טבעונית בפורטלנד – גן העדן האבוד

פורטלנד היא כנראה העיר הכי ידידותית לטבעונים שהייתי בה איפ פעם, ובמובן מסוים זה כמעט מיותר לכתוב פוסט על טבעונות בפורטלנד. פשוט תגיעו. אין מקום שלא תמצאנה בו לפחות מנה טבעונית אחת, בדרך כלל יותר מאחת. הן תמיד מסומנות. תמיד מסומנים גם אלרגנים למיניהם, ובכל מקום יש גם אפשרויות נטולות גלוטן. אפילו בדרקון הירוק, פאב אמריקאי סטנדרטי לחלוטין, מלבד העובדה שהוא מציע שישים סוגי בירה מהחבית, יש מנה טבעונית.

אני כותבת בכל זאת, כי העובדה שיש אוכל טבעוני בכל מקום, לא אומרת, לצערנו, שכל האוכל הטבעוני הזה טעים. כמו בניו יורק, גם בפורטלנד, הרבה מהמקומות הטבעוניים מתבססים בעיקר על מנות שמנסות לחקות את מנות הבשר האמריקאיות המסורתיות – הרבה סנדוויצ'ים עמוסים ברטבים תעשיתיים – קטשופ, חרדל, סיונז וכו', עם שילובים של סייטן מעובד להפליא ותחליפי גבינה. אז הסנדביץ' עם "סטיק" ו"גבינה" שאכלתי באחד הפאבים המקומיים היה לא רע, אבל הוא הרגיש כמו ג'אנק תעשייתי שלא לגמרי ברור לי למה אני אוכלת כשיש כל כך הרבה אוכל טבעוני טעים בעולם. בנוסף, ברגע שהסנדביץ' החם מתקרר, הכל נהייה די דביק וטעמי הלוואי משתלטים, לפחות בחך שלי. הוא בעיקר ענה על הצורך הדחוף במזון כשכל המקומות האחרים בסביבה היו סגורים, או סרבו להאכיל אותי, בהעדר תעודה מזהה שמעידה שעברתי את גיל 21. אבל בפורטלנד גם יש לא מעט מקומות ממש מצויינים לאכול בהם.

שלושת המקומות המוצלחים ביותר שיצא לי לבקר בהם היו טבעוניים בהגדרה, והיה ניכר בהם שהם פעלו מתוך חשיבה טבעונית. הראשון נקרא פראסאד )Prasad(. הוא נמצא בלב הדאונטאון, ממש קרוב לפאולס (חנות הספרים הגדולה בעולם), וממוקם בכניסה לסטודיו יוגה חמוד, שמציע שיעורים ב – 15 דולר. חיכיתי שם לחבר, ולא יצא לי לאכול, רק לבחון את התפריט שלהם, ולשתות שוקו חם עם תבלינים, מהטובים ששתיתי אי פעם. יש להם ווי פי חופשי, ותפריט עתיר מנות מפתות שאני מצטערת שלא יצא לי לטעום. התפריט נשלט בעיקר על ידי “קערות”, שטיפוסייות להרבה מקומות טבעוניים בפורטלנד – מנות מבוססות על דגן כלשהו, שמגיעות עם הרבה ירקות, סוג כלשהו של חלבון מן הצומח (קטניות, טופו, טמפה או סייטן) ותיבול או רוטב בסגנון כזה או אחר. המחיר המומלץ לקערה הראשונה ברשימה, "קערה מזרחית", הוא 7 דולר, אבל הם מציינים במפורש, שמדובר במנת "שלמי כפי יכולתך", ושאף אחת לא תצא מהמקום רעבה, וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד ללכת לאכול שם בעייני.

לסוויט היראפטר  )Sweet Hereafter( הלכתי כמה ימים אחר כך. זה פאב טבעוני, שמבוסס גם הוא על כל מיני קערות. אני אכלתי את הקערה המזרחית – טופו מטוגן בשמרי בירה וברוקולי על מצע של אורז חום, ברוטב ג'ינג'ר ובוטנים. זה היה אחד הדברים הטעימים ביותר שיצא לי לאכול בארה"ב עד כה, ואני בהחלט מתכוונת לנסות את זה בבית. הם מציעים שילוב בין קערות, סנדביצ'ים מאסיביים וחטיפי פאב בשילוב האקלקטי בין חומוס, צ'יפס ונאצ'וס. מבחר לא רע של בירות ואפשרות לטעום כמה לפני ההזמנה, מבחר קוקטיילים, והאפי האור בין 16:00-19:00 שבו הכל עולה דולר פחות. המחירים של המנות העיקריות הם 7-8$ למנה. כך שמדובר בתענוג זול למדי. התמונות לצערי לא יצאו טובות, כי המקום חשוך למדי ולא השתמשתי בפלאש.

איי.אן.די )A.N.D( הוא בית קפה טבעוני, שמתמחה בבראנצ'ים, שהם באופן כללי קונספט פופולרי בפורטלנד. ההיילייט של המקום, והסיבה שבגללה הגענו אליו, הם הוופלים הבלגיים הטבעוניים. מדובר בוופל ענק, שממלא צלחת, ויכול בקלות למלא שני אנשים. שמגיע בכל מיני שילובים, מלוחים ומתוקים. המלוחים יותר מבוססי תחליפים. המתוקים מבוססי פירות, מייפל ושוקולד צ'יפס. אני אכלתי את הספישל היומי, שהגיע עם קרם קלמנטינות ופתיתי שוקולד צ'יפס, והיה פשוט גאוני.הוופל מקמח מלא, הקרם נמס בפה, והשוקולד נמס בקרם. הנאה צרופה מובטחת.

גם סיידר התפוחים החם שלהם, שמוכן מתפוחים שנסחטים במקום, מומלץ בחום. מאיה לקחה סנדביץ' של גבינה בגריל וגן ירק. בניגוד לתחליפי הגבינה האחרים שיצא לי לדגום פה, שהתבססו על עיבודים תעשייתיים של סויה, הריקוטהבסנדביץ' הזההייתה על בסיס שקדים והייתה פשוט מצוינת, בעיקר בשילוב עם עגבניה, אבוקדו ותרד.

המחירים נעים בין 8-12$ למנה, והאזהרה היחידה שנראה לי ראוי לצרף למקום היה שאין בו ווי–פי והוא עמוס נורא, ויש קשר בין השניים. זהלא מקום שמיועד לישיבה של שעות, אז אלתבואו אליו כדי לנהל בו את שיחות הסקייפ שלכן. בית הקפה "שבע מידות טובות" שנמצא במרחק רבע שעה הליכה משם, ומציע קינוח טבעוני מצויין שמשלב בין חמאת בוטנים, שוקולד ומלח גס, מצד שני, מצויין למטרה הזו.

מקמנימנס )Mecmanamins( הוא לא בית קפה טבעוני, אבל מציע הרבה מאוד מנות טבעוניות, כולל המבורגר מבוסס על המפ, כלומר צמח הקנאביס (ולא זה לא "כזה" המבורגר"). הוא עשיר בירקות וטעמים, וממש לא מעובד. יש להם גם מבשלת בירה פרטית, וה – IPA שלהם מאוד מוצלח, מלצריות ידידותיות ורשת חופשית. הם ממוקמים בהורטונס', שזה רחוב מקסים עם הרבה חנויות יד שנייה, ביגוד גותי וספרים לפי נושאים, שבכל מקרה בהחלט שווה ביקור.

אם אתן בכל זאת מחפשות מזון מהיר איכותי, אז יש שני מקומות שאתן חייבות ללכת אליהם. הראשון נקרא סיזל פיי (Sizzle Pie) וזו פיצריה שיש לה כמה סניפים בפורטלנד, שמציעה בכל יום מספר אופציות טבעוניות. פיצה דקה, עם תחליף גבינה, הרבה שמרי בירה, ולא מעט ירקות.

אני טעמתי שניים מהסוגים שהיו להם באותו היום, והם שניהם היו מאוד מוצלחים. השמות של הפיצות – Bad Reputation ו – Maps Out of Hell הם בונוס נחמד. המקום השני נקרא וודו דונאטס (Voodo Doughnts(, ומציע מבחר עצום של דונאטס טבעוניים, שרק הכתיבה עליהם מעלה את הטעם שלהם בפה שלי. האחד שמצופה בקרמל וממולא בקרם וניל מושלם, אבל גם הבננה קינמון מעולה, והאחרים נראים מפתים לא פחות, אבל גם קיבת הקינוחים שלי, מסתבר, מוגבלת בקיבולתה.

 

אי אפשר לסיים פוסט על פורטלנד בלי להזכיר שבנוסף להיותה של העיר מאוד ידידותית לטבעונים, היא גם מאוד ידידותית לקווירים, פוליאמורים ואקטיביסטים באופן כללי. מדובר בעיר עם אווירה פוליטית ופתוחה, ובששת הימים שהייתי שם, היה ערב הופעות לסביות אנטי–ולנטינז–דיי (שפספסתי בגלל ששכחתי את הדרכון בבית), ערב סטריפטיז קווירי מרגש, פוליטי ומהמם, פוטלוק של פעילות נגד הכיבוש, ועוד המון אירועים אחרים, ובעיקר מעט מדי זמן בשביל להגיע לכולם.

זה פוסט שלישי בסדרת פוסטים על טבעונות בארה"ב.

הראשון והשני, שניהם על ניו יורק, נמצאים כאן.

Read Full Post »

נשיקה מאחורי הבריקדות

ביום ראשון, בהקלה של אחרי הכנס, הלכתי לאירוע התרמה למען טריסטאן אנדרסון. טריסטאן נפצע קשה ב – 2009 בהפגנה בניעלין, ממטול גז מדמיע שנורה ישירות לראשו. הוא כמעט מת, וסובל מנזק מוחי קשה. הרופאים אמרו שהוא יהיה צמח לכל חייו. 15 חודשים אחר כך הוא עזב את תל השומר, בכסא גלגלים, כנס רפואי, תוצר של העבודה הממושכת של גבי, החברה שלו והוריו. המצב הרפואי שלו עדיין דורש הרבה תמיכה וטיפולים וציוד, והחברים שלו באיזור מארגנים אירועים על בסיס קבוע כדי לתמוך בו.

בינתיים, כמו במקרים אחרים של אנשים שנהרגו ונפצעו בהפגנו, הצבא הישראלי סגר את החקירה של המקרה, וטען שטריסטאן כנראה נפגע מאבן, ושניעלין הייתה שטח מלחמה. יש תיק פתוח בנושא בבית המשפט העליון, בדרישה לחקירה מחודשת. תגובת הצבא אמורה להגיע, אחרי שתי דחיות ב – 10 למרץ.

באירוע שהתרחש במרכז האומנויות המקומי, טריסטאן הראה מצגת של צילומים שלו מאל סלבדור בשנות ה – 90', ודיבר על מה שהוא ראה שם. דיויד רוביקס, זמר, משורר ומספר סיפורים אנרכיסטי הופיע. שמעתי הרבה מהחומרים שלו, והרבה עליו, אבל לא יצא לי עד כה לראות אותו בהופעה חיה, או לפגוש אותו אישית. השילוב בין השירים הפוליטיים השנונים, הסיפורים מעוררי ההשראה, והאיש מהלך הקסם הזה, הוא נפלא. אם אתם באיזור קליפורניה בשבועות הקרובים, הוא בסיבוב הופעות, ומומלץ בחום לנסות להגיע לאחת מהם. הבת שלו וזוגתו היו מקסימות לא פחות, ואני יכולה שוב להגיד כמה דברים טובים על ילדות של אנרכיסטים, בטחון עצמי ומודעות פוליטית. אריק דרוקר, אמן גרפי, נתן מופע מרתק ששילב בין אומנות ומוזיקה, נובלות גרפיות, עמודי שער של הניויורקר, ציורי קיר על חומת ההפרדה ושירה של אלן גינצבורג. הם גרמו לי לדבר קצת על המעורבות שלי במאבק נגד החומה ועל החרם, ומהפוטלוק שהתרחש ברקע כולם יצאו עם שקיות אוכל הביתה.

בסוף ההופעה שלו, דיויד ניגן שיר שנקרא "A Kiss Behind the Barricades". השיר הזה מרגש ואמיתי ומוכר לכל מי שאי פעם התנסה באהבה בזמנים של מאבק, אבל לשמוע אותו מנגן את זה לייב, עם טריסטאן שר אותו לגבי ברקע, היה הרבה מעבר לזה. אני מצטערת שלא הצלחתי לתפוס את כולו בוידאו, אבל שמחה על הקטע הקצר הזה.

Read Full Post »

Vegan Girl in New York – 2

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, המטרה של הפוסטים האלה היא לסקור את המקומות הטבעונים המוצלחים יותר ופחות שיוצא לי לאכול בהם בארה"ב. ניו יורק כאמור, הפכה בשנים האחרונות לעיר מאוד ידידותית לטבעונים, ומאוד קל למצוא מסעדות ובתי קפה טבעוניים וצמחוניים. באוטארין (Otarian) נתקלנו באופן מקרי לחלוטין, כשעשינו את דרכנו מתערוכת ה – 50 שנה לביטלס באמריקה בספרייה במרכז לינקולן )תערוכת ביטלס זה תמיד נחמד, אבל ראיתי מרשימות ממנה, ולי לפחות היא לא חידשה הרבה) למרכז רוקפלור על מנת להחליק על הקרח (שווה ללכת לראות את הרחבה היפיפיה, ואז ללכת להחליק בבריינט פארק בחצי מחיר). חיפשנו משהו קל לאכול, עם עדיפות למרק מפשיר עצמות. אחרי שחלפנו על פני גלידריה שהתיימרה להציע גם מרקים טבעוניים, אבל בפועל היה בה רק מרק כדורי בשר, ואחרי מסעדה הודית שמרק העדשים שלה נשמע מדהים, אבל נדרשנו להמתין עשרים דקות עד שעת הפתיחה שלה, הופיע לו בפינת השדרה השמינית השלט המכריז על מסעדה צמחונית.

 

זה מקום קטן, יש מקרר עם סנדוויצ'ים, ראפים, וקופסאות פירות, ויש מנות חמות שאפשר להזמין בקופה, שכוללות וג'י בורגרים, לזניה, מרקים משתנים ועוד. לא כל המנות טבעוניות, אבל הרוב כן, וכל המנות הטבעוניות מסומנות. אני הייתי ממוקדת במרקים, וקיבלתי טעימות של שני מרקי היום – מרק עדשים ודלורית בקרם קוקוס בתיבול הודי, ומרק מקסיקני פיקנטי עם שעועית אדומה, שעועית שחורה וחומוס.

שניהם היו טעימים להפליא, ושילבו טעמים וניחוחות משניים מהמטבחים החביבים עלי. כשהמוכר המקסים ראה שאני מתקשה לבחור, הוא הציע לחלק את המנה שלי לשניים ולתת לי חצי מנה של כל אחד מהם. כליל בינתיים לקח באגט ואן מי ויאטנמי – בגט ממולא בטופו מטוגן במרינדה, אבוקדו, מנטה, דייקון וגזר מוחמצים, בצל אדום, ורוטב מיונז חריף (וטבעוני). בניגוד לסנדביצ'ים בטרי, שהזכרתי בפוסט הקודם, באוטאריין לא מנסים להעניק לטופו טעם של בשר, אלא עובדים איתו באופן שמותאם לחומר הגלם שהוא. המרינדה הייתה מצויינת והטופו ספג אותה היטב, הירקות טריים, ובאופן כללי מדובר היה בסנדביץ' מוצלח.

שילמנו חמישה דולר על מנת מרק גדולה ושישה דולר על הסנדביץ', וזה פחות או יותר טווח המחירים במקום. המקום גם עושה מאמץ מוצהר להשתמש בכמה שפחות מוצרים מעובדים, ולפעול מתוך מודעות סביבתית (אם כי הכלים החד פעמיים קצת פוגמים במטרה). כך או כך, השילוב בין המיקום המרכזי לטעמים המשובחים הופך אותו למקום אידיאלי לחטוף בו ארוחת צהריים.

באותו הערב הלכנו למסעדה שנקראת סייקרד צ'או (Sacred Chow). היא טבעונית וכשרה, ובתפריט גם מסומנות במפורש מנות שהן נטולות גלוטן, סויה וסוכר. יש הרבה מאוד מנות, אבל המוקד של המסעדה הוא מבחר טאפאסים, שאפשר להזמין בבודדים, או בשלישיות, שעולות 20 דולר ביחד. היו בתפריט הרבה מנות שנשמעו מפתות והזמנו שתי שלישיות מתוכן. הברוקולי הדרום הודי בקארי היה סתמי למדי. כלומר, מדובר היה למעשה בברוקולי מאודה, ולא מאודה מספיק, בלי קארי או תוספת מעניינת. הרוטב של הנאמה גורי בגריל שאמור להיות עיבוד כלשהו של חלבון סויה, היה מוצלח למדי, הטמפה האינדונזית ברוטב לימון וחרדל והסייטן הצלוי ברוטב זיתים שחורים היו טעימים גם כן, אם כי לא מבריקים. הסייטן בברביקיו היה יבש מדי, וכך גם הטופו הצלוי. מדובר במקום של טאפאסים, כך שהמנות היו די קטנות, ולהרגשתי גם הטעימות שבהן לא הצדיקו את המחיר. הרוב היה, כאמור, די סתמי, וגם כאן קיבלתי את התחושה שמתייחסים לטופו ולסייטן כאל תחליפי בשר, ומאבדים על הדרך הרבה מהסגולות שלהם. אכלנו בראוניז ברוטב שוקולד לקינוח. זה היה טעים, אבל גם ממנו לא נפלתי. לזכות המקום ייאמר שהוא בהחלט נותן הרגשה של מסעדה איכותית, ושהמנות מאוד אסתטיות, וחבל לי ששכחתי לצלם אותם, אבל זיגוגי שוקולד ומנות יפות, לא מפצים על בינוניות הטעמים שממש לא הולמת את המחירים.

את היום האחרון שלנו בניו יורק העברנו בברוקלין, והיה מדהים לראות את הפער בין ההשקעה בתשתיות, וספציפית בפינוי השלג מהמדרכות, בין מנהטן לברוקלין. קצת כמו להסתובב ביום גשם במרכז ובדרום תל אביב. הלכנו לגנים הבוטניים, ולבר שעוד נגיע אליו אחר כך. את ארוחת הערב העברנו בלאבינג האט (Loving Hut) מסעדה חמודה, בדגש אסיאתי, שהייתה מוצלחת למדי, מלב העובדה שהיא הייתה קפואה לחלוטין, כי עד שנכנסנו החימום לא עבד. פתחנו במרק מיסו, טעים, אך בסיסי למדי, ולא ייחודי, ומרק וון טון, מצויין בסך הכל, אם כי הכופתאות יכלו להרוויח מעוד דקה או שתיים בסיר.

למנה עיקרית הזמנתי אורז עם אננס, טופו וירקות. הטופו והאננס היו מאוד מוצלחים, התירס והאפונה קצת פחות. כליל הזמין מאי פאן סינגפורי – אטריות אורז מוקפצות עם ירקות וחלבון סויה, שהיו טעימות ומעניינות יותר מהמנה שלי.

על אף שהמנות הוגדרו כ"צלחות קטנות", הן היו מספיק גדולות כדי שתשאר לי חצי צלחת לקחת איתי לטיסה ביום למחרת. על פי המחירים בתפריט היינו אמורים לשלם 13-15 דולר לאדם, אבל בגלל שהם בהרצה, או משהו כזה, נהננו מעשרים אחוז הנחה על כל המנות, ויצאנו בעשרים דולר לשנינו, מה שהיה סביר לחלוטין, גם ביחס לכמות וגם ביחס לאיכות.

ובחזרה אל הבר. הוא אמנם לא מסעדה טבעונית, ולמעשה אין בו יותר מדי מה לאכול, מלבד שקיות של צ'יפס ופרצלים (טבעוניים שניהם), אבל קוראים לו ברקייד (Barcade) והוא שילוב בין בר לבין ארקייד של משחקי וידאו משנות התשעים, וגיקית הייתי עוד לפני שנהייתי טבעונית. יש שם מגוון בירות עצום, ומתחלף, והאחת שאני שתיתי, Bell cherry stout היא של המבשלה החודשית שלהם, כך שאני לא מתחייבת שהיא תהייה שם גם בפעם הבאה, אבל היא שילבה טעמי שוקולד ודובדבן עם סטאוט איכותי, ומומלצת בחום, אם יוצא לכן להתקל בה. אבל אין ספק שההיילייט של המקום הוא עשרות מכונות של משחקי וידאו שפזורות ברחבי החדר, ולשחק בצבי הנינג'ה, מיס פקמן, רובוקופ וטטריס תוך כדי לגימת בירה איכותית, זה בילוי מושלם לאחר צהריים מושלג.

כדאי רק לציין, שנראה שיש לא מעט אנשים שמסכימים עם האבחנה הזו, כך שהמקום נוטה להיות די עמוס, בשעה די מוקדמת, ושווה להגיע אליו כמה שיותר קרוב לשעת הפתיחה, על מנת שיהיה לכן מקום לתמרן אל הבר ואל המשחקים. אם אתן לא בניו יורק, ומצויות בהתקף נוסטלגיה למשחקי וידאו, אני יכולה להמליץ על Feminist Frequencies, שמציעה ניתוח פמיניסטי של המשחקים, שלא הוציא לי את החשק לשחק אותם, אבל בהחלט גרם לי לשים לב לעוד כמה פרטים.

Read Full Post »

Vegan Girl in New York – 1

התכוונתי להעלות פוסט לפייסבוק לפני כמה ימים על הדים סאם המצויינים שאכלנו. החלטתי במקום זה להעלות כאן, לטובת הציבור הטבעוני, סדרת פוסטים קצרים על המסעדות הצמחוניות והטבעוניות שיצא לי לפקוד בביקור הזה בארה"ב.

בפעם האחרונה שהייתי בניו יורק, לפני קרוב לעשר שנים, היא הייתה מאוד לא ידידותית לטבעונים. למעשה, היא אפילו לא הייתה ידידותית לצמחונים. נראה שהכמעט עשור שחלף מאז עשה טוב לניו יורק, והיום חיפוש מהיר בגוגל מעלה מגוון אופציות טבעוניות, ואתמול אפילו נתקלנו במקרה בחנות אורגנית, שהציעה דברים הזויים כמו מיץ חלפיניו, ושוקו פרוטאין, במחירים מופקעים, אבל גם עוגיות לימון וקקאו טבעוניות במחירים קצת יותר שפויים, ובשני בתי קפה טבעוניים, שעוד לא דגמנו, באיזור של רחוב אמסטרדם.

בינתיים יצא לנו לאכול בשתי מסעדות טבעוניות. הראשונה מביניהן היא "בית הדים סאם הצמחוני". היא ממוקמת בלב הצ'יינה טאון, כך שהיא גם מאפשרת ביקור באיזור הזה של העיר. כשממש רעבות, מפתה להכנס לאחד מהמסעדות האחרות שבדרך, אבל אני בספק שאיזו מהן תציע לכן את המגוון העצום של אפשרויות טבעוניות שמצאנו כשהגענו.

קיבלנו תפריט מפורט באנגלית (ממש לא מובן מאליו בצ'יינה טאון), עם מגוון עצום של מנות נודלס, אורז, ירקות מוקפצים, ובקיצור כל מה שאפשר לצפות ממסעדה סינית. קיבלנו גם דף ניר עליו רשימת כל הדים סאמים, שזה שם קוד לא רק לדאמפלינגז ולבאו, אלא גם לכל מיני מנות קטנות אחרות, מאגרולים ועד מנות מרק. אנחנו דבקנו בדים סאמים, לשם כך הלא הגענו לשם, ולא התחרטנו.

יש שם לא מעט דים סאם עם תחליפי בשר למיניהם, ועוד על התחליפים הללו מאוחר יותר, אבל אני לא חובבת של תחיליפים, בעיקר לא כשיש מגוון כל כך רחב של אופציות מבוססות ירקות ופירות. מהמלוחים הזמנו דים סאם מטוגנים ממולאים בפטריות מוזהבות, (מאחר וכחובבת פטריות המתוסכלת מהמגוון המצומצם בארץ אני תמיד מנסה כל מאכל שמכיל סוגי פטריות חדשים), סהרוני דים סאם מאודים ממולאים בתרמילי אפונה ירוקה טרייה, ועוגות לוטוס מטוגנות, שהיה להן טעם של פירה מטוגן, עם חתיכות לוטוס באמצע. הכל היה חם, עשיר בטעמים מיוחדים, ונמס בפה. מהמתוקים גם בחרנו שלושה. דים סאם ממולא בבננה, שהתגלה כבננה המטוגנת שמגישים בהרבה מסעדות סיניות בארץ, רק מתוקה פחות וטעימה יותר. סהרונים ממולאים בממרח שעועית אדומה מתוק. הבצק שלהם היה עשוי מטפיוקה, ומילוי השעועית שהיה אחד הטעמים שזכרתי בגעגוע מיפן, לא אכזב. לקחנו גם באו ממולא בקרם שומשום, ואחרי שני ביסים, אמרתי לכליל, “זה דים סאם במילוי טחינה". זה אמנם נשמע מפוקפק, אבל זה עובד, למעשה עובד ממש טוב. המתוקים היו גם הם מוצלחים כולם, ובעוד שהם שיחקו על טעמים מוכרים היה להם טוויסט ייחודי, בין אם טעם מעודן יותר, או בצק הטפיוקה שאני מקווה להצליח לשחזר במטבחי הפרטי.

מבחינת המחירים, כל מנת דים סאם עלתה 3.5 דולר, שזה אמנם יותר ממה שהיה רשום בתפריט האינטרנטי שלהם, אבל עדיין ממש סביר. למרות שאמרתי קודם שדים סאם זה שם קוד למנות קטנות, קטנות זה מונח מאוד יחסי, מסתבר, והמנות שם היו ממש ענקיות לטעמנו. לא מדובר בסהרונים הקטנים שמקבלים במסעדות בארץ, כל פיסת דים סאם גדולה בערך פי שלושה מזה. הזמנו 6 מנות בעבור שני אנשים, ואלמלא הייתי מורעבת אחרי טיסה ארוכה, זה היה הרבה יותר מדי. 3-4 מנות היו יכולות להוות ארוחת צהרים סבירה לחלוטין לשניים. כך שאפשר לשבוע שם בקלות ב – 75 שקלים. את הארוחה גם ליווה קנקן תה חם, שהתקבל בברכה, נוכח הקור העז בחוץ, והגיע ללא כל עלות נוספת.

למקום השני שאכלנו בו קראו "טרי", והוא ממוקם ברחוב 23 מערב, לא רחוק מהשדרה השישית. רבע שעה הליכה מהטיים סקוור בשלג. מדובר במקום קטן, בן שלוש שנים, הגרסא הטבעונית–אורגנית לסנדויצ'יה אמריקאית. דלפק מכירות ארוך, וכמה דלפקי ישיבה מקבילים. הוא נמצא בכניסה למועדון כושר/בריאות, ונראה שרבים מהקונים בו מגיעים בדרכם החוצה או פנימה מהמועדון. המקום מחומם רק על ידי תנור גדול, ולא על ידי הסקה פנימית, כך שהוא לא מאוד מוצלח כדי להפשיר מהקור בחוץ, אפילו כשיושבות ממש מול התנור. התפריט מציע סנדוויצ'ים, ראפים, סלטים ומרק היום, ומבוסס בעיקרו על חיקויים לסנדביצ'ים הבשריים האמריקאים הפופלריים. אנחנו אכלנו ראפ אחד ממולא בטופו מתובלן, עלים כלשהם, ורוטב חריף. הרוטב החריף היה מעולה, הטופו פחות, והבצק של הראפ היה ממש מוצלח.

אכלנו גם סנדביץ' שנקרא "ראנצ', בייקון, צ'דר ועוף", מבוסס כמובן על תחליפים כולו. אני לא אוכלת בשר כבר 13 שנה, כך שאני בכלל לא מנסה לשפוט האם הטעמים דומים, אבל התחושה שלי הייתה שעדיף היה לטפל בטופו כטופו, במקום לנסות לגרום לו לחקות טעם של בשר. כליל, שותפי למסע הניו יורקי, שעדיין חוטא באכילת חיות, טוען שמדובר בחיקוי גרוע למדי. בנוסף, כמישהי שרגילה לאכול כמעט אך ורק מזון לא מעובד, היו הרבה יותר מדי טעמים תעשיתיים למזון, למרות שהוא אמור להיות אורגני.

מה שכן, הלחם היה מעולה, וקופסת הבטטות האפויות שאכלנו הייתה מצויינת, בעיקר עם הרוטב החריף, שביקשתי לקבל במקום הקטשופ שהוגש איתה. העובדים במקום היו מאוד נחמדים, ושמחים לחלוק המלצות, אבל אלא אם החך שלכן מאוד מכוון לטעמים אמריקאים, אני הייתי הולכת על הסנדוויצ'ים מבוססי הירקות, ולא על ההמלצות מבוססות תחליפי הבשר שלהם. יש במקום גם סמוזי ומיצים למיניהם, אבל היה קר מכדי שנטעם אותם. סנדוויץ' או ראפ יעלו לכן 8 דולר, ואתן יכולות להתפנק בשוקולטה וקינוח ב – 5 דולר.

 

מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, כבר יצא לנו לעבור בעוד מזנון פאסט פוד טבעוני על הדרך, ומסעדת טאפאסים במיד טאון. חלק מהמקומות טעימים יותר, חלק טעימים פחות, אבל אני בעיקר מתרגשת מהעובדה שאני נתקלת במקומות טבעוניים באמצע הדרך, בעיר שבעבר התקשיתי למצוא בה מסעדות שמגישות מנות נטולות בשר. עדכונים ומקומות נוספים, בפוסט הבא.

Read Full Post »