אני לא מסוגלת ללכת לישון אחרי שצפיתי בסרטונים מסילוואן. כנראה הייתי צריכה לחשוב על זה לפני שלחצתי על הפליי, אבל קשה לעצור את עצמך, כשאת יודעת שאת, ואנשים שאת אוהבת הייתם שם.
הצפייה בוידאו מחזירה לי תמונות שנשמטו מהזכרון. לא זכרתי את עצמי עומדת וצועקת על השוטרים בשלב הזה של ההפגנה. לא זכרתי את הידיים שלפתו אותי וזרקו אותי הצידה. בליל התמונות של האירועים מקבל סדר וצורה, ומתוך זה, בין היתר, הדחף הזה, לשחזר, לדעת מה בדיוק היה שם, לראות שוב, ללקק את הפצעים.
אני רואה שוב ושוב איך הם זורקים את דניאל על הרצפה, ורומסים אותו, הדם ניגר על הפנים שלו. תוך כדי, פשוט הייתי שם, בין ערימת הגופים השרועים על הכביש, מנסים להגיע אליו, לסוכך מפני נעלים רומסות, לגונן מפני בעיטות, ממלמלת לעצמי בראש שוב ושוב "אני לא מאמינה שזה קורה, אני לא מאמינה שהם עושים את זה". המלמול הזה חוזר תוך כדי הצפייה, כשהקליפ מגיע לחלק שלא מפסיק לרוץ לי בראש כבר חמישה ימים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם אלימות כזו, לצערי, גם לא האחרונה. זה לא מפסיק לזעזע. אני מקווה שאף פעם גם לא יפסיק.
ניסיתי לכתוב בצורה מסודרת על ההפגנה בסילוואן (נגד כנס ה"ארכיאולוגים", האקדמי כביכול, שלמעשה היה אירוע קידום מכירות של עמותת אלע"ד) במשך שלושה ימים, בלי הצלחה מרובה. כל ניסיון לכתוב "דיווח"על ההפגנה הזו נידון, ככל הנראה לכישלון. נותרתי בעיקר עם אותה תמונה אחת, בלופ שלא נגמר, ושברירי רגעים משאר היום.
למרות שלא מדובר בדיווח מפורט, החלטתי לפרסם את זה כאן, כי אני חושבת שגם זה פוליטי. כי חשוב לי לדבר על איך הדברים האלה גורמים לי להרגיש. כי חשוב לי להזכיר שגם כשהשריטות מתרפאות, הסימנים הכחולים דוהים, והשרירים מפסיקים לדאוב, האלימות הזו עדין כואבת, והיא משאירה גם צלקות בלתי נראות, וגם בהם אנחנו לא אמורות להתבייש, וגם אותן, אנחנו לא צריכות להסתיר.
Radically Blonde 