וידאו ב-Radically Blonde

1. הכרתי את דיויד בואי דרך כריסטיאנה פ. כריסטיאנה רצתה להיות בואי ואני קצת רציתי להיות כריסטיאנה, עם הג׳ינס הסופר צמודים, מגפי העקב הגבוהות, המבט המסתורי והשיער המבולגן. הוא היה פס הקול שלי לסיפור ההרס העצמי שלה, שנמשכתי אליו ופחדתי ממנו, קינאתי בו ונחרדתי ממנו, כילדה בת 10, שחיפשה גיבורות שלא היו ״בנות״. לפני כמה שבועות ראיתי בפעם הראשונה את הסרט של ״אני כריסטיאנה פ׳״. השנים עברו ואני גדלתי וכריסטיאנה נהייתה קטנה, אבל בואי נשאר החוט שמחבר אותנו.
2. הייתי בת 14. אבא הסיע אותי לבית הספר ושם את ״זיגי סטארדאסט״ במערכת של האוטו. הוא סיפר לי שכשהוא קנה את התקליט הייתה עליו מדבקה שאמרה שאת התקליט הזה חייבים לשמוע בפול ווליום. אז הגברנו את המוזיקה והאזנו. לקחתי את הדיסק איתי לבית הספר ונסעתי למאדים בכל הפסקה והתאהבתי בזיגי.
3. בגיל 16 או 17 אחרי שהתחלתי ללכת למופע הקולנוע של רוקי וגיליתי שהגברים שאליהם השתוקקתי קיימים במציאות, התאהבתי מחדש בליידי סטארדאסט. זה היה שיר עבור הבנים שאהבתי, לא גברים ולא נשים, אנדרוגיניים לחלוטין, יפים באופן שובר לב, עבורי.
4. אהבתי את דיויד בואי כחובבת רוק ופופ ומוזיקה אלטנרטיבים וניסויים ואומנות. אהבתי אותו גם כקווירית פאנסקסואלית. בואי שחרר אותנו מהצורך לבחור בין להיות בנים ללהיות בנות ואפשר לנו להתקיים ולהתהלך במרחב שבין לבין. הוא נתן לי מילים, הוא נתן לי מוזיקה לרקוד לה. הוא נתן לי אופציה קווירית בעולם כל כך סטרייטי. הוא נתן צורה ומראה לתשוקות שלי.
5. כשהייתי בת 19 ההורים שלי נסעו לאמסטרדם לראות הופעה של דיויד בואי. הם לקחו אותי איתם בהחלטה של רגע, והייתי אסירת תודה. פילסתי את דרכי לשורה הראשונה, מנצלת את העובדה שהייתי קצרה בראש לפחות מרוב ההולנדים כתירוץ להתקדם. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שמילאה אותי באושר מוזיקלי שמתפוצץ בכל הגוף. כמעט בן 60 הוא רק וזז וחשמל את הקהל, בדיוק כמו שעשה כשהיה בן 20 ו-30. הוא היה סקסי, הוא היה מפתה, הוא היה עוצמתי והוא שר, ואני אסירת תודה שזכיתי להיות שם ולשמוע את השיר הזה. המצלמה עם התמונות מההופעה, נשארה בטעות על המדרכה, באחת הפעמים היחידות שאבי איבד משהו חשוב. תמיד קיוויתי לחזור ולצלם את הקלוז אפים שהיו לי שם. עכשיו זה כבר לא יקרה.
6. היה שלום מלך הגובלינים.