לפני 57 שנה, ב – 29 לאוקטובר, בשעות אחר הצהרים, יחידת משמר הגבול, ירתה למוות ב – 49 גברים, נשים וילדים מכפר קאסם שעשו את דרכם חזרה לביתם מיום עבודה בשדות.
כפר קאסם, הנמצא באיזור המשולש, היה באותו הזמן, כמו מרבית הכפרים והערים הפלסטינים, תחת שליטה צבאית. מ – 1948 ועד 1966 חיו אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל תחת משטר צבאי, מגבלות על התנועה, עוצרים, מעצרים מנהליים, פלישות וחיפושים, היו חלק מחיי היומיום שלהם. משמר הגבול היה אחראי על אכיפת החוק הצבאי, ושמירה על הסדר, בריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית.
יום הטבח היה היום הראשון למבצע סיני. מפקד משמר הגבול, האלוף יששכר שדמי, קיבל הוראה לנקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים על מנת לשמור על הסדר באיזור, והחליט, על דעת עצמו, להקדים את שעת העוצר הקבוע, מ – 21:00 ל 17:00. ההוראה ניתנה רק בשעות אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אל רבים מתושבי הכפרים, שהיו באותה השעה בשדותיהם. רב סרן שמואל מלנקי, שהיה אחראי על אחד הגדודים האחראים על אכיפת העוצר שאל את שדמי מה לעשות במפרי העוצר. שדמי ענה “אללה ירחמו” – ברכה ערבית על המת. מלנקי העביר את המסר לקציניו, והורה להם “לירות כדי להרוג”, במפרי העוצר. אף על פי כן, רק קצין אחד, גבריאל דאהן, שיחידתו הוצבה בכניסה לכפר קאסם, מילא את ההוראה כלשונה.
כשתושבי הכפר עשו את דרכם חזרה מהשדות, הם נעצרו על ידי החיילים. בחושבם שמדובר בחלק מהרוטינה הרגילה, הם הראו לחיילים את תעודות הזהות שלהם. בתגובה החיילים התחילו לירות עליהם. בתשעה מקרי ירי שנפרשו על פני שעות אחר הצהרים של אותו היום, הרגו חיילי מג”ב 19 גברים, 6 נשים, 17 ילדים, ו – 6 ילדות, ופצעו עוד רבים. ההרוגים נקברו בקבר אחים, שנחפר על ידי פלסטינים מהכפר הסמוך, ג’לג’וליה, שהובאו על ידי חייל מג”ב למטרה זו. הפצועים לא קיבלו טיפול, והושארו במקום. משפחותיהם לא יכלו להגיע אליהם, בגלל העוצר שנמשך 24 שעות. רק לאחר הסרתו, הם פונו לבית החולים.
ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הטיל איפול תקשורתי מוחלט על המקרה, שהוסר רק לאחר חודשיים של לובי אינטנסיבי בכנסת. כתוצאה מלחץ ציבורי 11 חיילי מג”ב הועמדו לדין באשמת רצח. 8 נמצאו אשמים, ונידונו לתקופות מאסר שונות (מלנקי נידון ל 17 שנים, ודהאן ל – 15). בפסיקתו בית המשפט ציין במפורש שהיה על החיילים לסרב לירות, מאחר ומדובר היה בפקודה בלתי חוקית בעליל, טובע לראשונה את המונח הזה. אף על פי כן, כתוצאה מערעורים, חנינה נשיאותית, וקיצור תקופת המעצר על ידי השב”ס, כל החיילים שוחררו תוך פחות משנה. מלנקי ודהאן, אף קודמו בהמשך לתפקידים בכירים יותר בכוחות הבטחון. במשפט נפרד שדמי נמצא אשם בהארכת העוצר, ללא סמכות, ונקנס בעשר פרוטות.
טבח כפר קאסם נעדר כמעט לחלוטין מתוכנית הלימודים הישראלית. הוא אינו מוזכר בשיעורי היסטוריה, ואף לא בשלל הטקסים והמסדרים שהמערכת מתהדרת בהם. הוא מוזכר רק פעם אחת, בספר הלימוד לאזרחות (בפרק שנמצא כרגע בתהליכי בחינה מחדש ושינוי), וגם שם הוא מוזכר רק בתוך הדיון על פקודות בלתי חוקיות בעליל, והצורך לסרב להן. אופי ההצגה שלו במנותק מהדיון על המשטר הצבאי, או יחסה של המדינה לפלסטינים באותה התקופה, או לאחריה, נועד להציג את טבח כפר קאסם ככשלונם של חיילים ספציפיים, לא כמאורע המעיד על המערכת. הוא מוכתב היטב לתוך הנרטיב של “עשבים שוטים”, שמאפשר למדינה ולמערכת הבטחון להטיל את האחריות על פשעי מלחמה המתבצעים בשמה, על מספר אינדיבידואלים, תוך שהמערכת עצמה, רוחצת בנקיון כפיה.
העובדה שהמונח “פקודה בלתי חוקית בעליל” נטבע בתודעה הישראלית בתוך ההקשר של טבח כפר קאסם, רוקנה אותו ממשמעות. על מנת שפקודה תתפס כבלתי חוקית, עליה להתקרב לרמות הזוועה של טבח ישיר, גלוי וברור באזרחים. כך, ירי על דייגים בעזה, מעצר והתעללות בחקלאים בגדה, ירי על מפגינים בלתי חמושים, ומניעת טיפול רפואי, נתפסים כולם כפקודות חוקיות.
מעבר לכך, מערכת המשפט הישראלית מעולם לא הטילה ספק בצורך בנוכחות הצבאית בכפר קאסם, בצורך בעוצר, או בלגיטימיות של המשטר הצבאי. כך גם בית המשפט העליון, בכל פסיקותיו השונות המבקרות את פעולותיו של צה”ל בשטחים מאז 1967, מעולם לא ערער על המוסריות של הכיבוש עצמו. בכך שהיא ביקרה דרכי פעולה ומקרים ספציפים, אולם לא פקפקה מעולם בנרטיב הכללי, מערכת המשפט הישראלי, למעשה העניקה תעודת הכשר, קודם למשטר הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, ואחר כך למשטר הכיבוש של פלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים.
על אף העדרו המובהק מהשיח והתודעה הישראלית, בכפר קאסם הטבח עדיין נוכח. רוחותיו עדיין רודפות את הכפר. חבר הכנסת דב חנין שהיה באזכרה השנתית, דיווח כי כל תושבי הכפר, מהצעיר ועד הזקן שבהם, הגיעו כולם לאירוע האזכרה השנתי שהתרחש בשבוע שעבר.
פורסם לראשונה באנגלית, ב – 972
Radically Blonde 