אפילו לא נבעו מקיצוצי תקציבים ותקנים. הם לא נבעו מכל סיבה שיכולה להצדיק פיטורים .הפיטורים של מיכאל הם עונש בלתי מוצדק על עבירה עליה כבר ריצה את עונשו. הם גם רדיפה פוליטית משותפת של משטרת ישראל ושל המתנחלים, המנצלים את הרשעת העבר שלו, על מנת לפגוע בו, כפעיל במאבק המשותף הישראלי-פלסיני, שאלו"ט ביודעין או שלא ביודעין, שיתפו עימה פעולה. הם אובדן מצער לו ולמטופלים שלו. הם תוצר של חברה בה החוק אינו מייצג את הצדק, והצדק הולך ונשכח.

מדובר בתמרור אזהרה, אחד מיני רבים, לכל אחד ואחת מאיתנו שמעוניינים לחיות בחברה צודקת, חברה שאינה מאפשרת רדיפת פוליטית בשם החוק, חברה שבה אנשים מקבלים הזדמנות שניה, חברה שבה המטרה של ענישה היא שיקום ולא נקמה, חברה שיודעת למחול ולסלוח ומאפשרת לתקן.

Read Full Post »