ביום שישי בערב, אתרי החדשות מלאים בדיווחים על הפגנות יום השישי בעולם הערבי. הם מדווחים בפירוט על ההפגנות השונות, נותנים למפגינים שמות, פנים וקול, ומדגישים בעיקר את האלימות הרבה שמופעלת בכדי לפזר את המפגינים. הכתבות מאריכות בדיבורים על ענני הגז, כדורי הגומי והירי החי, הן סופרות את ההרוגים, הפצועים והעצורים, ומלאות אמפתיה למפגינים הסופגים את אלימות המשטר.
אותם אתרי החדשות, מלבד ווינט (שהעלו את הכתבה לאחר שסיימתי לכתוב את הטקסט הזה) שכחו לדווח, עם או בלי אמפתיה והתרגשות, על ארבע הפגנות אחרות שהתרחשו היום, הרבה יותר קרוב לבית, ההפגנות השבועיות בבילעין, אל מעסרה, נבי סאלח וניעלין נגד הגדר ונגד הכיבוש.
הם לא דיווחו על כך שבנבי סאלח נעצרו שבע מפגינות ומפגינים ששוחררו בשעת ערב מאוחרת, וששני העצורים הפלסטינים מביניהם, הופרדו מהשאר – הישראליות והבינלאומית, בדרכם לתחנת המשטרה.
הם לא דיווחו שבאל מעסרה 100 איש ציינו 42 שנה להווסדה של החזית הדמוקרטית בססמאות ובשירים, ופוזרו בגז מדמיע ורימוני הלם.
הם לא דיווחו על כך שבבילעין ציינו 6 שנות מאבק נגד הגדר בהפגנת ענק, בה השתתפו מאות פלסטינים, ישראלי ובינלאומים, שצעדו ממרכז הכפר עם דגלים וססמאות, ושלטים. גם לא שאש חיה נורתה על המפגינים בזמן שהם ניסו למנוע את המעצר של אחד מהם. גם לא שמפגין נפצע קשה משלושה כדורי טוטו שנורו אל גבו, בניגוד להוראות הפצ"ר, ומספר מפגינים אחרים פונו באמבולנס כתוצאה משאיפת גז. גם לא שרימוני הגז וההלם שפיזרו את ההפגנה נורו פעמים רבות בכינון ישיר. גם לא ששנים מהמפגינים נעצרו, ובעוד שאחד מהם שוחר באופן כמע מידי, השנייה שוחררה שעות מאוחר יותר, ויתכן כי תבלה את הלילה במעצר. גם לא שמשאית הבואש כיסתה רבים מהמפגינים במים מסריחים.
קל לה לתקשורת הישראלית להיות אמפתית לסבלם של המפגינים במצרים ובלוב, באירן, בבחרין, בתימן ובאלג'יר. קל להזדהות עם המפגינים הנאבקים למען שחרור מעולו של שליט מדכא, כל עוד המפגינים מדוכאים היטב ולא הופכים לסיכון בטחוני. קל לה להזדעזע ולהתרגש מהאלימות המופעלת כלפיהם, כשהאלימות הזו מופעלת על ידי שוטרים וחיילים מתוצרת קדאפי, אחמדיניג'אד או מובארק, ולתבל את הביקורת במנות גדושות של גזענות, על המשטרים הערבים שלא מוכנים לאפשר לאזרחיהם להאבק על זכויותיהם הבסיסיות.
קשה לה לתקשורת הישראלית, לגייס את אותה האמפתיה בשביל לדווח על ההפגנות המתרחשות קרוב לבית, במרחק שעה נסיעה מתל אביב. כשאותם רימוני גז והלם, כדורי גומי, ואף כדורים חיים, נורים על ידי צה"ל, הם הופכים לפתע ל"אמצעים לא קטלניים" לפיזור הפגנות שנורים על ידי "כוחות הבטחון”, וההרוגים והפצועים, נהרגים ונפצעים רק "לכאורה”, ו"כביכול”, ו"לטענת הפלסטינים”, ובכלל הם היו חולים כשהם יצאו מהבית. אלה מביניהם שנעצרים הפריעו לחיילי צה"ל במילוי תפקידם, או זרקו אבנים, או התקיפו חייל או אולי בעצם שוטר. כשההתקוממות העממית היא פלסטינית והדיכוי האכזר הוא הכיבוש הישראלי, המחאה מתויגת כהתפרעויות והפרעות סדר, והדיכוי שלה מוצדק. ובכל מקרה, המאבק העממי שנמשך כבר למעלה משש שנים, אינו באמת ראוי לדיווח.
רימוני הגז, כדורי הגומי והירי החי אינם קטלניים או מסוכנים פחות למפגינים פלסטינים. פיזור אלים של הפגנות עממיות אינו מוסרי יותר כאשר הוא נעשה על ידי חיילי צה"ל. מעצרים אלימים של מפגינים אינו מוצדק כאשר ההפגנה מתרחשת בבילעין ולא בטהרן. המאבק למען החופש ונגד דיכוי, המאבק למען זכויות אדם, ונגד רמיסתם, המאבק למען חיים בכבוד, ונגד כיבוש דורסני, ראויים ומוצדקים לא פחות, כאשר הם מתרחשים באל מעסרה ולא רק בכיכר אל ת'חריר. הגיע הזמן שהתקשורת הישראלית, והציבור הישראלי איתה, תפקח את עיניה, ולא תפנה את האצבע המאשימה רק אל המשטרים הדכאניים בעולם הערבי, אלא אל המשטר הדכאני והאכזר שמתקיים אצלה בבית.
Radically Blonde 