ב – 25 לנובמבר מצויין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. בשבת הסמוכה למועד מקיימים מרכזי הסיוע והאירוגנים הפמיניסטיים, מדי שנה, צעדת מחאה לציונו. למרות שמדובר באירוע קבוע, שמתוכנן ונקבע חודשים רבים מראש, נקבעה השנה, בשנית, הפגנה נוספת על ידי אירגונים אחרים באותו המועד. ב – 2007 היו אלה "שלום עכשיו", שקבעו הפגנה מול בית ראש הממשלה ביחס לועידת אנאפוליס. השנה מדובר ב"פורום למען ירושלים חופשית".
בזמנו, נעשה ניסיון לפנות ל"שלום עכשיו", להסב את תשומת לבם להצטלבות האירועים, ולבקשם בנימוס להזיז את מועד ההפגנה שהם קבעו. תגובתם הייתה "אין שום קשר בין מאבק פוליטי למאבק של נשים, לא מדובר באותו קהל יעד".
היום העברתי כשעה בשיחות עם מארגני/ות ההפגנה נגד הכפיה הדתית בשבת, מתוך ניסיון לשכנעם לדחותה בשבוע. במרבית המקרים נתקלתי בתגובות שופעות סימפטיה, אבל נטולות כל כוונות פרקטיות, שבעיקר העבירו אותי הלאה בשרשרת המארגנים. הגעתי בסופו של דבר לאדם שנאמר לי כי הוא בעל אפשרות ההחלטה על דחיית האירוע. הוא צעק עלי מראשית השיחה ועד סופה. תוך כדי שהוא מבהיר לי בפטרוניות ש"אני לא יודעת מה זה לדחות הפגנה כזו בהתרעה של שבוע". הסברתי לו שעשור של פעילות פוליטית דווקא סיפק לי מספיק ניסיון, בכדי לדעת במה מדובר, ואף על פי כן, אני חושבת שהסולידאריות והמטרה במקרה הזה מצדיקים את המאמץ. הוא שב והבהיר לי שזה בלתי אפשרי, ואף ציין שזה מאוד לא סולידארי מצד האירגונים הפמיניסטיים להעלות את האפשרות של פניה מחאתית לתקשורת. בסופו של דבר, ואחרי רצף השיחות הזה, ההפגנה בירושלים עומדת בעינה. גם זו בתל אביב.
בעוד שאני מסכימה שאכן היה פשוט בהרבה לדחות את ההפגנה לו היינו פונות ומבקשות זאת לפני מספר ימים (כפי שאכן היינו עושות, לו היינו יודעות על קיומה מוקדם יותר), איני סבורה שמדובר במשימה בלתי אפשרית. יתרה מזו, אני בטוחה שבנסיבות מסוימות, ובעבור נושאים מסוימים, שמארגני ההפגנה היו רואים כחשובים והולמים מספיק, אכן הדבר היה נעשה.
שוב קיבלנו את המסר שהמאבק באלימות נגד נשים אינו חשוב מספיק, מעניין מספיק, או דוחק מספיק, כדי לשים אותו בראש סדר היום, ולדחות מפניו דברים אחרים. שוב קיבלנו את המסר שמדובר, כביכול, במאבק של נשים, ולא במאבק של החברה. שוב נאמר לנו על ידי גברים, שיש דברים דחופים יותר, ושכשרק נסיים לטפל בהם, אז נוכל סופסוף לטפל בעובדה שאין אישה שלא חשופה לאלימות בחייה. שוב קיבלנו תזכורת לנחיצות המאבק שלנו, ולדרך הארוכה שעוד יש לנו ללכת.
היו שני דברים נוספים שהפריעו לי בהתארגנות של "הפורום למען ירושלים חופשית" להפגנה בשבת. הראשון, הוא שהמאבק שלהם מוצג כמאבק נגד ההתחרדות, במקום מאבק נגד כפייה דתית. חשוב לזכור ולהזכיר שהמאבק בכפייה הדתית אינו נגד קבוצה בעלת הזדהות דתית מסוימת, בין אם דתית או חרדית, אלא מאבק נגד הכפייה של ערכים דתיים על כלל האוכלוסיה.
השני, הוא העובדה שההזמנה להפגנה פונה אך ורק ליהודים. "חילוניים, מסורתיים ודתיים", תוך הדרה מוחלטת של מי שאינם יהודים. יש כאן אימוץ של השיח הדכאני הרואה בירושלים עיר יהודית בלבד, ומבטל ומשכיח את תושביה שאינם כאלה (זאת כלל מבלי להדרש לסוגיה של מזרח העיר, ולעובדה שעיר כבושה אינה יכולה להיות חופשית). במילים אחרות, מה זה משנה אם חילונית או חרדית, העיקר שירושלים נשארת יהודית.
אישה פלסטינית שתבקש לעלות על המושבים הקדמיים של קווי מהדרין תסבול מאותן ההטרדות שתסבול אישה יהודיה, וזו שתבקש למצוא חניה בשבת, תאלץ להתמודד בדיוק עם אותה המצוקה, עקב היותם של החניונים סגורים. הכפייה הדתית פוגעת בכל תושביה של העיר, בלי כל קשר לדתם. בעצם הפיכתו של המאבק למאבק יהודי בלבד אובדת באופן מוחלט הפלורליסטיות בשמה הוא מבקש לדבר. מאבק למען ירושלים חופשית ופלורליסטית אמור להיות מאבק למען עיר שבה יש חופש דת וחופש מדת לבני כל הדות, ולא ליהודים בלבד, וככזה הוא אמור לפנות לכולן ולשתף את כולם.
Radically Blonde 