Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמאל רדיקלי’

לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל אני מתכוונת לקנות את הגליון השבועי של לאשה, מטעמי סולידריות עם הנשים האמיצות שמצולמות על השער, ומחרימה במקביל את ״הארץ״ עד שהעיתון ייקח אחריות על ההסתה המזעזעת לאונס בגיליון יום השישי.

הבחירה של לאשה להקדיש את עמוד השער לחשיפה מעצימה, גלויה וגאה של נשים שעברו תקיפות מיניות ואונס היא צעד משמעותי וחשוב. השער הזה נושא את האמירה אנחנו מפסיקות להתבייש, אנחנו מפסיקות להסתתר, אנחנו עומדות ביחד, כי הבושה וההסתרה לא צריכות להיות עלינו או שלנו. חשוב שהגליון הזה ימכר היטב ויופץ, ושמי שאחראיות להפקתו תראנה ברכה בעמלן, ותוכלנה להמשיך בכיוון החשוב הזה. חשוב גם שהנשים הללו שמופיעות על השאר תקבלנה תמיכה.

במקביל, הבחירה של הארץ לתת במה פעם אחר פעם, לסקסיזם בוטה, בין אם בהגדרות לתשבצי היגיון, במדורי הומור לכאורה, כמו ״בואנה בואנה״ או ״מדד המדרג״, בין אם בחוסר התיחסות ובהמנעות מדרישה ללקיחת אחריות ביחס להאשמות נגד לאור ובין אם בטקסטים המחרידים של ציפר, היא מבזה. הטור של יום שישי הוא רק הקש האחרון, שעבר מתרבות אונס להסתה לאונס. עיתון שמתיימר להיות ליברלי לא אמור לתת במה להסתה פוגענית ובוטה כל כך כלפי מחצית מהאוכלוסיה. אף אישה לא אמורה לפתוח את הבוקר שלה בקריאת כתבה שמסבירה לה ש״למען האומנות״ מותר לאנוס אותה. אף גבר לא צריך לשתות עם הקפה שלו את הלגיטימציה לפגיעה מינית. כואב לי לומר את זה, כי זה העיתון שאני קוראת מאז שאני יודעת לקרוא, אבל הארץ עיתון סקסיסטי, הארץ פוגע בנשים, הארץ מבזה נשים, וזה צריך להפסיק, ועד שזה יפסיק, אנחנו צריכות להפסיק לתמוך בהארץ.

ועוד נקודה אחרונה. הסקסיזם הבוטה של הארץ ושל מגוון מכותביו, עובר כבר זמן רב, בין היתר, בגלל האג׳נדה הפסאודו-ליברלית של העיתון, והעובדה שבין העיתונאים המודפסים בתפוצה רחבה הוא היחיד שמעז, במידה חלקית ומוגבלת, לתת מרחב לשיח שמאלני. בדיוק כמו שאלימות מינית עוברת במרחבים שמאליים במסגרת ״המאבק״, ומוסטת מהשיח לטובת דברים חשובים ודחופים יותר. המחויבות שלנו לסיום הכיבוש לא יכולה להיות מלווה בדרישה לקבלה של סקסיזם ופגיעות מיניות, להפך. פמיניזם חייב להיות חלק מובהק מהשפה, המחשבה ודרכי הפעולה של השמאל, והמאבק לסיום הכיבוש חייב להתנהל בתוך מרחב פמיניסטי שמחויב גם לשיוויון ולחופש מגדרי. הגיעה השעה שבה הדרישה הזו צריכה להיות מופנת באופן נחרץ וברור לכל מי שרוצה לראות בעצמו חלק ממחנה השמאל.

2wa

(התמונה היא עמוד השער של לאשה)

Read Full Post »

דברים קיצוניים שימנים עושים – שריפת שדות, הסתה לרצח של שמאלנים, הכאה במוטות וכסאות של מפגיני שמאל, דקירות במצעדי גאווה, הצתת בתים על יושביהם, רצח תינוקות, תכנון פיגועים.

דברים קיצוניים ששמאלנים עושים – יושבים בבתי קפה ומנהלים דיונים על הכיבוש ועל מוסר.

אבל נורא נורא חשוב לגנות את הקיצוניים משני הצדדים, כי אין ספק שהאלימות הקשה של תיאוריה ביקורתית המוגשת על מוקאצ׳ינו על מצע של חלב סויה חמורה בדיוק כמו הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.

ולמקרה שזה לא ברור, ההתעקשות על הגינוי המקביל, יוצרת סימטריה במקום שבו סימטריה אינה קיימת. היא שוללת מעיקרו כל קיום של השמאל בישראל, כי עצם הדיון הפוליטי הביקורתי והנינוח על כוס קפה, כאשר הוא ״לוקה״ באג׳נדה שמאלנית, נהייה פתאום ״קיצוני״ באותה המידה כמו רצח תינוקות. היא משחקת לידיים של הימין בכלל והימין הקיצוני בפרט, כי היא מקטינה משמעותית את חומרת הפשעים שלו, ומטשטשת את העובדה שכבר מזמן לא מדובר על קומץ של ״קיצוניים״.

Read Full Post »

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »