ביום שישי בצהרים, בזמן שאלפי אנשים צעדו במצעד זכויות האדם בתל אביב, כ – 150 אנשים צעדו בירושלים מכיכר ציון עד שייח' ג'ראח, במחאה על ההפרה השיטית של זכויותיהם של תושבי השכונה. בשיתוף פעולה מרשים בין מי שאמורות להיות רשויות החוק והמשפט במדינה ועמותות מתנחלים, מפונים תושבי השכונה הפלסטינים מבתיהם, בית אחר בית, מושלכים לרחוב, והבתים נמסרים לידיהם של משפחות מתנחלים. המתנחלים אינם מסתפקים רק בגזל האלים של הבתים, ומטרידים על בסיס קבוע את המשפחות שעברו להתגורר באוהלים מאולתרים ברחוב. אלימות פיזית ומילולית בדרך הלוך וחזור לתפילת יום השישי, הפכה לאחד מנוהגי השבת בעבורם.
מזה מספר שבועות מתנהלים בימי שישי מצעדי מחאה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח. המשתתפים – ישראלים, פלסטינים ובינלאומים – מוחים, בצעדה ובהפגנה בלתי אלימה על הגזל והאלימות המופעלים כנגד תושבי השכונה. עד השבוע כל המצעדים הללו הסתיימו בצורה שקטה ומסודרת. אולם הפעם, המשטרה החליטה להתערב. על מה שאירע שם, אני יכולה לכתוב רק דיווח מיד שניה, או למעשה מהרבה ידים שניות. אני אקצר ואומר שמפגן של אלימות קשה ובלתי מוצדקת של השוטרים כלפי המפגינים הסתים במעצר של 24 מתוכם (למרות שהתקשורת דיווחה רק על 21), ובפינוי העצמאי של חלקם לקבלת טיפול בבית החולים. אני אזכיר גם את העובדה שכל אישה שנכחה במקום, העידה על הטרדות מיניות, הגובלות בתקיפה מצד השוטרים, שתופים בשווי 7000 שקל הוחרמו, ושהאלימות כלפי העצורים לא נפסקה, גם כאשר הם כבר היו כפותים היטב.
אתמול בערב, נסעתי לירושלים על מנת להשתתף בהפגנת סולידריות ומחאה מחוץ לבית המשפט בזמן הדיון בעניינם של העצורים. הדיון שאמור היה להתחיל בשבע בערב, החל הרבה אחרי עשר. כאשר בניגוד לחוק, עברו הרבה יותר מארבע שעות מצאת השבת, ועד השלב בו הובאו העצורים בפני שופט. עברו חמש שעות נוספות עד שהן שוחררו. הם העבירו בסיכומו של דבר, 36 שעות במעצר, במקום ה – 24 הקבועות בחוק.
אנחנו בינתיים הספקנו לעמוד בחוץ, במה שהפכה להיות אחת מהפגנות הסולידריות הארוכות ביותר אי פעם בארצנו, להדליק נרות חנוכה, ולשיר את "באנו חושך לגרש", שוב ושוב, להוציא את גרוננו בצעקות חוזרות ונשנות, וכמובן לקפוא מקור. השוטרים בחצר בית המשפט לא ממש תמכו במטרותינו, וניסו כל הזמן להרחיק אותנו מהחלון שמתחת לאולם הדיונים, אל הצד השני של הכביש, באופן שהלך ונהיה פחות מנומס, והגיע עד כדי איום במעצרים על "התקהלות בלתי חוקית", ו"הפרעה לסדר הציבורי". לא נתנו להם להפריע לנו לצעוק "אין לכם שום בושה, אין קדושה בעיר כבושה", "לא תוכלו להמית התנגדות עממית", "___, אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש" (עם שמותיהם של כל העצורים), בשירה ובתיפוף.
כמה מעילים מאוחר יותר, שתיה חמה, מרק, ואוכל סולידרי באדיבות המהטמה, החל הדיון, והדיווחים מהאולם החלו לזרום החוצה. הם מובאים בפני השופט שישה-שישה, המשטרה דורשת תנאי שחרור קשים לכולם – הרחקה מלאה מירושלים לתל אביבים, הרחקה מהארץ לבינלאומיים, שישה מבין העצורים מואשמים בתקיפת שוטר – דרכה המנומסת של המשטרה, לנזוף באנשים על כך שהם העזו למצב את עצמם בדיוק במסלול של האגרוף של השוטר. לא פחות חשוב, דווח לנו גם שהם שומעים את הצעקות שלנו מבחוץ, כך שהגברנו את הווליום והמשכנו לצעוק.
חבורה של בריונים שיכורים התקבצה לידינו בינתיים, ולא עזבו במשך לפחות שלוש שעות. בהתחלה הם סתם לעגו לנו בריקודים וחיקויים. אחר כך, הם עברו לצעקות וקללות, תוך הפגנת אוצר מילים מרשים שמוגבל לעשרים מילים לכל היותר. הם התערבבו בינינו, שופכים על כל אחת מאיתנו מטרי קללות, הנוגעות ברובן לעיסוקים הפרטיים שלנו, או של אימותינו, מתובלים בהאשמות על בגידה בעם ובאומה. ככל שהערב התקדם, הם נעשו נועזים יותר. ועברו להטרדות בוטות בהרבה. אחד מהם נעמד מולי ומול חברה, אגנו מורם קדימה, ידו אוחזת באיבר מינו, ואמר "תמצצי לי", "נו, תמצצי לי". השוטרים שעמדו ממש מולי, וגילו כישורים ורבאלים מרשימים, רק שעות ספורות קודם לכן, כאשר הם ניסו לגרום לנו להתפנות מהמקום, עמדו מנגד, ולא עשו דבר, גם כאשר התלוננתי שהוא מטריד אותי מינית. גם כאשר בחור אחר צעק עלי ועל מספר בנות אחרות "אני אאנוס אתכן, אתן תראו אני אאנוס אתכן", וגם כאשר האיומים עברו מאונס לרצח, לנגד עיניהם של השוטרים, הם לא מצאו לנכון לעשות דבר בנידון. ההטרדות המילוליות החלו לגלוש לצד הפיזי, וכללו מספר סטירות, וניסיונות מגע נוספים מצידם, כשאחד מהם גם שולף סכין, תוך שאנחנו מנסים למנוע מהדברים לגלוש לעימות פיזי מלא. השוטרים המשיכו לעמוד ולהסתכל. כאשר שבנו ואמרנו להם שאחד מהם מאים עלינו בסכין, הם החליטו להתערב סופסוף, והעלו שניים או שלושה מתוכם על הניידת – לא למטרות מעצר, חס וחלילה, רק על מנת להרחיקם ממוקד האירוע. לאורך כל הזמן המשכנו לשיר, לצעוק ולתופף, ולאט לאט, אחד אחד, כמה מהעצורים החלו להשתחרר, והתקבלו בתשואות רמות.
בינתיים, באולם בית המשפט, השופט קבע, שהוא אינו יכול לדון בעניינם של האסירים הבינלאומיים, סירב לגרש אותם, למגינת ליבם של ציידי האדם מיחידת עוז, שהגיעו לאולם, והחליט לשחררם בלי תנאים. אך מסתבר, שיחידת עוז נמצאת מעל מערכת המשפט, וכאשר השופט רק הפנה את גבו, ויצא למספר רגעים מן האולם, נתפסו שלושת העצורים הבינלאומיים על ידי שוטרי היחידה, והועלו על הניידת לגירוש, בניגוד להחלטת השופט. הניסיונות שלנו למנוע מהניידת לעזוב את השטח נמנעו על ידי לחץ פיזי לא מתון במיוחד, מצד אנשי מג"ב, יס"מ ושאר מרעין. לפי הדיווח של "הארץ" מהבוקר, לאחר איום בפניה לבג"ץ, שוחררו העצורים החטופים.
עברו מספר שעות בין שחרורם של חמשת העצורים הראשונים ועד שחרורם של כל היתר. ההפגנה לא נפסקה כל אותה העת, כאשר, לססמאות הוספו גם דגשים מיוחדים התואמים את ההתפתחויות באולם המשפט. כשהם התחילו להשתחרר סופסוף, כבר עברנו את מחסומי המשטרה, עמדנו מול הדלת האחורית של בית המשפט, וברצף רגעים מחממי לב, הרענו להם, וחיבקנו אותם, אחת אחת, כאשר הם יצאו.
רק בארבע לפנות בוקר, תשע שעות לאחר שהתחלנו להפגין, עלינו על הרכבים חזרה לתל אביב. אני מניחה, שהיינו חלק מאחד ממפגני הסולידריות המרשימים ביותר שנראו כאן בשנים האחרונות. במקביל, היינו גם עדות לאחד מיני רבים ממפגני אי הצדק של החוק והשלטון של ה"דמוקרטיה" הישראלית. שבוע הבא, יום שישי, אותה שעה, אותו מקום, צעדה לשייח' ג'ראח.
http://www.youtube.com/watch?v=aWxulvckyAI – סרטון מההפגנות בשישי ובשבת.
Radically Blonde 