בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.
בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.
היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.
כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.
מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.
אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.
הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.
ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.
הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות.
"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."
"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.
תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.
שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946
אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.
לרגל יום השואה הבינלאומי, המצויין היום, ה- 27 לינואר, החלטתי לתרגם את הטקסט שפרסמתי ביום השואה הישראלי במונדוויס.
1. ב – 1983 מרק אדלמן, ממנהיגי המורדים בגטו ורשה, הוזמן על ידי הממשלה הקומוניסטית הפולנית לתת חסות ולקחת חלק בטקס לציון יום השנה ה – 40 למרד בגטו. אדלמן סירב להזמנה באופן פומבי, וכתב בתגובה:
"לפני 40 שנה נלחמנו לא רק על החיים, אלא על החיים בכבוד ובחירות. לציין את יום השנה שלנו כאן, היכן שהשעבוד וההשפלה הם מנת חלקה של כלל האוכלוסיה, היכן שמילים ומחוות אינם אלא שקרים, תהא בגידה ברוחו האמיתית של מאבקנו. זו תהייה השתתפות במשהו שהוא ההפך המוחלט ממנו. זה יהיה אקט של ציניות וזלזול.
אני לא אקח בכך חלק. אני גם לא אמחל לאחרים על השתתפותם, ואין זה משנה מהיכן באו, או בשם מי הם מדברים.
זכרונם האמיתי של הקורבנות והגיבורים, ושל המאבק האנושי לאמת ולחופש, ישמר בשתיקת הקברים והלבבות, הרחק מטקסי זכרון מניפולטיביים."
מילותיו של אדלמן בפולין 1983, רלבנטיות לא פחות בישראל 2012, היכן שזכרם של הקורבנות הולאם כדי לחרחר מלחמה, ולהצדיק פשעי מלחמה, היכן שהקרובנות חיים בעוני מחפיר, בזמן ששמותיהם משמשים לקצירת נצחונות דפלומטיים. במדינה שבונה גטאות וחומות, וקוראת לזה בטחון, במדינה שבה הצהרות כמו "אל תתן לביתך להתרועע עם ערבים" ו"פליטים ידביקו את ילדייך בזיהומים ומחלות", נזרקות לחלל האוויר כלאחר יד, בידי אנשים פשוטים, ובכירי מדינה כאחד, במדינה בה האחר אינו בטוח, אלא נרדף, ציון יום השואה הוא אקט של ציניות ושל צביעות, מאחר ולקחייה בבירור לא נלמדו.
למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי אותם מהפרטיזנים ביערות, ומחברי תנועות ההתנגדות בערים, בעיירות ובכפרים. למדתי אותם ממי שכנגד כל הסיכויים מרדו בגטאות ובמחנות הריכוז. למדתי אותם מהחוואי שהסתיר יהודים במרתף, ומהנזירה שהחביאה אותם במנזר שלה. למדתי אותם ממי שהציעו קערת מרק, כיכר לחם, או קומקום תה, שעשו את ההבדל בין חיים למוות. למדתי אותם מהדייגים הדניים ומהורד הלבן. למדתי אותם ממי שמתו כדי שאחרים יוכלו לחיות. למדתי אותם מאלה שסרבו לשתוק.
למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי לעולם לא למלא פקודות בעיוורון, למדתי לא לציית. למדתי להלחם בפאשיזם, ולהתנגד לדיכוי בכל מקום בו אני נתקלת בו. למדתי לזעוק כנגד אי צדק ולעולם לא לשתוק. למדתי לקום ולהאבק. למדתי את הלקחים שלי מהשואה – להיות אקטיביסטית, אנטי-פאשיסטית, סרבנית מצפון.
3. משמעות הביטוי "לעולם לא עוד", אינה "לעולם לא עוד ליהודים", היא "לעולם לא עוד, לכולם!"
Radically Blonde 