ביום שישי האחרון התרחשו שני אירועים אשר היה לי חשוב לנכוח בהם, ואל שניהם נבצר ממני להגיע, עקב מחויבויות אחרות. הראשון – אזכרה לציון שבע שנים להרצחו של רן ברון בפיגוע במייקס פלייס. רן, ידיד יקר. רן, עם החיוך והכובע וההומור שאין שחור ממנו וחיבוקי דוב וכישרון בלתי נדלה.
השני – טקס והפגנה לציון שנה להירצחו של באסם איברהים אבו ראחמה (פיל) במהלך הפגנה נגד הגדר בבילעין. באסם נהרג ממטול גז שנורה ישירות ופגע בחזהו, בזמן שטיפל בפצועה. את באסם, חבר למאבק ושותף לדרך, לא זכיתי לצערי להכיר. מכל מה ששמעתי עליו, ברור לי, כי החמצתי זכות גדולה.
שמו של רן אומר שמחה, שמו של באסם אומר חיוך, ובאופן הולם, הדבר הראשון שמזכיר כל מי שמדבר עליהם הוא החיוך שתמיד עטו על פניהם, ושמחת החיים שהקרינו סביב.
בליל מותו של רן, הלכתי לישון בהרגשה רעה. היה פיגוע במייק'ס, הפאב של החבר'ה, ולא את כולם הצלחתי לתפוס. בבוקר, הטלפון צלצל. את השבוע שאחר כך, אני זוכרת במערבולת של קטעים ורגעים. הוא היה אפוף עשן ורווי באדי אלכוהול. שבעה, ניחומים, חיבוקים, חברים, עיניים אדומות, עוד כוס בירה .
רן ברון – 21.06.1980 – 30.04.2003
ביום מותו של באסם ישבתי בבית של חברים, אחרי שצפינו בסרט על סרבן מצפון בסינמטק. אחד מהם שבדק את החדשות אמר "מישהו נהרג בבילעין", ובמשך כשעה ישבנו וחיכינו לפרסום שמו. אני לא הכרתי את באסם, אבל אותם חברים עמם ישבתי כן הכירו אותו, ואת הכאב שלהם הרגשתי וחלקתי. המשך אותו הערב, היה מוכר, אלכהול וסיגריות, הדחקה וכעס, ומסיבת סירוב שהפכה לוויק (wake).
באסם אברהים אבו רחמה (פיל) 19.12.1977-17.04.2009
בכל שנה, מותו של רן, ומותם של שני ההרוגים האחרים באותו הפיגוע, מצויינים בטקס במייק'ס פלייס, ושמו נזכר בין נפגעי פעולות האיבה. שבועיים לפני יום השנה למותו של באסם החליטה המדינה לסגור את תיק החקירה של המקרה. ההפגנה שציינה את המועד פוזרה באלימות – בגז ובירי.
רן נהרג במקום שאהב, בפאב הקבוע שלו, עם כוסית משקה ומוזיקה, אחרי בילוי של ערב עם חברים טובים. גם באסם נהרג במקום שאהב, שעל העתיד שלו הוא נאבק שבוע אחר שבוע, מוקף באנשים ובחברים עימם חלק מטרות ותקוות.
היום, אני זוכרת את שניהם. את זה שהכרתי ואהבתי, ואת זה שלא זכיתי להכיר.
יהי זכרם חיוך.
Radically Blonde 