אורי אבנרי תמיד היה שם. דמותו המיתולוגית ליוותה את הפגנות נעורי. הוא היה שם בהפגנות למען השלום במהלך האינתיפאדה השנייה, שבוע אחרי שבוע מככר רבין למוזיאון, לסינמטק, לקרייה. הוא היה שם ב – 2005 בפעם הראשונה שהגעתי לבילעין, גבר בן 81 מקפץ על הגבעות כמו עז הרים קלילה. הוא היה שם במהלך הקיץ של 2006 כשצעקנו נגד מלחמת לבנון, וב – 2009 ו – 2012 ו – 2014 כשזעקנו שוב ושוב נגד עוד מלחמת ברירה בעזה. הוא היה שם בשייח ג׳ראח ובכפר שלם כשהתנגדנו לפינויים. הוא היה שם, אוחז תמיד בשלט הקטן עם שני הדגלים.
הוא תמיד היה שם, אבל אני חושבת שבשבילי הוא הכי היה שם בקיץ של 2006. עמדנו ביחד יום אחרי יום מול הקריה, מפגינים נגד עוד מלחמה מיותרת. למדתי גרמנית באותה השנה, ותרגלתי את השפה בהאזנה לראיונות שלו לעיתונות הזרה. הניסיון לפענח את הראיונות האלה עם השפה הקולחת והדיבור הרגוע, המדוד, המוקפד, היו הסחת דעת מבורכת בתקופה איומה.
והיה בו משהו שהזכיר לי את סבא אריה, דוד אלי ודוד מולה, בעיקר באותה המלחמה. אלה היו העיניים הכחולות הגדולות, והשפה הגרמנית, אבל זו בעיקר הייתה היציבה שלו, זקופה, מתוחה ואיתנה. יציבה של אדם בטוח בעצמו, המאמין בצדקת דרכו ומתעקש לפלס שבילים חדשים בינות לקוצים. הם כולם כבר אינם עכשיו, ואני עדין מנסה ללמוד ולסגל לעצמי את אותה היציבה.
היום גיליתי שהוא היה שם גם בשביל הקהילה הגאה. באותה אמונה בזכויות האדם ובחירות הפרט, הוא ניסה לבטל את האיסור על משכב זכר עוד ב – 1965. ויש משהו בתגלית הזו שמרגיש כמו מתנת פרידה. זכרון אחרון לברכה.
הוא היה שם גם בהפגנה האחרונה. אנחנו היינו ברחבת המוזיאון והוא היה באיכילוב, אבל מוחמד ברכה הביא אותו במילותיו אל הבמה. ״העתיד שיך לאופטימים״ הוא אמר, והכיר גם בכך שנהייה קצת קשה לשמור על האופטימיות, אבל גם שאין ממש ברירה. אבל היה משהו אופטימי בצעדה המשותפת של שבת שעברה, ולמרות השקרים והספינים, ההפגנה הזו הייתה יותר מכל אירוע שמאל אחר שהייתי בו זה הרבה שנים מעוררת תקווה. קשה לדמיין שמאל ישראלי בלי אורי אבנרי, ולדעת שהוא כבר לא יהיה בהפגנה הבאה. אבל בגיל 94 הוא התעקש להמשיך להאמין שעולם אחר אפשרי, והוא השאיר לנו מורשת של נחישות ואופטימיות ותקווה.
Radically Blonde 