Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תרבות פופולרית’

  1. הכרתי את דיויד בואי דרך כריסטיאנה פ. כריסטיאנה רצתה להיות בואי ואני קצת רציתי להיות כריסטיאנה, עם הג׳ינס הסופר צמודים, מגפי העקב הגבוהות, המבט המסתורי והשיער המבולגן. הוא היה פס הקול שלי לסיפור ההרס העצמי שלה, שנמשכתי אליו ופחדתי ממנו, קינאתי בו ונחרדתי ממנו, כילדה בת 10, שחיפשה גיבורות שלא היו ״בנות״. לפני כמה שבועות ראיתי בפעם הראשונה את הסרט של ״אני כריסטיאנה פ׳״. השנים עברו ואני גדלתי וכריסטיאנה נהייתה קטנה, אבל בואי נשאר החוט שמחבר אותנו.
  2. הייתי בת 14. אבא הסיע אותי לבית הספר ושם את ״זיגי סטארדאסט״ במערכת של האוטו. הוא סיפר לי שכשהוא קנה את התקליט הייתה עליו מדבקה שאמרה שאת התקליט הזה חייבים לשמוע בפול ווליום. אז הגברנו את המוזיקה והאזנו. לקחתי את הדיסק איתי לבית הספר ונסעתי למאדים בכל הפסקה והתאהבתי בזיגי.
  3. בגיל 16 או 17 אחרי שהתחלתי ללכת למופע הקולנוע של רוקי וגיליתי שהגברים שאליהם השתוקקתי קיימים במציאות, התאהבתי מחדש בליידי סטארדאסט. זה היה שיר עבור הבנים שאהבתי, לא גברים ולא נשים, אנדרוגיניים לחלוטין, יפים באופן שובר לב, עבורי.
  4. אהבתי את דיויד בואי כחובבת רוק ופופ ומוזיקה אלטנרטיבים וניסויים ואומנות. אהבתי אותו גם כקווירית פאנסקסואלית. בואי שחרר אותנו מהצורך לבחור בין להיות בנים ללהיות בנות ואפשר לנו להתקיים ולהתהלך במרחב שבין לבין. הוא נתן לי מילים, הוא נתן לי מוזיקה לרקוד לה. הוא נתן לי אופציה קווירית בעולם כל כך סטרייטי. הוא נתן צורה ומראה לתשוקות שלי.
  5. כשהייתי בת 19 ההורים שלי נסעו לאמסטרדם לראות הופעה של דיויד בואי. הם לקחו אותי איתם בהחלטה של רגע, והייתי אסירת תודה. פילסתי את דרכי לשורה הראשונה, מנצלת את העובדה שהייתי קצרה בראש לפחות מרוב ההולנדים כתירוץ להתקדם. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שמילאה אותי באושר מוזיקלי שמתפוצץ בכל הגוף. כמעט בן 60 הוא רק וזז וחשמל את הקהל, בדיוק כמו שעשה כשהיה בן 20 ו-30. הוא היה סקסי, הוא היה מפתה, הוא היה עוצמתי והוא שר, ואני אסירת תודה שזכיתי להיות שם ולשמוע את השיר הזה. המצלמה עם התמונות מההופעה, נשארה בטעות על המדרכה, באחת הפעמים היחידות שאבי איבד משהו חשוב. תמיד קיוויתי לחזור ולצלם את הקלוז אפים שהיו לי שם. עכשיו זה כבר לא יקרה.
  6. היה שלום מלך הגובלינים.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

Read Full Post »

אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".

את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.

יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.

אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.

הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.

יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.

בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.

ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.

 

כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.

פורסם גם ב – Techslut

 

 

Read Full Post »

"סיגלתי הנסיכה הלוחמת" לריצ'ארד שילה, אותו מצאתי בדוכן הוצאת "כתב" בשבוע הספר, נראה היה כספר בעל פוטנציאל להיות פנטזיה פמיניסטית מוצלחת. הכריכה האחורית סיפרה לי על נסיכה שמתאהבת בבן נפח, ויוצאת למסע הרפתקאות, מתעמתת עם יצורים שונים ומשונים, והבטיח שהסיפור אינו מסתיים ב"והם חיו בעושר ואושר". מדובר גם בפנטזית מקור בעברית, ועל אף שבשנים האחרונות ניכרת עלייה בפרסומים המקומיים בז'אנר, הוא עדיין מצומצם למדי, ומרבית הטקסטים שמעוררים הדים מגיעים מתוך מאגר מצומצם של כותבים.

sigalit1

האיור המקסים על הכריכה, שצויר, כמו גם שאר האיורים המקסימים לא פחות המלווים את הספר, על ידי המחבר, פיתה אותי לפתוח את הספר במהירות, אם כי יתכן שהוא גם יכול היה להוות תמרור אזהרה, לכך שלפחות מבחינת המראה שלה, הנסיכה סיגלית כנראה אינה שוברת מוסכמות. ואכן, הפסקאות הראשונות של הספר, עוסקות בתיאור מפורט של אותו מראה נסיכתי קלאסי, בלונדינית תכולת/סגולת עיניים, רזה וחטובה, התגלמות מיתוס היופי האגדתי (והמערבי בכלל). חשוב גם להזכיר שבתחילת הסיפור, סיגלית היא ילדה בת 10, אך היא אינה מתוארת כילדה, ואף לא כנערה, אלא כאישה נחשקת ומושכת, מתוך אותו מבט פדופילי שהתרבות שלנו מפנה אל ילדות קטנות. בהמשך האקספוזיציה אמנם מתוארת סיגלית גם כנערה חכמה, משכילה ומוכשרת, גם אם קונדסונית במקצת, אולם לפני הכל אנחנו חייבות לדעת שהיא יפה.

קרוב למאה עמודים מתוך 254 עוברים לפני שסיגלית יוצאת למסע שלה, במהלכם היא הופכת לאמנית סייף שאין שנייה לה, לטינאיג'רית, ולמלכה מחליפה מוכשרת ומותשת. היא מוצאת את עצמה מאורסת לבן הנפח, בעקבות פליטת פה נסיכותית מטופשת שלא ניתן להשיב, ומתאהבת בו נואשות, במבט ראשון, כשהיא מגלה שהוא בעצם נראה ממש טוב, ומספיקה לכסח אותו במכות, לפני שהוא נשלח להשיג תואר אבירות בשדה הקרב. המניע למסע שלה היא פציעתו מחץ מורעל של הבחור שהיא פגשה פעם אחת, במהלכה הוא שבר לה את הלב, והיא כמעט שברה לו את העצמות (וגם את הלב), ומאז לא החליפה איתו מילה, בעל פה או בכתב במשך שלוש שנים.

בני לוויתה למסע הם שלג הסוס ורוטי הרוטווילר, איתם היא מנהלת שיחות שוטפות בשפת הסוסים והכלבים. שניהם, יש לציין מונפשים כדמויות גבריות. במסע עצמו, סיגלית אכן מפגינה אומץ ונחישות, ומנצחת ברצף של קרבות מרובי יריבים. פעם אחר פעם היא מפגינה את פקחותה, כשהיא מצליחה להערים על יריביה, או לתכס תכסיסים שיסיעו לה לחמוק מקרב אבוד כזה או אחר, וחסה על חייהם של יריבים חסרי ישע. היא צולחת הרפתקאות וקשיים, נסיכי אופל, מכשפות ודרקונים, ומפלצות לא ברורות שמשעממות אותה שעות בתיאוריות שלהן על החיים, היקום וכל השאר.

בסופו של המסע הארוך היא מגיעה אל הקוסם שבראש ההר הקירח, שאמור להחזיק את התרופה לרעל שפגע במיכאל, בן הנפח, ומצליחה לשכנע אותו לחלוק איתה את הידע, ולא להפוך אותה לפסל אבן, כמו אבירים רבים שמעטרים את חדרו. התרופה, גם היא, מסתבר, היא תרופת האגדות הטיפוסית ביותר. אמנם מדובר בנשיקה במקום מעט יותר אינטימי מהרגיל, מאחר ודווקא שם פגע החץ, אבל המסר שהיא מקבלת מהקוסם הוא שמדובר היה במסע מיותר למדי, והיא יכלה להשאר בבית ולנשק את החבר שלה במקום.

אז אמנם יש לנו אישה שיוצאת למסע, ומפגינה תושיה ואומץ וחוכמה וכוח, אבל היא יוצאת למסע בתוך אחת משתי הקטגוריות שבתוכן מותר לנשים לצאת למסע בתרבות – הצלת בן הזוג, או הצלת הילדים, ובסופו של המסע מתחוור לנו שבכלל מוטב היה לו הייתה נשארת בבית ופותרת את הבעיה בדרכים המסורתיות. מסר פמיניסטי להפליא בלי שום ספק.

בנוסף למיתוס היופי, למיתוס של אהבה ממבט ראשון ולנסיבות המסע, בעיה נוספת שקיימת בספר, היא העדרם של ייצוגים נשיים חיוביים. למעשה, מלבד סיגלית, כל הדמויות הנשיות המשמעותיות המופיעות בספר הן דמויות שליליות. על תקן האם החורגת, ניתן למצוא בקרבת משפחה במדרג מעט נמוך יותר את דודתה של סיגלית, אשת אחי המלך, שלאורך כל הספר מנסה להביא למותו של המלך ולמותה של סיגלית, כדי להמליך את בנה תחתם. שותפתה לפשע היא המכשפה הרעה של הארמון, עם מראה סטריאוטיפי להחריד, שיער אפרורי מדובלל ואף מעוקל. סיגלית מצליחה, כאמור, לחמוק מכל הקשיים שהן מערימות בדרכה, והעימות הסופי שלה מול המכשפה עצמה, נגמר בכך שהיא משדכת בין המכשפה לבין חזיר יבלות בעל יכולת לגרום לכל אישה להתאהב בו. שוב אנחנו מקבלות את המסר שנשים בעלות ידע הן מכשפות, ונשים ששואפות לכוח הן רעות, ואלו וגם אלו נועדו להכשל.

לשתי הנשים הללו, אין שם. גם לאחיותיו ולאמו של מיכאל, שאמנם אינן מוצגות כדמויות שליליות, אך אינן ממלאות כל תפקיד בעלילה, מלבד להיות קשקשניות ונלהבות, אין שם. למעשה, הדמות הנשית היחידה שיש לה שם בסיפור, היא סיגלית. לחלק ניכר מהדמויות הגבריות, לעומת זאת, יש שמות, ולא רק תארים, נציין רק את המלך דניאל, בן הנפח מיכאל ושני אמני הסיף. כמו גם הכלב והסוס, שכאמור מוצגים אף הם כדמויות גבריות. באופן כללי, יש מגוון רחב של ייצוגים גבריים בספר. גבר יכול להיות מלך, שר, אמן סייף, אביר, אמן, קוסם, מרפא וטבח. בכל התחומים האלה הוא יכול להתמקצע ולהגיע להישגים. אישה יכולה להיות מכשפה או נסיכה, והגם שבפני הנסיכה בספר פתוח טווח אפשרויות נרחב בהרבה מבדרך כלל האפשרויות הללו פתוחות אך ורק לנשים ממעמד מסוים, ממוצא אתני מסוים, ועם חזות מסוימת.

ואם כבר מדברות על סוף הדרך, זה הזמן אולי להתייחס להבטחה שמופיעה בכריכה האחורית שלא לסיים את הסיפור ב"והם חיו באושר ועושר". המשפט הזה אומנם אינו המשפט המסיים של הספר, אך הוא כן נמצא פסקה אחת לפני הסוף:

"אולם קיוויתי שאוכל לסיים את הסיפור במשפט המסורתי: "והם חיו באושר ועושר" לצערי אינני יכול, כיוון שהוא השערה בלבד. עם כל הצער, אינני יכול לכתוב דבר מבלי שתהייה לי לגביו ודאות גמורה."

החיים באושר ועושר, עדיין מסומנים כשאיפה האידילית, וגם אם הסופר מותיר כאן פתח לדמיון עתיד אחר, הוא סוגר את הסיפור עם כניסתה של סיגלית, כמו בסיומה של כל אגדה קלאסית טובה, אל הנישואין, המונוגמיים, ההטרוסקסואליים, מבלי לבקר אף אחד מהמוסדות הללו, או לערער עליהם.

עם כל הביקורת, אני כן רוצה לסיים ולומר שנהניתי מהקריאה של הספר. אם משאירות בצד, את השאיפות והציפיות הפמיניסטיות הרדיקליות, מדובר בסיפור מסע-אגדה שמסופר היטב, עם תיאורים יפיפיים, דמויות ייחודיות והתקלויות משעשעות למדי, ובסופו של יום, גם אם היא לא שוברת את כל המוסכמות של הפטריארכיה בדרך, סיגלית היא עדיין נסיכה, שיוצאת למסע ואוחזת חרב, ויש לנו מעט מדי מאלה.

sigalit2

Read Full Post »

להטבים רבים בפיד הפייסבוק שלי מפרסמים בימים האחרונים רצף של עדכונים לעגניים על הזמר זאב נחמה שסיפר בראיון למוסף "שבעה לילות" על התנוסויותיו המיניות עם גברים. בראיון אמר נחמה, שעל אף שהיו לו התנסויות עם גברים, הוא אינו מגדיר את עצמו כהומוסקסואל, והסביר זאת בכך שחוויותיו עם גברים היו מיניות בלבד,  אך אף אחת מהן לא ערבה רגש, והוידוי הזה מסתבר הוא בסיס מספק ללעג וזלזול בתוך הקהילה הלהטבית. אני מוצאת את הבדיחות האלה צורמות ובעיתיות, וזו אינה הפעם הראשונה שאני נתקלת בהומור וחוסר קבלה מסוג זה. אני לא מצטט כאן תגובות נבחרות, מאחר ואני לא מנסה לעשות כאן ניימינג אנג שיימינג, אלא להצביע על תופעה מאפיינת קהילתית, ולמחות עליה. למען הגילוי הנאות, אציין, כי לא קראתי את הראיון במלואו, כי אם רק את החלקים ממנו שנסרקו והועלו לפייסבוק, והתגובות אליהם. אני סבורה כי התגובות משקפות מספיק.התגובות הלועגות מגדירות את נחמה כהומוסקסואל בארון, כזה שאינו מסוגל להתמודד עם הנטיות וההעדפות המיניות שלו. התגובות הללו משקפות חוסר קבלה בסיסי ועמוק של חוויות שאינן משתלבות עם תפיסת העולם של המגיבים. זאב נחמה בוחר שלא להזדהות כהומוסקסואל, תוך שהוא חולק עם כל העולם את ההתנסויות שהיו לו עם גברים. הוא לא בוחר לעשות זאת מתוך התבצרות בתוך ארון. הוא לא בוחר לעשות את זה ממקום של הסתרה ובושה בחוויות שלו, אותן הוא, כאמור, מספר בגלוי בראיון למוסף סוף השבוע. הבחירה שלו, לפחות כפי שהוא מציג אותה, נובעת מתוך תפיסה של מיניות הומוסקסואליות כחוויה רגשית ולא רק כחוויה מינית. תפיסה והבנה שאנחנו, לפחות לדעתי נאבקות כבר שנים לייצר בחברה.על רצף הנטיות המיניות, שמוגבל ומצומצם הן על ידי החברה ההטרוסקסואלית, ובמקרים רבים גם על ידי החברה הלהטבית, שחשות צורך לתת תוויות וכותרות לכל אדם ולכל חוויה מינית, ישנן נטיות רבות שאין להן שם ואין להן הגדרה, או לכל היותר, לא אחת המוכרת על ידי רוב החברה. יש מי שרואים באנשים בעלי מגדר מסוים פרטנרים למין בלבד ובמגדר אחר פרטנרים רגשיים. יש כאלה שבעבורם ההפך הוא הנכון. יש מי שבאמת רק בוחרות להתנסות ומחליטות שזה לא עושה להן את זה. יש מי שנהנות ממין שמשלב פרטנרים מיותר ממגדר אחד, אבל רק כאשר מדובר במין קבוצתי, ועוד ועוד. יתכן שנחמה אינו מפתח רגשות כלפי גברים עקב הפנמת התפיסה החברתית הרואה בגברים מי שמחפשים מין בלבד, בעוד שנשים מחפשות רגש. יתכן שהוא מפתח רגשות שכאלה, אבל מדחיק אותם, מכיוון שאינו רוצה לשאת במחיר או בתוצאות, ומתוך חוסר רצון להיות מזוהה עם הקהילה הלהטבית. כך או כך, אף אחד מאיתנו אינו יושב בתוך הראש שלו, ולפיכך לא נוכל לדעת. בכל מקרה, אין הצדקה למחיקת חווית החיים האותנטית שלו כפי שהוא מתאר אותה, וכקהילה שנאבקת על קבלה והבנה של המיניות שלנו ושל חוויות החיים שלנו, אסור לנו לעשות זאת.יתרה מזו, אני סבורה שבביטול הזה יש אלמנט של פגיעה עצמית בקהילה. הוא עלול לערער את ההזדהות, גם אם החלקית שאדם כמו נחמה עשוי לפתח כלפי הקהילה הלהטבית, שכן הוא מושם בה ללעג ולקלס ברגע שהתבטא באופן שמקרב את עצמו אליה. הוא גם עשוי לגרום לסלב הבא שישקול לחלוק עם הציבור התנסויות מיניות חד מיניות שהיו לו לשוב ולחשוב על כך, מתוך מודעות לכך שהוא יאלץ להתמודד עם דיכוי כפול, הן מתוך ההעולם ההטרוסקסואלי, והן מתוך הקהילה הלהטבית. אני סבורה שאנחנו צריכות ליצור קהילה כמה שיותר פתוחה, כמה שיותר מקבלת, וכמה שיותר מאפשרת לאנשים לחקור את המשיכות וההעדפות שלהם. הביקורות על נחמה אינן עושות זאת.

מעבר לכך, מהאופן שבו נחמה מתאר את המשיכות וההתנסויות שלו, הוא בבירור נמשך גם לנשים, ואיתן הוא גם מנהל מערכות יחסים רגשיות וארוכות טווח. עובדה שכל המזדעקות והמזדעקים בפיד שלי על כך שנחמה הומוסקסואל בארון מצליחים להתעלם ממנה. הם מתעלמים גם מהעובדה שישנה בלכסיקון נטייה מינית המכילה את אופציית המשיכה הן לנשים והן לגברים – ביסקסואליות. לא רק שהם מוחקים את האופציה הביסקסואלית, אלא בהגדרתו של נחמה כהומוסקסואל, הם מבטלים את כל ההתנסויות, רבות המשמעות, כפי שהוא מתאר, שהיו לו עם נשים. למעשה, הם אומרים, כי ברגע שהיו לך התנסויות מיניות מהנות גם עם גברים, כל המין שעשית עם נשים הוא בגדר הסוואה לזהותך האמיתית כהומוסקסואל. מדובר באמירה, שאינה רק ביפובית, אלא גם שוביניסטית, שכן היא מקטינה וממזערת את המשמעות של חוויות המערבות נשים. אני כן רוצה להוסיף ולציין שכפי שהזהות הביסקסואלית אינה קיימת בתודעה הלהטבית, היא אינה קיימתת בתוך התודעה ההטרונורמטיבית. אפשר כי אם הנטייה הביסקסואלית הייתה מוכרת יותר נחמה היה בוחר להזדהות ככזה. אפשר גם אחרת. אולם המחיקה הן של הנטייה והן של החוויות הביסקסואליות בתוך הקהילה הלהטבית צריכה להפסק. אף על פי כן, חשוב לי להבהיר שכפי שאני מתנגדת לסיווגו של זאב נחמה כהומוסקסואל, אני גם לא אני לא מנסה לסווג אותו כאן כביסקסואל, וגם לא למקם אותו על רצף ביסקסואלי. כפי שאמרתי קודם, לא לי לקבוע את נטיתו המינית של אדם.

באנקדוטה נוספת שנחמה חולק בראיון שאף היא מושמת ללעג, הוא מספר על ישיבה בבית קפה, ועל בחורה שניגשה אליו, ולאחר ושענה כן לשאלתה אם הוא מאמין בתשוקה הלכה לשירותים. במקום ללכת ולשכב איתה, כפי שהמליץ לו בחום בעל המקום הוא נבהל וברח. גם כאן יש לעג וביטול לחוויה מינית אותנטית של בן אדם. לעג שנובע מתוך אותה תפיסה חברתית שכבר הזכרתי, הרואה בגברים כמי שתמיד מחפשים סקס. תפיסה השופטת כל גבר הבוחר להמנע ממין בסיטואציה בה הוא נגיש לו, ככשלון מיני, לא מספיק גבר, ומצמידה לו את התווית אימפוטנט. תפיסה ששמה בספק את שאלת ההסכמה, ועל אחת כמה וכמה את שאלת הרצון של גברים במין, ומפעילה עליהם לחץ מתמיד להוכיח את המיניות שלהם ודרכה את הגבריות שלהם. גם גברים לא צריכים להיות זמינים מינית בכל רגע. גם גברים לא צריכים תמיד לרצות סקס. גם לגברים מותר להביע חוסר בטחון בנוגע למיניות, וגם לגברים מותר גם בסיטואציות של פלירט, ואפילו פסאדו הסכמה למין להחליט  "בעצם, לא מתאים לי", וללכת.

הקהילה הלהטבית נאבקת לשנות את החברה ולהפוך אותה למקבלת ומבינה לאנשים בעלי מגוון של נטיות מיניות. אנחנו נאבקות כדי שלא יבטלו את החוויות שלנו, כדי שלא יגידו לנו למי אנחנו נמשכות, כדי שלא יפסלו התנסויות שלנו ויגידו לנו שזה רק שלב, כדי שיקבלו את האופן שבו אנחנו בוחרות להגדיר את עצמנו ואת המשיכה המינית והרגשית שלנו. בו בזמן, תוך שהם ששים וממהרים לנכס לעצמם כל סלב שמביע משיכה ולו הקלה ביותר לבני המין או המגדר שלו, חוטאים רבים מבין חבריה של הקהילה בכל אותם הדברים כנגדם הם מוחים. בעוד שעל פי רוב, אני סולדת מהמשפט "השינוי מתחיל בתוכי", אני לא יכולה שלא להעלות אותו כאן, ולבקש מכל מי שקוראים את הטקסט הזה לעשות בדק בית עצמי וקהילתי, ולחשוב מחדש עד כמה הם נכונים לקבל מגוון של נטיות מיניות, גם כאלה שלא ניתן לשים בתוך קופסא ארוזה בסרט עם תווית צבעונית.

 

הטקסט פורסם גם בהעוקץ ובסלונה.

Read Full Post »