Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צבא’

ביום שבת נסענו לבית לחם, לפעולה ישירה שבה קבוצה המורכבת בעיקר מפלסטינים, ועוד כמה ישראלים ובינלאומיים, ניסתה לחצות את המחסום ולהגיע לירושלים. דרכנו נחסמה כשהגענו למחסום. מספר חיילים ניהלו איתנו סוג של דיאלוג, במהלכו הם בעיקר הסבירו ש"הם בסך הכל ממלאים פקודות".

 Image

חיילת אחת ביקשה שייתנו לה להשתמש נגדנו ב"כוח סביר", והוסיפה "תסתכלו עליהם הם נראים כמו חיות". היא עמדה שם ושרה "אל אל ישראל", לעבר הפלסטינים והתעצבנה נורא כשהתחלתי לצלם אותה בוידאו. 

 Image

החיילים קראו לתגבורת, ומצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות חיילים ושוטרים, ונראה היה שהם מתכוננים לבצע מעצרים. בשלב זה שלושה מהפלסטינים הכריזו שאם הם לא יכולים להגיע ולהתפלל באל אקצה, אז הם יתפללו כאן, במחסום, והתחילו להתפלל, כשדגלי פלסטין משמשים להם כשטיחי תפילה.

 Image

החיילים שהניחו שכל שאר הנוכחים עיתונאים, החליטו להמנע ממעצרים, כי "זה לא יראה טוב". הם כן עקבו אחרינו לרכבים כדי לוודא שאנחנו באמת עוזבות. 

 

זו הייתה הזדמנות לראות את המציאות של המחסומים וההיתרים ששולטים בחייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש, מחליטים מי יכול ללכת לאן ומתי, מפרקים קשרים בין פלסטינים מהגדה לפלסטינים במזרח ירושלים, קורעים משפחות וחברויות, ומכריעים בבחירות אקדמיות ומקצועיות. זו גם הייתה הזדמנות לראות אפרטהיד בפעולה, כשמכוניות מתנחלים חלפו על פנינו לאורך כל ההתרחשות, והחיילים נתנו להם לחצות את המחסום, כמעט מבלי להסתכל עליהם. לעיתים הם גם התלוננו על כך שהמפגינים הפלסטינים חוסמים את "הכביש שלהם", בזמן שכל שאותם מפגינים דרשו זה את הזכות לסוע על אותו הכביש. זו גם הייתה הזדמנות לאתגר את משטר המחסומים, לחסוף את אי הנורמליות שלו, את האכזריות, את השרירותיות.

 

עם כל זאת, הרגע המשמעותי והעצוב ביותר ביום הזה הגיע מאוחר יותר, כשחיים שוורצנברג לקח אותנו לראות את "הבית של קלייר". הבית של קלייר נמצא ממש ליד קבר רחל, ולא רחוק מכנסיית המולד, וקלייר ומשפחתה, כולם ילידי בית לחם, התפרנסו בעבר מחנות מזכרות ובית הארחה לתיירים נוצרים שהגיעו לאזור. היום, חומת ההפרדה חוצצת בין הבית לבין קבר רחל, מבנה הענק מטיל את צילו על המדרכה המובילה אל הבית. "אף אחד לא מגיע הנה", אמרה לנו קלייר, "אפילו לא הסיורים האלטרנטיביים". 

 Image

כמו רחוב השוהדא בחברון, הבית של קלייר הוא מקום בו כל זוועות הכיבוש מתעוררות לחיים, באופן ששובר לך את הלב, תוך כדי שהוא גם מכניס לך אגרוף לבטן, כשאת עומדת שם ומסתכלת על הבית שמוקף בחומה. ראיתי הרבה דברים בשנות הפעילות שלי, רעים ורעים יותר, גדולים וקטנים, ועדיין כשעמדתי מול הבית של קלייר, והרגשתי את כל המשקל של הכיבוש משתקף ומסתכל עלי מחומת הבטון האפורה, פשוט רציתי לבכות. 

 

*פורסם במקור באנגלית ב – 972.

 **כל התמונות המופיעות בפוסט צולמו על ידי חיים שוורצנברג. תמונות נוספות מהפעולה הישירה ניתן למצוא כאן. את התמונה והסיפור של הבית של קלייר אפשר למצוא כאן

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ביום שישי האחרון מפגינים פלסטינים, מלווים בפעילי סולידריות בינלאומיים וישראלים ביקשו לציין בחברון את "יום פתיחת רחוב השוהדא". רחוב השוהדא סגור מאז טבח ברוך גולדשטיין ב – 1994 לתנועת פלסטינים, כולל כאלה שהם תושבי הרחוב, שנאלצים לטפס על גגות בתיהם ולצאת לרחובות אחרים. זאת בזמן שהמתנחלים הגרים באיזור יכולים לצאת ולהכנס לרחוב באין מפריע. רחוב השוהדא, רחוב השוק, לשעבר הרחוב המרכזי בעיר, הפך ב – 19 השנים האחרונות לדרך רפאים שמחסום בכניסתה. 
 
ביום שישי האחרון התאספנו בכניסה לרחוב, צעירים פלסטינים תלו דגלים ושלטים על המחסום, ותופים הרעימו בססמאות מחאה על אי הצדק, ברחוב שיותר מכל דבר אחר מסמל אפרטהיד. אולם למי שנענשים על טבח שבוצע בהם בגזל המרחב הפרטי והציבורי שלהם, אין זכות להפגין על פי חוקי הצבא הכובש, וקריאות המחאה הוטבעו בפיצוצים של רימוני הלם, ושריקה של מטולי גז, ואת ניחוחות השוק הציפה צחנת הבואש. ותכננתי לכתוב פוסט מסודר ומלוטש על ההפגנה הזו, עם דיווח מדויק מהשטח, אבל קשה לדבר על דיוק, כשההפגנה מתפזרת בכל רחבי העיר, וקשה לשמור על סדר, כשבראש בעיקר מהדהדים קולות הנפץ, ופעימות הלב המואצות מהריצה והפחד. וויתרתי. 
 
ואז ראיתי את התמונות האלה שאקטיבסטילז צילמו אתמול. ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, האחד בחולצה כהניסטית, השני במדי אסיר פלסטיני, בלעג, צועדים בלב רחוב השוהדא, אותו רחוב שלהפגנה הפלסטינית לא נתנו להכנס אליו, בליווי כוחות צבא ובטחון, אותם כוחות שפיזרו בירי גז וגומי את ההפגנה הפלסטינית, בחגיגה השנתית שלהם לציון טבח גולדשטיין, אותו טבח עליו שבים ונענשים הפלסטינים, והחלטתי שמשהו חייב להאמר, ולו רק סיכום האירועים.
 
יש הרבה אי צדק תחת הכיבוש. יש עוולות יומיומיות, יש עוולות גדולות, יש גזל ועושק ורצח ודיכוי בלתי פוסק, ויש את רחוב השוהדא, והוא מכיל את כולם.‬
 
אני סוגרת את הפוסט הזה עם הסטטוס שכתבתי ביום שישי, כשחזרתי מההפגנה, שעדיין מרגיש כמו הסיכום ההולם ביותר. "בסופו של יום אני כועסת. אני כועסת על החיילים הישראלים, ועל המשת"פים מהרשות. אני כועסת על הקהילה הבינלאומית ששותקת. אני כועסת על הכיבוש והאפרטהיד, והמחסוום שסוגר רחוב שבו לאנשים יש בתים ומשפחות וחיים. אני כועסת על התקשורת הישראלית שמדווחת ש"השקט שב על כנו", כלומר שהאפרטהיד שוב מושל בכיפה, וההתנגדות נרגעה להיום. אני כועסת כי אני שוב בבית, בטוחה, שלמה ובריאה, בזמן שכשעזבנו עוד היו ענני גז באוויר, ופיצוצי רימוני ההלם עוד הידהדו ברחובות חברון. אני כועסת, כי אף אחד לא אמור לחיות ככה, ועדיין יש אנשים שחיים, ובגלל שבעבור האנשים של חברון, האנשים שחיים ברחוב השוהדא זה המצב הנורמלי, היומיומי, ואין שום דבר נורמלי או יומיומי במצב הזה. אני כועסת ועצובה, וכשאנחנו יושבות לאכול ארוחת ערב, אני ניגשת לשטוף ידיים ופנים, ושאריות של גז מדמיע מטפטפות לתוך העין שלי, וזה צורב, ושורף, והדמעות שזולגות מרירות מגז ומזעם." 

Read Full Post »

כמעט עשר שנים לאחר שרייצ'ל קורי, פעילת שלום אמריקאית בת 23, נדרסה על ידי בולדוזר, בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים בעזה, פסק אתמול בית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה שהגישה משפחתה כנגד צה"ל. השופט עודד גרשון ניקה את הצבא מכל אחריות למותה.

גרשון קיבל את טענת הצבא כי רייצ'ל וחבריה הפגינו בשטח אש, אף כי לא התרחשה כל לחימה בשטח באותו היום וכן לא הוצג בפני בית המשפט צו שטח צבאי סגור, כנהוג וכנדרש. השופט גרשון קבע כי מותה של רייצ'ל היה תאונה מצערת שנבעה מסירובה להתפנות מהשטח ולא, נניח, מהחלטתו של הצבא לחשף עם בולדוזרים ממוגנים שטח בו מפגינים אנשים. הוא גם קבע כי חקירת הצבא את האירוע הייתה מפורטת ומלאה, על אף שזו נוהלה על ידי צעירים חסרי ניסיון בני 19 שלא שמעו אפילו עדות אחת מפעילים פלסטינים ובינלאומיים שנכחו במקום באותו יום, והגבילו את עצמם לחקירת אנשי צבא בלבד.

החלטת בית המשפט שבה ומראה כי בית המשפט הישראלי הינו כלי בשירות הכיבוש והאפרטהייד, שמטרתו אינה רדיפת הצדק כי אם שימור הדיכוי. במסיבת עיתונאים לאחר הדיון בהשתתפות משפחת קורי ועורך דינם, חוסיין אבו-חוסיין, אמרה אמה של רייצ'ל, סינדי קורי: "זהו יום עצוב, ולא רק לנו כמשפחה. זה יום עצוב למדינת ישראל. זה יום עצוב לפעילי זכויות האדם. זה יום עצוב לחוק הבינלאומי. זה יום עצוב לצדק". על אף שאין להם ציפיות גבוהות, המשפחה מתכוונת לערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, ומרגישה מחויבת להמשיך ולקדם את המסר של רייצ'ל אודות "יצירת קשרים בין אנשים" בכל אמצעי שהוא, בין היתר בערוץ המשפטי.

corriepressconference

"התחלנו את המשפט הזה בחיפוש אחר האמת, אבל אנחנו גם מחפשים שינויים", אמרה סידני קורי. לאורך מסיבת העיתונאים שבה והדגישה משפחתה של רייצ'ל, כי המאבק שלהם להכרה הוא בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני. הם טוו את ההקשרים לנוכחותה של רייצ'ל ברפיח באותו היום, 16,000 איש שבתיהם נהרסו בחודשים שקדמו לו, ומשפחת חברים, ביניהם ילדים קטנים, שהסתתרו בבית עליו הגנה רייצ'ל בגופה. הם גם ציינו כי פלסטינים רבים שנרצחו על ידי הצבא הישראלי, מנועים מלחפש מענה במנגנוני המשפט הישראלים, וכי מאבקם לצדק בעבור רייצ'ל, נעשה גם בשמם של אותם פלסטינים.

נקודה נוספת שהודגשה הן על ידי המשפחה במהלך מסיבת העיתונאים, והן על ידי קבוצת פעילים ישראלים מארגונים שונים שהפגינה מחוץ לבית המשפט, היא הצורך בהטלת אחריות על ישראל בעבור הפשעים שהיא מבצעת, על ידי הקהילה הבינלאומית. סינדי אמרה במפורש "משפחתי ואני, כמו גם קרן רייצ'ל קורי, תומכים תמיכה מלאה בקמפיין הבד"ס [הקמפיין לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל. ל']." היא גם הביעה תמיכה ספציפית בקמפיין נגד חברת קטרפילר, יצרני הבולדוזר מסוג די9 שהרג את רייצ'ל, עמם ניסתה המשפחה להתקשר ולתקשר במהלך השנים, בחוסר הצלחה.

השאלה האחרונה שנשאלה המשפחה לפני סיום מסיבת העיתונאים, הייתה כיצד הם מרגישים, לגבי אמריתו של השופט, כי רייצ'ל הייתה צריכה לסור מדרכו של הבולדוזר. בתגובה לכך אמרה סינדי "רייצ'ל לא הייתה צריכה לזוז, אנחנו כולנו היינו צריכים לעמוד שם איתה."

פורסם במקור באנגלית במונדוויס, ובעברית בהעוקץ.

Read Full Post »

« Newer Posts