Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פמיניזם’

אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".

את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.

יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.

אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.

הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.

יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.

בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.

ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.

 

כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.

פורסם גם ב – Techslut

 

 

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

"סיגלתי הנסיכה הלוחמת" לריצ'ארד שילה, אותו מצאתי בדוכן הוצאת "כתב" בשבוע הספר, נראה היה כספר בעל פוטנציאל להיות פנטזיה פמיניסטית מוצלחת. הכריכה האחורית סיפרה לי על נסיכה שמתאהבת בבן נפח, ויוצאת למסע הרפתקאות, מתעמתת עם יצורים שונים ומשונים, והבטיח שהסיפור אינו מסתיים ב"והם חיו בעושר ואושר". מדובר גם בפנטזית מקור בעברית, ועל אף שבשנים האחרונות ניכרת עלייה בפרסומים המקומיים בז'אנר, הוא עדיין מצומצם למדי, ומרבית הטקסטים שמעוררים הדים מגיעים מתוך מאגר מצומצם של כותבים.

sigalit1

האיור המקסים על הכריכה, שצויר, כמו גם שאר האיורים המקסימים לא פחות המלווים את הספר, על ידי המחבר, פיתה אותי לפתוח את הספר במהירות, אם כי יתכן שהוא גם יכול היה להוות תמרור אזהרה, לכך שלפחות מבחינת המראה שלה, הנסיכה סיגלית כנראה אינה שוברת מוסכמות. ואכן, הפסקאות הראשונות של הספר, עוסקות בתיאור מפורט של אותו מראה נסיכתי קלאסי, בלונדינית תכולת/סגולת עיניים, רזה וחטובה, התגלמות מיתוס היופי האגדתי (והמערבי בכלל). חשוב גם להזכיר שבתחילת הסיפור, סיגלית היא ילדה בת 10, אך היא אינה מתוארת כילדה, ואף לא כנערה, אלא כאישה נחשקת ומושכת, מתוך אותו מבט פדופילי שהתרבות שלנו מפנה אל ילדות קטנות. בהמשך האקספוזיציה אמנם מתוארת סיגלית גם כנערה חכמה, משכילה ומוכשרת, גם אם קונדסונית במקצת, אולם לפני הכל אנחנו חייבות לדעת שהיא יפה.

קרוב למאה עמודים מתוך 254 עוברים לפני שסיגלית יוצאת למסע שלה, במהלכם היא הופכת לאמנית סייף שאין שנייה לה, לטינאיג'רית, ולמלכה מחליפה מוכשרת ומותשת. היא מוצאת את עצמה מאורסת לבן הנפח, בעקבות פליטת פה נסיכותית מטופשת שלא ניתן להשיב, ומתאהבת בו נואשות, במבט ראשון, כשהיא מגלה שהוא בעצם נראה ממש טוב, ומספיקה לכסח אותו במכות, לפני שהוא נשלח להשיג תואר אבירות בשדה הקרב. המניע למסע שלה היא פציעתו מחץ מורעל של הבחור שהיא פגשה פעם אחת, במהלכה הוא שבר לה את הלב, והיא כמעט שברה לו את העצמות (וגם את הלב), ומאז לא החליפה איתו מילה, בעל פה או בכתב במשך שלוש שנים.

בני לוויתה למסע הם שלג הסוס ורוטי הרוטווילר, איתם היא מנהלת שיחות שוטפות בשפת הסוסים והכלבים. שניהם, יש לציין מונפשים כדמויות גבריות. במסע עצמו, סיגלית אכן מפגינה אומץ ונחישות, ומנצחת ברצף של קרבות מרובי יריבים. פעם אחר פעם היא מפגינה את פקחותה, כשהיא מצליחה להערים על יריביה, או לתכס תכסיסים שיסיעו לה לחמוק מקרב אבוד כזה או אחר, וחסה על חייהם של יריבים חסרי ישע. היא צולחת הרפתקאות וקשיים, נסיכי אופל, מכשפות ודרקונים, ומפלצות לא ברורות שמשעממות אותה שעות בתיאוריות שלהן על החיים, היקום וכל השאר.

בסופו של המסע הארוך היא מגיעה אל הקוסם שבראש ההר הקירח, שאמור להחזיק את התרופה לרעל שפגע במיכאל, בן הנפח, ומצליחה לשכנע אותו לחלוק איתה את הידע, ולא להפוך אותה לפסל אבן, כמו אבירים רבים שמעטרים את חדרו. התרופה, גם היא, מסתבר, היא תרופת האגדות הטיפוסית ביותר. אמנם מדובר בנשיקה במקום מעט יותר אינטימי מהרגיל, מאחר ודווקא שם פגע החץ, אבל המסר שהיא מקבלת מהקוסם הוא שמדובר היה במסע מיותר למדי, והיא יכלה להשאר בבית ולנשק את החבר שלה במקום.

אז אמנם יש לנו אישה שיוצאת למסע, ומפגינה תושיה ואומץ וחוכמה וכוח, אבל היא יוצאת למסע בתוך אחת משתי הקטגוריות שבתוכן מותר לנשים לצאת למסע בתרבות – הצלת בן הזוג, או הצלת הילדים, ובסופו של המסע מתחוור לנו שבכלל מוטב היה לו הייתה נשארת בבית ופותרת את הבעיה בדרכים המסורתיות. מסר פמיניסטי להפליא בלי שום ספק.

בנוסף למיתוס היופי, למיתוס של אהבה ממבט ראשון ולנסיבות המסע, בעיה נוספת שקיימת בספר, היא העדרם של ייצוגים נשיים חיוביים. למעשה, מלבד סיגלית, כל הדמויות הנשיות המשמעותיות המופיעות בספר הן דמויות שליליות. על תקן האם החורגת, ניתן למצוא בקרבת משפחה במדרג מעט נמוך יותר את דודתה של סיגלית, אשת אחי המלך, שלאורך כל הספר מנסה להביא למותו של המלך ולמותה של סיגלית, כדי להמליך את בנה תחתם. שותפתה לפשע היא המכשפה הרעה של הארמון, עם מראה סטריאוטיפי להחריד, שיער אפרורי מדובלל ואף מעוקל. סיגלית מצליחה, כאמור, לחמוק מכל הקשיים שהן מערימות בדרכה, והעימות הסופי שלה מול המכשפה עצמה, נגמר בכך שהיא משדכת בין המכשפה לבין חזיר יבלות בעל יכולת לגרום לכל אישה להתאהב בו. שוב אנחנו מקבלות את המסר שנשים בעלות ידע הן מכשפות, ונשים ששואפות לכוח הן רעות, ואלו וגם אלו נועדו להכשל.

לשתי הנשים הללו, אין שם. גם לאחיותיו ולאמו של מיכאל, שאמנם אינן מוצגות כדמויות שליליות, אך אינן ממלאות כל תפקיד בעלילה, מלבד להיות קשקשניות ונלהבות, אין שם. למעשה, הדמות הנשית היחידה שיש לה שם בסיפור, היא סיגלית. לחלק ניכר מהדמויות הגבריות, לעומת זאת, יש שמות, ולא רק תארים, נציין רק את המלך דניאל, בן הנפח מיכאל ושני אמני הסיף. כמו גם הכלב והסוס, שכאמור מוצגים אף הם כדמויות גבריות. באופן כללי, יש מגוון רחב של ייצוגים גבריים בספר. גבר יכול להיות מלך, שר, אמן סייף, אביר, אמן, קוסם, מרפא וטבח. בכל התחומים האלה הוא יכול להתמקצע ולהגיע להישגים. אישה יכולה להיות מכשפה או נסיכה, והגם שבפני הנסיכה בספר פתוח טווח אפשרויות נרחב בהרבה מבדרך כלל האפשרויות הללו פתוחות אך ורק לנשים ממעמד מסוים, ממוצא אתני מסוים, ועם חזות מסוימת.

ואם כבר מדברות על סוף הדרך, זה הזמן אולי להתייחס להבטחה שמופיעה בכריכה האחורית שלא לסיים את הסיפור ב"והם חיו באושר ועושר". המשפט הזה אומנם אינו המשפט המסיים של הספר, אך הוא כן נמצא פסקה אחת לפני הסוף:

"אולם קיוויתי שאוכל לסיים את הסיפור במשפט המסורתי: "והם חיו באושר ועושר" לצערי אינני יכול, כיוון שהוא השערה בלבד. עם כל הצער, אינני יכול לכתוב דבר מבלי שתהייה לי לגביו ודאות גמורה."

החיים באושר ועושר, עדיין מסומנים כשאיפה האידילית, וגם אם הסופר מותיר כאן פתח לדמיון עתיד אחר, הוא סוגר את הסיפור עם כניסתה של סיגלית, כמו בסיומה של כל אגדה קלאסית טובה, אל הנישואין, המונוגמיים, ההטרוסקסואליים, מבלי לבקר אף אחד מהמוסדות הללו, או לערער עליהם.

עם כל הביקורת, אני כן רוצה לסיים ולומר שנהניתי מהקריאה של הספר. אם משאירות בצד, את השאיפות והציפיות הפמיניסטיות הרדיקליות, מדובר בסיפור מסע-אגדה שמסופר היטב, עם תיאורים יפיפיים, דמויות ייחודיות והתקלויות משעשעות למדי, ובסופו של יום, גם אם היא לא שוברת את כל המוסכמות של הפטריארכיה בדרך, סיגלית היא עדיין נסיכה, שיוצאת למסע ואוחזת חרב, ויש לנו מעט מדי מאלה.

sigalit2

Read Full Post »

להטבים רבים בפיד הפייסבוק שלי מפרסמים בימים האחרונים רצף של עדכונים לעגניים על הזמר זאב נחמה שסיפר בראיון למוסף "שבעה לילות" על התנוסויותיו המיניות עם גברים. בראיון אמר נחמה, שעל אף שהיו לו התנסויות עם גברים, הוא אינו מגדיר את עצמו כהומוסקסואל, והסביר זאת בכך שחוויותיו עם גברים היו מיניות בלבד,  אך אף אחת מהן לא ערבה רגש, והוידוי הזה מסתבר הוא בסיס מספק ללעג וזלזול בתוך הקהילה הלהטבית. אני מוצאת את הבדיחות האלה צורמות ובעיתיות, וזו אינה הפעם הראשונה שאני נתקלת בהומור וחוסר קבלה מסוג זה. אני לא מצטט כאן תגובות נבחרות, מאחר ואני לא מנסה לעשות כאן ניימינג אנג שיימינג, אלא להצביע על תופעה מאפיינת קהילתית, ולמחות עליה. למען הגילוי הנאות, אציין, כי לא קראתי את הראיון במלואו, כי אם רק את החלקים ממנו שנסרקו והועלו לפייסבוק, והתגובות אליהם. אני סבורה כי התגובות משקפות מספיק.התגובות הלועגות מגדירות את נחמה כהומוסקסואל בארון, כזה שאינו מסוגל להתמודד עם הנטיות וההעדפות המיניות שלו. התגובות הללו משקפות חוסר קבלה בסיסי ועמוק של חוויות שאינן משתלבות עם תפיסת העולם של המגיבים. זאב נחמה בוחר שלא להזדהות כהומוסקסואל, תוך שהוא חולק עם כל העולם את ההתנסויות שהיו לו עם גברים. הוא לא בוחר לעשות זאת מתוך התבצרות בתוך ארון. הוא לא בוחר לעשות את זה ממקום של הסתרה ובושה בחוויות שלו, אותן הוא, כאמור, מספר בגלוי בראיון למוסף סוף השבוע. הבחירה שלו, לפחות כפי שהוא מציג אותה, נובעת מתוך תפיסה של מיניות הומוסקסואליות כחוויה רגשית ולא רק כחוויה מינית. תפיסה והבנה שאנחנו, לפחות לדעתי נאבקות כבר שנים לייצר בחברה.על רצף הנטיות המיניות, שמוגבל ומצומצם הן על ידי החברה ההטרוסקסואלית, ובמקרים רבים גם על ידי החברה הלהטבית, שחשות צורך לתת תוויות וכותרות לכל אדם ולכל חוויה מינית, ישנן נטיות רבות שאין להן שם ואין להן הגדרה, או לכל היותר, לא אחת המוכרת על ידי רוב החברה. יש מי שרואים באנשים בעלי מגדר מסוים פרטנרים למין בלבד ובמגדר אחר פרטנרים רגשיים. יש כאלה שבעבורם ההפך הוא הנכון. יש מי שבאמת רק בוחרות להתנסות ומחליטות שזה לא עושה להן את זה. יש מי שנהנות ממין שמשלב פרטנרים מיותר ממגדר אחד, אבל רק כאשר מדובר במין קבוצתי, ועוד ועוד. יתכן שנחמה אינו מפתח רגשות כלפי גברים עקב הפנמת התפיסה החברתית הרואה בגברים מי שמחפשים מין בלבד, בעוד שנשים מחפשות רגש. יתכן שהוא מפתח רגשות שכאלה, אבל מדחיק אותם, מכיוון שאינו רוצה לשאת במחיר או בתוצאות, ומתוך חוסר רצון להיות מזוהה עם הקהילה הלהטבית. כך או כך, אף אחד מאיתנו אינו יושב בתוך הראש שלו, ולפיכך לא נוכל לדעת. בכל מקרה, אין הצדקה למחיקת חווית החיים האותנטית שלו כפי שהוא מתאר אותה, וכקהילה שנאבקת על קבלה והבנה של המיניות שלנו ושל חוויות החיים שלנו, אסור לנו לעשות זאת.יתרה מזו, אני סבורה שבביטול הזה יש אלמנט של פגיעה עצמית בקהילה. הוא עלול לערער את ההזדהות, גם אם החלקית שאדם כמו נחמה עשוי לפתח כלפי הקהילה הלהטבית, שכן הוא מושם בה ללעג ולקלס ברגע שהתבטא באופן שמקרב את עצמו אליה. הוא גם עשוי לגרום לסלב הבא שישקול לחלוק עם הציבור התנסויות מיניות חד מיניות שהיו לו לשוב ולחשוב על כך, מתוך מודעות לכך שהוא יאלץ להתמודד עם דיכוי כפול, הן מתוך ההעולם ההטרוסקסואלי, והן מתוך הקהילה הלהטבית. אני סבורה שאנחנו צריכות ליצור קהילה כמה שיותר פתוחה, כמה שיותר מקבלת, וכמה שיותר מאפשרת לאנשים לחקור את המשיכות וההעדפות שלהם. הביקורות על נחמה אינן עושות זאת.

מעבר לכך, מהאופן שבו נחמה מתאר את המשיכות וההתנסויות שלו, הוא בבירור נמשך גם לנשים, ואיתן הוא גם מנהל מערכות יחסים רגשיות וארוכות טווח. עובדה שכל המזדעקות והמזדעקים בפיד שלי על כך שנחמה הומוסקסואל בארון מצליחים להתעלם ממנה. הם מתעלמים גם מהעובדה שישנה בלכסיקון נטייה מינית המכילה את אופציית המשיכה הן לנשים והן לגברים – ביסקסואליות. לא רק שהם מוחקים את האופציה הביסקסואלית, אלא בהגדרתו של נחמה כהומוסקסואל, הם מבטלים את כל ההתנסויות, רבות המשמעות, כפי שהוא מתאר, שהיו לו עם נשים. למעשה, הם אומרים, כי ברגע שהיו לך התנסויות מיניות מהנות גם עם גברים, כל המין שעשית עם נשים הוא בגדר הסוואה לזהותך האמיתית כהומוסקסואל. מדובר באמירה, שאינה רק ביפובית, אלא גם שוביניסטית, שכן היא מקטינה וממזערת את המשמעות של חוויות המערבות נשים. אני כן רוצה להוסיף ולציין שכפי שהזהות הביסקסואלית אינה קיימת בתודעה הלהטבית, היא אינה קיימתת בתוך התודעה ההטרונורמטיבית. אפשר כי אם הנטייה הביסקסואלית הייתה מוכרת יותר נחמה היה בוחר להזדהות ככזה. אפשר גם אחרת. אולם המחיקה הן של הנטייה והן של החוויות הביסקסואליות בתוך הקהילה הלהטבית צריכה להפסק. אף על פי כן, חשוב לי להבהיר שכפי שאני מתנגדת לסיווגו של זאב נחמה כהומוסקסואל, אני גם לא אני לא מנסה לסווג אותו כאן כביסקסואל, וגם לא למקם אותו על רצף ביסקסואלי. כפי שאמרתי קודם, לא לי לקבוע את נטיתו המינית של אדם.

באנקדוטה נוספת שנחמה חולק בראיון שאף היא מושמת ללעג, הוא מספר על ישיבה בבית קפה, ועל בחורה שניגשה אליו, ולאחר ושענה כן לשאלתה אם הוא מאמין בתשוקה הלכה לשירותים. במקום ללכת ולשכב איתה, כפי שהמליץ לו בחום בעל המקום הוא נבהל וברח. גם כאן יש לעג וביטול לחוויה מינית אותנטית של בן אדם. לעג שנובע מתוך אותה תפיסה חברתית שכבר הזכרתי, הרואה בגברים כמי שתמיד מחפשים סקס. תפיסה השופטת כל גבר הבוחר להמנע ממין בסיטואציה בה הוא נגיש לו, ככשלון מיני, לא מספיק גבר, ומצמידה לו את התווית אימפוטנט. תפיסה ששמה בספק את שאלת ההסכמה, ועל אחת כמה וכמה את שאלת הרצון של גברים במין, ומפעילה עליהם לחץ מתמיד להוכיח את המיניות שלהם ודרכה את הגבריות שלהם. גם גברים לא צריכים להיות זמינים מינית בכל רגע. גם גברים לא צריכים תמיד לרצות סקס. גם לגברים מותר להביע חוסר בטחון בנוגע למיניות, וגם לגברים מותר גם בסיטואציות של פלירט, ואפילו פסאדו הסכמה למין להחליט  "בעצם, לא מתאים לי", וללכת.

הקהילה הלהטבית נאבקת לשנות את החברה ולהפוך אותה למקבלת ומבינה לאנשים בעלי מגוון של נטיות מיניות. אנחנו נאבקות כדי שלא יבטלו את החוויות שלנו, כדי שלא יגידו לנו למי אנחנו נמשכות, כדי שלא יפסלו התנסויות שלנו ויגידו לנו שזה רק שלב, כדי שיקבלו את האופן שבו אנחנו בוחרות להגדיר את עצמנו ואת המשיכה המינית והרגשית שלנו. בו בזמן, תוך שהם ששים וממהרים לנכס לעצמם כל סלב שמביע משיכה ולו הקלה ביותר לבני המין או המגדר שלו, חוטאים רבים מבין חבריה של הקהילה בכל אותם הדברים כנגדם הם מוחים. בעוד שעל פי רוב, אני סולדת מהמשפט "השינוי מתחיל בתוכי", אני לא יכולה שלא להעלות אותו כאן, ולבקש מכל מי שקוראים את הטקסט הזה לעשות בדק בית עצמי וקהילתי, ולחשוב מחדש עד כמה הם נכונים לקבל מגוון של נטיות מיניות, גם כאלה שלא ניתן לשים בתוך קופסא ארוזה בסרט עם תווית צבעונית.

 

הטקסט פורסם גם בהעוקץ ובסלונה.

Read Full Post »

« Newer Posts