Archive for נובמבר, 2011

A Palestinian family, mother, father and a 10 years old son, a British activist and myself, a strange company, what can I say, are making our way from Jayus to Tel Aviv. We arrive at Qalqiliya checkpoint, or in its formal name Eliyahu crossing, and I get but a taste of the Palestinian checkpoints experience.


“ID” demands the soldier.

She's staring at 3 blue ID cards, and one British passport with growing suspicion, matching faces and photos and asks me:

“So, how do you know each other?”

“We're friends”

“All of you?”

“Yes. All of us.”

“How do you know him?”

“I met him in Scotland.”

“I keep the Ids, turn right, park the car, and get searched.”

“Everybody out of the car.”

“Stay in the car.”

“I said, everybody out of the car.”

I'm thinking to myself “Will you simply make up your mind”, as I'm opening and closing, and reopening doors.

A rifle points at us, and there's a finger on the trigger. A different soldier starts shooting questions at me.

“Where are you from?”

“Where is he from?”

“Where do you know each other from?”

“Where are you coming from?”

I'm tackled, I don't know what's the correct answer to this one, olive harvest in Jayus, certainly isn't.

“I gave them a tour of the area. We came in from Kfar Qassem.”

“Don't look at him, answer me!”

“What he said”, I mumble.

She knows that I'm lying. I know that she knows.

For some reason she doesn't press it any farther, and sends us to get searched inside.

Metal detectors look the same everywhere, but the rifle is still there, and the finger is still on the trigger, even as it is pointing to the floor.

Four adults and a 10 years old boy are waiting for their bags.

“What's that?”

“A tripod”.

And the bag goes back in for another round.

“Don't take any phone calls in here!”

(And certainly don't mention that you are being held in a checkpoint.

They hand me back a bunch of Ids, because it is only me that they are speaking with.

I refuse to smile, utter the obligatory Thanks.

We head quickly back to the car, not leaving them any time to change their minds.

Read Full Post »


משפחה פלסטינית, אבא, אמא וילד בן 10, פעיל בריטי עושים את דרכנו מג'יוס חזרה לתל אביב. אנחנו מגיעים למחסום קלקיליה, או בשמו המכובס “מעבר אליהו”, ואני מקבלת טעימה מחווית המחסומים הפלסטינית.

“תעודות" דורשת החיילת.
היא מסתכלת על שלוש תעודות זהות כחולות ודרכון בריטי אחד בחשד הולך וגובר.
מצמידה פרצופים לתמונת פספורט, ושואלת אותי.
"אז איך אתם מכירים?”
“אנחנו חברים".
“כולם?” היא מסרבת להאמין.
“כן, כולם".
“מאיפה את מכירה אותו?”
“נפגשנו בסקוטלנד.”
“התעודות נשארות אצלי, לכו ימינה לבדיקה".

“כולם לצאת מהמכונית".
“אמרתי לא לצאת מהמכונית".
“אמרתי כולם לצאת מהמכונית".
ואני חושבת רק תחליטו כבר, ופותחת וסוגרת ופותחת וסוגרת דלתות.
רובה מכוון אלינו, ואצבע על ההדק, וחיילת אחרת מתחילה לירות לעברי שאלות.
“מאיפה את?”
“מאיפה הוא?”
“איך את מכירה אותו?”
“מאיפה באתם?”
אני פתאום לא בטוחה מה לענות. מסקנו זייתים בג'יוס זו בטוח לא התשובה הנכונה.
“לקחתי אותם לסיור באיזור, באנו מכפר קאסם.”
“אל תסתכלי עליו, תעני לי.”
“מה שהוא אמר", אני ממלמלת.
היא יודעת שאני משקרת. אני יודעת שהיא יודעת.
משום מה היא לא מתעקשת, ושולחת אותנו פנימה לחיפוש.

גלאי מתכות נראים אותו הדבר בכל מקום, אבל הרובה עדין שם, והאצבע עדיין על ההדק, גם כשהוא מופנה למטה.
ארבעה מבוגרים וילד בן עשר מחכים לתיקים מזדחלים.
“מה זה?”
והתיק חוזר לסיבוב נוסף בבטן המכונה.
“לא לענות לטלפונים".
)ובטח שלא להגיד שמעכבים אותך במחסום(.
אני מקבלת חזרה ערימת תעודות, כי רק איתי מדברים.
מסרבת לחייך, מפטירה תודה.
אנחנו ממהרים למכונית, לפני שהם יגלו סימני חרטה.

Read Full Post »