"סיגלתי הנסיכה הלוחמת" לריצ'ארד שילה, אותו מצאתי בדוכן הוצאת "כתב" בשבוע הספר, נראה היה כספר בעל פוטנציאל להיות פנטזיה פמיניסטית מוצלחת. הכריכה האחורית סיפרה לי על נסיכה שמתאהבת בבן נפח, ויוצאת למסע הרפתקאות, מתעמתת עם יצורים שונים ומשונים, והבטיח שהסיפור אינו מסתיים ב"והם חיו בעושר ואושר". מדובר גם בפנטזית מקור בעברית, ועל אף שבשנים האחרונות ניכרת עלייה בפרסומים המקומיים בז'אנר, הוא עדיין מצומצם למדי, ומרבית הטקסטים שמעוררים הדים מגיעים מתוך מאגר מצומצם של כותבים.
האיור המקסים על הכריכה, שצויר, כמו גם שאר האיורים המקסימים לא פחות המלווים את הספר, על ידי המחבר, פיתה אותי לפתוח את הספר במהירות, אם כי יתכן שהוא גם יכול היה להוות תמרור אזהרה, לכך שלפחות מבחינת המראה שלה, הנסיכה סיגלית כנראה אינה שוברת מוסכמות. ואכן, הפסקאות הראשונות של הספר, עוסקות בתיאור מפורט של אותו מראה נסיכתי קלאסי, בלונדינית תכולת/סגולת עיניים, רזה וחטובה, התגלמות מיתוס היופי האגדתי (והמערבי בכלל). חשוב גם להזכיר שבתחילת הסיפור, סיגלית היא ילדה בת 10, אך היא אינה מתוארת כילדה, ואף לא כנערה, אלא כאישה נחשקת ומושכת, מתוך אותו מבט פדופילי שהתרבות שלנו מפנה אל ילדות קטנות. בהמשך האקספוזיציה אמנם מתוארת סיגלית גם כנערה חכמה, משכילה ומוכשרת, גם אם קונדסונית במקצת, אולם לפני הכל אנחנו חייבות לדעת שהיא יפה.
קרוב למאה עמודים מתוך 254 עוברים לפני שסיגלית יוצאת למסע שלה, במהלכם היא הופכת לאמנית סייף שאין שנייה לה, לטינאיג'רית, ולמלכה מחליפה מוכשרת ומותשת. היא מוצאת את עצמה מאורסת לבן הנפח, בעקבות פליטת פה נסיכותית מטופשת שלא ניתן להשיב, ומתאהבת בו נואשות, במבט ראשון, כשהיא מגלה שהוא בעצם נראה ממש טוב, ומספיקה לכסח אותו במכות, לפני שהוא נשלח להשיג תואר אבירות בשדה הקרב. המניע למסע שלה היא פציעתו מחץ מורעל של הבחור שהיא פגשה פעם אחת, במהלכה הוא שבר לה את הלב, והיא כמעט שברה לו את העצמות (וגם את הלב), ומאז לא החליפה איתו מילה, בעל פה או בכתב במשך שלוש שנים.
בני לוויתה למסע הם שלג הסוס ורוטי הרוטווילר, איתם היא מנהלת שיחות שוטפות בשפת הסוסים והכלבים. שניהם, יש לציין מונפשים כדמויות גבריות. במסע עצמו, סיגלית אכן מפגינה אומץ ונחישות, ומנצחת ברצף של קרבות מרובי יריבים. פעם אחר פעם היא מפגינה את פקחותה, כשהיא מצליחה להערים על יריביה, או לתכס תכסיסים שיסיעו לה לחמוק מקרב אבוד כזה או אחר, וחסה על חייהם של יריבים חסרי ישע. היא צולחת הרפתקאות וקשיים, נסיכי אופל, מכשפות ודרקונים, ומפלצות לא ברורות שמשעממות אותה שעות בתיאוריות שלהן על החיים, היקום וכל השאר.
בסופו של המסע הארוך היא מגיעה אל הקוסם שבראש ההר הקירח, שאמור להחזיק את התרופה לרעל שפגע במיכאל, בן הנפח, ומצליחה לשכנע אותו לחלוק איתה את הידע, ולא להפוך אותה לפסל אבן, כמו אבירים רבים שמעטרים את חדרו. התרופה, גם היא, מסתבר, היא תרופת האגדות הטיפוסית ביותר. אמנם מדובר בנשיקה במקום מעט יותר אינטימי מהרגיל, מאחר ודווקא שם פגע החץ, אבל המסר שהיא מקבלת מהקוסם הוא שמדובר היה במסע מיותר למדי, והיא יכלה להשאר בבית ולנשק את החבר שלה במקום.
אז אמנם יש לנו אישה שיוצאת למסע, ומפגינה תושיה ואומץ וחוכמה וכוח, אבל היא יוצאת למסע בתוך אחת משתי הקטגוריות שבתוכן מותר לנשים לצאת למסע בתרבות – הצלת בן הזוג, או הצלת הילדים, ובסופו של המסע מתחוור לנו שבכלל מוטב היה לו הייתה נשארת בבית ופותרת את הבעיה בדרכים המסורתיות. מסר פמיניסטי להפליא בלי שום ספק.
בנוסף למיתוס היופי, למיתוס של אהבה ממבט ראשון ולנסיבות המסע, בעיה נוספת שקיימת בספר, היא העדרם של ייצוגים נשיים חיוביים. למעשה, מלבד סיגלית, כל הדמויות הנשיות המשמעותיות המופיעות בספר הן דמויות שליליות. על תקן האם החורגת, ניתן למצוא בקרבת משפחה במדרג מעט נמוך יותר את דודתה של סיגלית, אשת אחי המלך, שלאורך כל הספר מנסה להביא למותו של המלך ולמותה של סיגלית, כדי להמליך את בנה תחתם. שותפתה לפשע היא המכשפה הרעה של הארמון, עם מראה סטריאוטיפי להחריד, שיער אפרורי מדובלל ואף מעוקל. סיגלית מצליחה, כאמור, לחמוק מכל הקשיים שהן מערימות בדרכה, והעימות הסופי שלה מול המכשפה עצמה, נגמר בכך שהיא משדכת בין המכשפה לבין חזיר יבלות בעל יכולת לגרום לכל אישה להתאהב בו. שוב אנחנו מקבלות את המסר שנשים בעלות ידע הן מכשפות, ונשים ששואפות לכוח הן רעות, ואלו וגם אלו נועדו להכשל.
לשתי הנשים הללו, אין שם. גם לאחיותיו ולאמו של מיכאל, שאמנם אינן מוצגות כדמויות שליליות, אך אינן ממלאות כל תפקיד בעלילה, מלבד להיות קשקשניות ונלהבות, אין שם. למעשה, הדמות הנשית היחידה שיש לה שם בסיפור, היא סיגלית. לחלק ניכר מהדמויות הגבריות, לעומת זאת, יש שמות, ולא רק תארים, נציין רק את המלך דניאל, בן הנפח מיכאל ושני אמני הסיף. כמו גם הכלב והסוס, שכאמור מוצגים אף הם כדמויות גבריות. באופן כללי, יש מגוון רחב של ייצוגים גבריים בספר. גבר יכול להיות מלך, שר, אמן סייף, אביר, אמן, קוסם, מרפא וטבח. בכל התחומים האלה הוא יכול להתמקצע ולהגיע להישגים. אישה יכולה להיות מכשפה או נסיכה, והגם שבפני הנסיכה בספר פתוח טווח אפשרויות נרחב בהרבה מבדרך כלל האפשרויות הללו פתוחות אך ורק לנשים ממעמד מסוים, ממוצא אתני מסוים, ועם חזות מסוימת.
ואם כבר מדברות על סוף הדרך, זה הזמן אולי להתייחס להבטחה שמופיעה בכריכה האחורית שלא לסיים את הסיפור ב"והם חיו באושר ועושר". המשפט הזה אומנם אינו המשפט המסיים של הספר, אך הוא כן נמצא פסקה אחת לפני הסוף:
"אולם קיוויתי שאוכל לסיים את הסיפור במשפט המסורתי: "והם חיו באושר ועושר" לצערי אינני יכול, כיוון שהוא השערה בלבד. עם כל הצער, אינני יכול לכתוב דבר מבלי שתהייה לי לגביו ודאות גמורה."
החיים באושר ועושר, עדיין מסומנים כשאיפה האידילית, וגם אם הסופר מותיר כאן פתח לדמיון עתיד אחר, הוא סוגר את הסיפור עם כניסתה של סיגלית, כמו בסיומה של כל אגדה קלאסית טובה, אל הנישואין, המונוגמיים, ההטרוסקסואליים, מבלי לבקר אף אחד מהמוסדות הללו, או לערער עליהם.
עם כל הביקורת, אני כן רוצה לסיים ולומר שנהניתי מהקריאה של הספר. אם משאירות בצד, את השאיפות והציפיות הפמיניסטיות הרדיקליות, מדובר בסיפור מסע-אגדה שמסופר היטב, עם תיאורים יפיפיים, דמויות ייחודיות והתקלויות משעשעות למדי, ובסופו של יום, גם אם היא לא שוברת את כל המוסכמות של הפטריארכיה בדרך, סיגלית היא עדיין נסיכה, שיוצאת למסע ואוחזת חרב, ויש לנו מעט מדי מאלה.
Radically Blonde 