בסוף השבוע שעבר התפרסמה בתקשורת החלטתו של משרד החינוך לאסור על לימוד השיר "אתה חברה שלי" בבתי הספר:
"בעקבות תלונות של הורים, העיר המפקח על מקצוע הספרות במשרד, שלמה הרציג, לבית הספר, והנחה שלא ללמד את השירים הללו", צוין בכתבה. "במשרד הדגישו כי המורה לא היתה צריכה ללמד את השירים בכיתה. הרציג הנחה את מנהלת בית הספר שהדבר לא יישנה".
ההחלטה גררה גל של ביקורות הן מצד תלמידי בית הספר בו נלמד השיר, שיצאו במסע תמיכה מרשים במורתם, והן מצד אושיות בתחום החינוך והספרות. מכל אלו, נעדר בעייני, הדיון בסיבה האמיתית שעומדת מאחורי צנזור השיר. אני סבורה, כי "אתה חברה שלי" לא צונזר, משום שהוא מכיל תכנים מיניים בוטים, אלא משום שהתכנים המיניים המצויים בו מערערים על תפיסת המיניות הרווחת בחברה.
כפי שמספר כתבות שהתפרסמו בנושא הראו, כי אין מחסור בתכנים מיניים בתכנית הלימודים בספרות. למעשה ההפך הוא הנכון, הם נמצאים בה בשפע. הן במרומז והן במפורש, הן בשירת ימי הביניים והן בשירת ביאליק, הן בסיפורים הקצרים והן ברומאנים הנלמדים.
מרבית הסצינות המיניות שאני נתקלתי בהם במהלך לימודי הספרות היו סצינות של אונס – מפורטות או מובלעות. כאשר בשום שלב לא התנהל דיון ביקורתי בנושא.
ב"העוזר" לברנרד מלמוד, הלן, בתו של בעל החנות נאנסת בפארק על ידי וורד, חברו של פרנק, העוזר בחנות. פרנק שכביכול מציל אותה מידיו מנצל את הבלבול וחוסר האונים שלה ואונס אותה בעצמו. הוא מצדיק, כביכול, את המעשה באהבתו אליה ומתעלם מתחנוניה וההתנגדויותיה:
"הם כרעו ועמדו על ברכיהם על האדמה החרשית, והלן מלחשת בבהילות 'בבקשה ממך, לא עכשיו, יקירי', אך הוא דיבר על אהבתו הלוהטת והמורעבת, ועל הציפיה האינסופית השוברת את הלב. אפילו בשעה שדיברה הייתה בעיניו מחוץ להישג-ידו, תמיד תמיד באותה אמבטיה שלתוכה הציץ, ולכן השתיק את תחנוניה בנשיקות…" (עמ' 161).
אחרי האונס פרנק רודף אחרי הלן במשך תקופה ארוכה בניסיון לגרום לה לסלוח לו, ולהוכיח לה שהוא השתנה. למרות שהיא מביעה פעם אחר פעם את חוסר הרצון שלה בתקשורת איתו, הוא ממשיך להתעקש ולנסות, וכופה עליה את נוכחותו שוב ושוב. באופן שהוא בבירור טריגר לאונס בעבורה. עקב סדרת אירועים, בין היתר מותו של אביה, מוצאות את עצמן הלן ואימה תלויות בפרנק מבחינה כלכלית והוא מנסה לקנות את חובו כלפיה בתשלום שכר הלימוד שלה בקולג'. היא מסרבת בתחילה אך נכנעת בסופו של דבר. לקראת סופו של הספר, היא מתחילה להשתכני כי פרנק אכן השתנה. היא נזכרת כי היה בכוונתה להתמסר לו בערב של האונס, ורק העובדה שנאנסה קודם לכן על ידי וורד שינתה את תוכניותיה. הסיפור מסתיים בהתגירותו של פרנק, ורומז באופן מפורש למדי כי בינו לבין הלן נרקמת מערכת יחסים חדשה.
מהעלילה הזו עולה סדרת מסרים בעייתית ביותר. ראשית, היא מרמזת על כך שניתן לפצות על מעשה אונס בכסף ולקנות את סליחתה של הנאנסת. זאת מבלי להתיחס לתלות הכלכלית שנוצרת בין הלן לפרנק, ולהשלכות שלה על מצבה הרגשי, ועל יכולת העמידה שלה. שנית, היא מבדילה בין מעשה אונס שנעשה מ"אהבה", כביכול, לבין מעשה אונס שנעשה מטעמים מיניים ואלימים בלבד. שלישית, היא מבטלת בקלילות את ההתנסות הטראומטית של הלן ברגע שהיא נזכרת כי היא התכוונה לשכב עם פרנק בערב בו הוא אנס אותה, ובהמשך לכך מייצרת את הרושם, כי מכיוון שהיה בכוונתה לשכב איתו מוקדם יותר באותו הערב, ורק הנסיבות הובילו לשינוי, זה לא ממש היה אונס, וזה הופך אותו לראוי לסליחה. לסיום, מערכת היחסים הרומנטית בסוף הספר בין הנאנסת לבין האנס, שממנה משתמע כאילו הוא זכה לסליחתה המלאה, מיצרת תחושה כי מעשה האונס נשכח ועבר לסדר היום. אי אפשר גם להמנע מלהזכיראת העובדה שבתום האונס היא מטיחה בו את היותו "ערל", ושסליחתה לו באה בד בבד עם התגירותו, במילים אחרות, ניתן להבליג על אלימות מינית מצד גבר יהודי לו ניתן להנשא כדת וכדין.
גם ברומן "המאהב" לא. ב. יהושוע מופיעה סצינת אונס מפורשת. האב, אדם, אונס את טלי, חברתה הטובה של בתו, ילדה בת 15, על מיטת טיפולים בחדר בבית אבות. הוא מפתה אותה לאורך תקופה מסויימת במאכלים ומתנות. היא משתפת פעולה, כל עוד זה נשאר ברמה של משחקי פיתוי תמימים. כאשר היא מבינה שמדובר ביותר מזה, כבר מאוחר מכדי שהיא תוכל להתנגד.
"אני לוקח אותה, מלטף את שערה בתנועה אבהית מזויפת מנשק את פניה, מחבק אותה. היא דוממת כמו חפץ כזה." (עמ' 322)
"היא עמדה בפינה כחיה שנלכדה, מבוהלת, לא זזה, אבלאני כבר לא ייכולתי לוותר, לא עכשיו, רעיון אחד בלבי. ניגשתי אליה, אספתי אותה אלי. היא לפתע ניסתה להתגונן. " (עמ' 326)
"עכשיו מפשיט אותה, שוכב על הגוף הערום הקטן, והיא לא מבינה, מתחילה לבכות, אבל אני מנשק אותה עד שהיא משתתקת. שוכב איתה. היא מתחילה להבין. כורכת את ידיה על צווארי, מתחילה לנשק אותי באיטיות." (שם)
לאחר האונס, הוא משיב אותה לביתה, איש לא מגלה על כך, ודבר לא נאמר בנידון בהמשך.
גם כאן המסרים המשתמעים בעיתיים, בלשון המעטה. גם כאן ניתן לראות יחס המחפצן והמרוקן מאנושיות את האישה. ב"העוזר" היא הייתה דמות נצפית בחדר האמבטיה בלבד. כאן היא חפץ, כלי בידיו, ותו לא – פאסיבית, כנועה, חלשה. כאשר בשני המקרים הריקון הזה מאנושיות הוא מהגורמים שמאפשרים את האונס. גם כאן ניתן לראות סוג של לגיטימציה לקניה של מין בכסף. הוא קונה לה חולצה ופלאפל, ומתירה לו בזאת. בנוסף, גם במקרה הזה יש ניסיון להפחית מחומרת המעשה – היא חיכתה לו בתום יום הלימודים, כלומר הבינה את כוונותיו, היא לא הביעה שום התנגדות כשהיו בים, היא אומנם הביעה התנגדות מסוימת בחדר הטיפולים אבל לאחר מכן שתפה פעולה, כך שמשתמע שהיא בעצם רצתה את זה. בעוד שבמקרה הזה הנאנסת אינה סולחת לאנס, היא גם אינה מתלוננת, והוא אינו נענש בשום צורה, גם לא מבחינה עלילתית. כאשר, גם במקרה הזה המסר היוצא מכך, הוא שניתן לאנוס אישה בלי שיהיו לכך השלכות שליליות על חייו של האנס.
ב"המאהב" יש סצינות מיניות נוספות, בין היתר בין דאפי, בתו של אדם, לנעים, הפועל הערבי שעובד במוסך שבבעלותו. במקרה הזה מדובר במין הדדי, בהסכמה, המסופרת במקביל על ידי שניהם. מדובר בהתנסות מינית ראשונה בעבור שניהם, והיא מתוארת על ידי שניהם כחוויה חיובית ומהנה
"לא יודעת איך זה קרה, מי היה הראשון, נדמה לי ביחד. ונשיקה כזו עמוקה בפה, כמו בסרטים, והטעם של האננס והשוקולד בשפתיו, מוצץ את לשוני. פתאום הרפה ממני נפל על ברכיו והתחיל מנשק לי את כפות הרגלים. מה הוא רוצה מהם, משוגע כזה. ואני רואה שהוא מפחד לקום, רוצה להשאר שם כורע על ברכיו, אז הקמתי אותו, והוא גרר אותי לחדר שלי, ופתח לי את החלוק ואת החולצה של הפיז'מה, אז קרעתי ממנו גם את החולצה שלא ישאר עם בגדים כשאני כבר כמעט ערומה" (עמ' 421)
הוריה של דאפי חוזרים הביתה, ו"תופסים" אותם. אדם, בצביעות מרשימה, זועם על כך שנעים העז לפגוע בתומתה של בתו, ומנסה כנקמה לגרש אותו מתחומי הארץ. הצבא עוצר בעדו, ולפיכך הוא רק מחזיר אותו לכפרו. אם הוא לא יכול להגלות אותו ממדינת היהודית, הוא לפחות מצליח להגלות אותו מהחברה היהודית. דווקא הזוג שמקיים יחסי מין הדדיים, מרצונם המלא של שני המעורבים בהם, הם אלה שנענשים. הסיבה היא בבירור לא רק העובדה שהם פרצו את גבולות המיניות המותרת, אלא שבאמצעות המיניות שלהם הם פרצו את הגבולות האתניים המותרים. המסקנה המתקבלת היא שאונס של נערה צעירה על ידי גבר שיכול להיות אביה הוא לגיטימי כל עוד שניהם יהודים, אבל אם ערבי ויהודיה יעזו במין מוסכם ומהנה לערער על ההפרדה בין העמים, עליהם להענש. כאשר היהודיה תבוא על עונשה בעצם ההפרדה ביניהם, בעוד שעונשו של הערבי יהיה חמור בהרבה – גלות.
בזמן שלמדתי את היצירות הללו, ניסיתי להעלות חלק מהשאלות, הרעיונות והתהיות שאני מעלה כאן לדיון בכיתה. בדרך כלל נאמר לי שאני שואלת שאלות מצוינות, אבל בדיוק נגמר לנו הזמן, ונדון בכך בהזדמנות אחרת, או כשלא נהיה בלחץ להספיק את החומר לבגרות, או שזה לא רלבנטי לחומר הלימוד הספרותי. שבע שנים אחר כך, במבט לאחור, אני עדין חושבת שהשאלה – למה הלן סלחה לפרנק, ואיך היא יכלה לעשות זאת? – רלבנטית להפליא לחומר הלימוד הספרותי.
ביצירות אחרות שלמדנו, אין סצינות מיניות מפורשות, גם לא סצינות אונס. מצד שני, האונס נמצא בהן בין השורות. ב"תהילה", לש"י עגנון, לצורך הדוגמא מדובר על ילדה בת 11 שמחותנת, כפי שנרמז מהטקסט בניגוד לרצונה, לגבר שהומצא יש מאין, כדי להחליף את חתנה המקורי שנתגלה כחסיד. הסכמתה של הילדה אינה נדרשת והיא אינה נשאלת לרצונה, או להעדפותיה. גם ב"העיוורת", ליעקב שטרנברג, ניתן למצוא מקרה דומה. שם מדובר בצעירה עיוורת שמחותנת בלי שתשאל להעדפותיה או לרצונה עם גבר אלמן, שמבוגר ממנה בשנים רבות, כדי להיות אישה לו ואם לילדיון. מלבד הפרטים הללו, לא נאמרת לה ולו מילה אחת של אמת על הגבר לו היא נישאת. בסיפור, הקורא עוקב אחריה בעודה אוספת פרט אחרי פרט באמצעות חושיה האחרים. היא מגלה באופן עצמאי את גילו, חולשתו, מקצועו, ואת כל האופנים בהם היא הונתה.
נכון כי נישואי שידוך היו מקובלים בתקופה לגביה נכתבו הסיפורים הללו, וכי עודם מקובלים בחברות מסוימות. אולם עובדה זו, אין בה כדי לבטל את חוסר הבחירה, ואת הכפייה המינית המשתמעת ממנה, והמשתקפים כאן. לימוד לא ביקורתי של הטקסטים הללו, שמתעלם מהיבט הכפייה הן בנישואים והן במיניות הנובעת מהם, נותן להם לגיטימציה, ומכאן גם ליחס דומה לנשים באופן המותאם לחברה המודרנית.
ניתן לראות, כי יש מוטיבים חוזרים בתיאורים המיניים המופיעים בחומר הלימודי בספרות. המוטיבים הללו מגדירים סוג מאוד מסוים של מיניות. מדובר במיניות שנמצאת בשליטה גברית מלאה, כאשר לנשים יש מעט מאוד בחירה, אם בכלל. גברים שנוהגים באלימות לא יענשו על כך, אולם גברים ונשים החורגים מהגבוולות האתניים, ומציעים אלטרנטיבה מינית ולאומית, יענשו בחומרה. בכל המקרים מדובר כמובן, במיניות שהיא מאוד ממוגדרת, עם חלוקת תפקידים ברורה ומובהקת ביןי גברים לנשים, מיניות הטרוסקסואלית ומונוגמית. הניתוח הזה מצריך ניתוח מחודש של הצנזורה של השיר "אתה חברה שלי".
"אתה חברה שלי" נוטף מיניות, בכך אין ספק. "זין", "כוס", "ביצים", הן מילים שחוזרות בו פעם אחר פעם. הוא גם מדבר על סקס בשפת יומיום, ולא בשפה ספרותית, אבל זו אינה העילה האמיתית לצנזורו. בתור התחלה, עומדת לרעתו העובדה שמדובר בשיר מיני שנכתב על ידי אישה, שמדבר על אקטיביות ועל הנאה נשית. יתר מזו, החל משם השיר, ולכל אורכו "אתה חברה שלי" מערער על כל אותן תפיסות דוגמטיות של מין, מגדר ומיניות שאנחנו מחונכים אליהם, ומציע אלטרנטיבה. יש בו שני אנשים שלא ממש סגורים על המין והמגדר שלהם, והדבר מוצג כחיובי להפליא.
"אתה חברה שלי,
יש לך ראש של בחורה
ואתה בחורה בחורה
כמו שהילד המתוק ההוא אמר לי בהערכה
את בחור בחורה
או להפך בחורה בחור"
לא ממש ברור מי מהם הבחור, ומי מהם הבחורה, אין כאן גבר ואישה, אין כאן אישה וגבר. יש כאן זוג לא מוגדר, שמסרב להתמגדר, זוג טרנסג'נדרי.
הטרנסג'נדריות נפרשת לכל אורך השיר, במיניות שחורגת מהגוף, ובגוף שחורג מהנורמה, שמוצג כמושך ומלא תאווה.
"הרי המוח מה שמשנה
ולא הצורה הגופנית
ביצים מדומות
המסתירות כוס תאוותני
או כוס
המסתיר ביצים"
הזהויות המיניות שהשיר מציג גם הן אינן הטרונורמטיבית. מדובר בבחור ובחורה שהם "לסבית שמעדיפה גברים" ו"הומו שמעדיף נשים", כשגם כאן לא ממש ברור מי הוא מי. למעשה, יש לנו כאן זוג ביסקסואלי וטרנסג'נדרי שחוקרים ביחד את הגבולות של הזהויות שלהם.
למעשה, בשיר אחד, וולך מפרקת את המשולש של מי-מגדר-מיניות העומד בבסיס החברה הפטריארכלית וההטרונורמטיבית, מציעה לו אלטנרטיבה בי-פאנסקסואלית וטרנסג'נדרית, ובין לבין עוד מעזה לזרוק אמירות פמיניסטיות רדיקליות כמו "כי מההתחלה מפחיתים בערך נשים". בשיר אחד, מערערת וולך על כל ההבניה התרבותית שמשתקפת, יומצרת ומשומרת על ידי כל הטקסטים שהבאתי כאן, ועל ידי רבים אחרים, ובדיוק בשל כך, על אף העובדה שתוכנית הלימודים לספרות רוויה בתכנים מיניים, השיר שלה נתפס כמאיים כל כך, ובדיוק בשל כך, הוא צונזר.
אני חושבת שהטקסט של וולך בהחלט ראוי להלמד בבתי הספר, בעיקר, אבל לא רק, נוכח תוכנית הלימודים הקיימת. על אף הביקורת שלי כנגדם, גם איני טוענת כי מן הראוי לצנזר את הטקסטים האחרים שהבאתי כאן (למרות שעל איכויותיהם הספרותיות ניתן לערער). אולם, לא ניתן להמשיך וללמד את התכנים הללו, מבלי לעורר שיח ביקורתי, ולדון בהשתמעויות של הטקסטים הנלמדים, מבלי לעשות דה-לגיטימציה לכפייה ולאוסנס המוצגים בהם, ובעיקר מבלי להציג אלטרנטיבה. לא יתכן שרובה ככולה של המיניות הנלמדת בתוכנית הלימודים לספרות תהייה מיניות גברית, אלימה, כוחנית ומדירת נשים. תוכנית הלימודים צריכה להכיל גם תכנים ספרותיים בלתי ממוגדרים, תכנים שמכילים נשים מיניות חזקות, שאינן נענשות על כך. תכנים שמכילים מיניות שאינה הטרסוקסואלית, שאינה ממוגדרת. תכנים שיאפשרו לתלמידים להחשף לאפשרויות נוספות מלבד אלה המוצעות בספרים כמו "העוזר" ו"המאהב". תכנים כמו "אתה חברה שלי", של יונה וולך.
Radically Blonde 