Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for מאי, 2011

It is Sunday morning, and I am at the Nakba Day protest in Qalandyia refugee camp. The long and beautiful march with the songs, slogans and high spirit has been dispersed quickly with massive shooting of tear-gas, and all attempts to resume the march have been dispersed as well, with ever growing violence.

I am running away from another salvo as I spot five adolescents carrying someone who was injured. No paramedic can be found in the area, so I run after them, my first aid kit on my back, hoping that I can be of some assistance. They bring him to a room that is open to the street, in a side alley. An ambulance is parked at the entrance, from which two other wounded people are being removed. Five or six paramedics and a single doctor are running around between several people, only thin blankets separating them from the floor, trying, at the very same time, to wave away the people crowding outside, waiting to find out about the condition of the friends that they have carried in earlier. I address the doctor, telling him I have got some basic first aid training, and offer my help. He gives me some instructions, shows me were the equipment lies, and tells  me to care for the next wounded person that will be brought in.

The wounded  are  streaming in incessantly. Every minute, or two, three at most, an ambulance stops by the entrance, and three paramedics rush to it asking "Mutauta" or "Raz"? (Rubber bullets or gas?) While the injured are being carried off. Those in severe condition are carried in on a stretcher, which doesn't leave much space in the narrow room. Then  they are clumsily taken off the stretcher. There is not enough time to follow the right procedure of carrying someone who has been wounded. The rest of them are carried in by paramedics and friends, who grab their legs and hands, and more often then not forget to support their heads, and place them on the floor, as close to the wall as possible, to make room for the wounded who are yet to arrive.

 

At these scarce and numbered moments of recess in the stream of wounded ones, we cut onions, reorganize the room and the equipment table. Piling gauze pads and bandages on one side, alcohol and cotton wool on the other, shaking and straightening blankets, and sweeping away all the onion leftovers that fall from them.

Most of the wounded people fainted from an overdose inhalation of tear-gas. Breathing some fresh air, an open shirt, a fresh onion scale leaf, and some light slapping usually suffice to help them regain consciousness. In the worst cases we bring the oxygen balloon. They lie and sit all around, gasping, coughing, taking short breaths, their eyes  shut tightly against the pain, as the tears stream down their cheeks, and we gently try to lift the upper lid, and absorb the remnants of the gas. Others were directly hit by gas canisters and rubber bullets, and as time goes by we see more and more of these injuries.

At some point, we run out of oxygen, not metaphorically speaking. The last balloon is empty, and a guy is choking in our hands, and all we can offer him are a piece of onion, cotton wool, an encouraging touch, and  the fear that is written all over our faces, that this time it will not suffice.

Scattered pictures… I am rolling a white bandage around Huria's head. She was hit by a rubber bullet in her temple. She is surrounded by friends, holding her and supporting her… Someone was directly hit by a gas canister in his chest. Luckily, the canister did not break the skin. Nonetheless there are some hectic moments. We can't find the statoscope, or the blood pressure monitor. He will be fine… Two little girls half-fainted from the gas. In their tears the gas and fear mix together. I hug one of them as I put an alcohol pad to her face. Her mother and her sister are on the floor, on the other side of the room. Someone is taking care of them. Several moments go by. They sit and hug, leaning against the wall, trying to breathe, together. I give them one last look. There are many others that need my caring…. In a sideway look I spot a guy leaning against the wall. None of us has paid any attention to him, because he had already been treated. His head drops, his hand becomes limp, I run over to him, hold his hand, and start calling him "Mumtaz, Mumtaz". I am having a basic conversation, using my poor Arabic, trying to make him stay with me, so that he will not lose consciousness. So that we will not lose him… More, and more, and more.

After an hour, and dozens, if not more than that, of injured people taken care of, the improvised medical clinic is moving to a different location. I follow the paramedics down the street, as I spot someone falling, I rush over to take care of him. In all the turmoil I lose the others, so I rejoin the demonstration that goes on and on.

And all of that happened before they started shooting LIVE ammunition.

Read Full Post »

ביום ראשון בבוקר הצטרפתי להפגנת יום הנכבה במחנה הפליטים קלנדיה.התהלוכה הגדולה והיפה עם השירים וההתלהבות והסיסמאות פוזרה מהר מאוד בירי מאסיבי של גז, וכל הניסיונות לשוב ולחדש אותה פוזרו באלימות הולכת וגוברת.

אחרי בריחה מעוד אחד ממטחי הגז ראיתי חמישה צעירים סוחבים פצוע. שום פרמדיק לא נראה בשטח. רצתי אחריהם עם תיק העזרה הראשונה, מקווה שאוכל לעזור. הם הביאו אותו לחדר פתוח ברחוב צדדי, לצידו חנה אמבולנס ממנו בדיוק פרקו שני פצועים נוספים, וחמישה שישה פרמדיקים ורופא אחד התרוצצו בין כמה אנשים שרק שמיכות דקות מפרידות בינם לבין הרצפה, ובין לבין ניסו לפנות את כל הצעירים שהתקהלו בכניסה וניסו לראות מה קורה עם החברים שהם סחבו פנימה.ניגשתי לרופא, אמרתי שיש לי הכשרה בסיסית בעזרה ראשונה, ושאלתי אם הם צריכים עזרה. הוא נתן לי כמה הוראות,הראה לי איפה הציוד, ושלח אותי לטפל בנפגע הבא שנכנס.

הפצועים זרמו פנימה בלי הפסקה. אחת לדקה, שתיים, לכל היותר שלוש, עצר ליד הדלת אמבולנס, ושלושה פרמדיקים רצו אליו, שואלים "מוטאוטה", או "רז",גומי או גז? תוך כדי שהפצועים נסחבו ממנו. מי שהיה במצב ממש רע הוכנס פנימה על אלונקה, שתפסה את רוב השטח בחדר הצר, והורד ממנה בסרבול.לא היה זמן להקפיד על הנוהל הנכון לסחיבת פצוע. את השאר סחבו פנימה פרמדיקים וחברים, אוחזים בידיים, וברגליים, לא תמיד זוכרים לתמוך בראש,ומניחים על הרצפה, צמוד ככל הניתן לקיר, כדי שיהיה מקום גם לפצועים הבאים.

בדקות הספורות והנדירות של הפוגה בזרם הנפגעים, חתכנו בצל, וסידרנו את החדר ואת שולחן הציוד. עורמים גזה ותחבושות בצד אחד, אלכהול וצמר גפן בצד האחר, מנערים ומישרים שמיכות, ומטאטאים החוצה את כל שאריות הבצל שנפלו מהן.

רוב הפצועים התעלפו משאיפת יתר של גז מדמיע. חדר עם אוויר נקי, חולצה פתוחה, גלד של בצל טרי וכמה סטירות קלות בדרך כלל הספיקו כדי להחזיר אותם להכרה. במקרים הקשים הבאנו את בלון החמצן. הם שכבו וישבו,משתנקים, משתעלים, שואפים שאיפות קצרות, העיניים שלהם עצומות בחוזקה, כנגד הכאב, כשהדמעות זולגות מהן, ואנחנו מנסים בעדינות להרים את העפעף העליון ולספוג את שארית הגז. אחרים ספגו פגיעות ישירות ממטולי גז ומכדורי גומי, עם הזמן, הפגיעות הללו הלכו והתרבו.

בשלב כלשהו נגמר לנו החמצן, באופן מאוד לא מטאפורי. הבלון האחרון התרוקן. בן אדם נחנק לנו בין הידיים, וכל מה שיכולנו לתת לו זה חתיכת בצל, צמר גפן טבול באלכהול ומגע מרגיע, והחשש על הפנים של כולנו,שהפעם זה לא יספיק.

ותמונות… אני מגלגלת תחבושת לבנה מסביב לראש של הוריה, שנפגעה מכדור גומי ברקה. החברות שלה יושבות סביבה, מחזיקות ומחזקות… מישהו נפגע ממטול גז בחזה, במזל המטול לא חדר פנימה, עדין רגעים של לחץ,וניסיון למצוא את הסטטוסקופ ומד לחץ הדם. הוא יהיה בסדר… שתי ילדות קטנות חצי מעולפות מגז, בדמעות שלהן מתערבבים הגז והפחד. אני מחבקת אחת מהן, כשאני מצמידה פד אלכהול לפנים שלה. אחותה ואמא שלה על הרצפה בצד השני של החדר, מישהו מטפל בהן. אחר כך, הן יושבות מחובקות,שעונות על הקיר, מנסות לנשום ביחד. אני מעיפה מבט חטוף, יש פצועים אחרים לטפל בהם… אני קולטת בזווית העין צעיר שיושב נשען על הקיר, בלי שנשים לב אליו, כי הוא כבר טופל, הראש שלו צונח, היד שלו מתרפה. אני ניגשת אליו במהירות, מחזיקה לו את היד ומתחילה לקרוא לו, "מומתאז, מומתאז", מנהלת שיחה בסיסית בערבית קלוקלת, מנסה להשאיר אותו איתי,שלא יאבד שוב את ההכרה, שלא נאבד אותו… ועוד ועוד ועוד.

אחרי כשעה ועשרות, אם לא יותר, פצועים, המרפאה המאולתרת עברה מקום.הלכתי אחרי הפרמדיקים דרך הרחוב. ראיתי מישהו צונח, ורצתי לטפל בו.במהומה שהייתה איבדתי את האחרים, וחזרתי להפגנה.

וכל זה היה לפני שהתחיל הירי החי.

Read Full Post »

השעה סביבות שלוש אחר הצהרים. אנחנו, קבוצה מעורבת של פלסטינים, מקומיים ולא מקומיים, ישראלים ובינלאומיים, יושבים בחצר בית בנבי סאלח, אחרי שניים שלושה סבבים של גז, רימוני הלם וירי שנועדו לפזר את ההפגנה השבועית נגד הכיבוש המתרחשת בכפר. הצבא התפזר בכפר, ג’יפים בצמתים השונים, גיפים בכיכר המרכזית, חיילים עוברים מדי פעם בשבילים בין הבתים, אורבים לפעילים שינסו להתארגן לצעדה מחודשת, או פשוט לעבור בין הבתים. הם מחפשים את הפעילים הישראלים דווקא, מאוימים משיתוף הפעולה והקשרים הנרקמים. את הפלסטינים אפשר לעצור גם בשאר ימות ולילות השבוע.

אנחנו יושבים ומנהלים שיחות חולין, מעבירים פירות יבשים ומים. השלווה כביכול, נקטעת על ידי המילה “ג’ש”, “ג’ש” (צבא, בערבית). כולם קמים במהירות. הפלסטיניות מובילות אותנו אל תוך הבית בלחישה מזרזת, "Quickly, Quickly", אם הם יתפסו אותנו, הם יעצרו אותנו. עשרה אנשים מנסים להדחס דרך פתח צר מדי אל חדר המדרגות, ואל הדירה הראשונה אליה הוא מוביל. כשאני עולה במדרגות, אני מביטה לאחור. אני רואה רק את פלג הגוף התחתון של החיילים, רגליים לבושות מדים, רובה מטלטל לצדם עם כל צעד, כשהם יורדים במדרגות המובילות אל החצר.

שוב, הלחישה המזרזת “Quickly”, הפעם מתלווה אליה לחישה נוספת, משתיקה, “Quietly”’ , כשעשרה אנשים יורדים במדרגות המובילות לקומת המרתף של הדירה. אנחנו מוכנסים בזריזות לחדר סלון פנימי, והדלת ננעלת מאחורינו.

אנחנו יושבים על הספות בחדר, מכווצים, שקטים, רעד קל, נושמים בדממה. בחוץ, החיילים כבר ירדו למטה. הם מסתובבים ומחפשים. כשהם שואלים, בעלת הבית אומרת להם שבחדר שבו אנחנו מסתתרים אין אף אחד. כעבור מספר דקות, הם עוזבים, צעדיהם מהדהדים במדרגות. הדלת נפתחת, הם הלכו, כנראה אפשר לנשום.

אנחנו חוזרים לדבר, מתחילים לעלות חזרה למעלה, כשהחיילים חוזרים. אנחנו ממהרים לשוב ולהסתגר בחדר. בעלת הבית שבה ומכחישה שיש בחדר ישראלים. הם שוב עולים במדרגות, כשרימון גז מתנפץ מתחת לשמשת החלון, שניות של המולה, מישהי מנסה בלא הצלחה לסגור את החלון, מישהו משטח אותי על הרצפה, מזנק וסוגר את השמשה, הענן של הגז נותר בחוץ, ממלא ומתערבל בצידו השני של החלון. ההמולה נרגעת, גם הרעידות, קמים מהרצפה, שוב נושמים לרווחה, ובהיסוס שבים ויוצאים החוצה.

Read Full Post »