Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פמיניזם’

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אני סולחת לעצמי
על כך שנשארתי,
שכבתי קפואה,
לא יכולתי לזוז.
אני סולחת לעצמי
שלא צעקתי,
לא בעטתי,
לא הטחתי אגרופים.
אני סולחת לעצמי
על כך שהלא שלי הוחרש,
נותר כלוא בתנועות,
נפל על ידיים ערלות.
אני סולחת לעצמי
על כך שלא עזבתי,
כשרציתי ללכת,
כשלא רציתי לחזור.
אני סולחת לעצמי
על כך שהדחקתי,
לא העזתי להבין,
לא רציתי לחשוב.
אני סולחת
על הרגעים בהם התפרקתי
לאלף חתיכות
שחיברתי בדבק שסירב להחזיק.
אני סולחת לעצמי
על הבקרים שבהם לא רציתי להתעורר,
על הימים שבהם לא יכולתי לעבוד,
על הלילות שבהם לא הצלחתי לישון.
אני סולחת לעצמי
על רגעי החולשה,
על הקושי לנשום מרוב פחד,
על חוסר הרצון לחלום.

אני סולחת לעצמי,
וזוכרת שאני לא אשמה.
אני סולחת לעצמי,
ושנה הבאה, אולי, אמצא את הכוח,
ואסלח גם לך.

Read Full Post »

אתגר דלי הקרח לא הגיע אלי, ולפני שאני מוסיפה כאן כל דבר אחר, חשוב לי לציין שאני מאוד בעד העלאת מודעות ל – ALS בפרט ולמחלות לא מוכרות בכלל, וגם אין לי בעייה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים באמצע אוגוסט. בסוף הפוסט הזה גם יגיעו לינקים לכמה אנשים שעשו את זה בצורה מגניבה במיוחד, או כתבו דברים חשובים על ALS ובכלל.

למקרה שהייתן מנותקות מהרשת בתקופה האחרונה, אז אני רק אגיד שמדובר בקמפיין להעלאת מודעות למחלה הניוונית ALS, המאתגר אנשים לשפוך על עצמם דלי של קרח, לצלם ולהעלות ליוטיוב, או לתרום 100 דולר לעמותה למאבק ב – ALS. כל קליפ אמור להזכיר את מטרת הקמפיין, בכל קליפ מאותגרים שלושה אנשים חדשים שמפיצים את הבשורה.

מדובר בקמפיין ויראלי מצויין ואפקטיבי בלי שום ספק, אבל אני רוצה לקחת רגע ולהשוות כאן בין האתגר הזה שהוא מגניב ומשעשע וחברתי ובעיקר עשה את העבודה שלו, ובין קמפייני המודעות לסרטן השד שרצו בפייסבוק בשנים האחרונות. אותם קמפיינים שביקשו מאיתנו להדביק סטטוס שמספר מה צבע החזייה שלנו, או איפה אנחנו אוהבות לעשות את זה בהתאם למקום בו הנחנו את התיק שלנו, או לאן אנחנו טסות. קמפיינים שבעיקר גרמו לרצפי סטטוסים ללא פשר ובהרבה מקרים מחפצנים. הם לא עודדו אנשים לתרום, הם גם לא קראו לנשים ללכת להבדק. הם הופצו דרך מיילים שהבהירו שאסור לגלות לגברים במה מדובר, כי הרי סרטן השד זה עניין של נשים (למרות שגם גברים יכולים לחלות בו), והגברים צריכים להמשיך לחשוב על השדיים שלנו כאובייקטים מיניים חפונים בתוך חזיות צבעוניות גם כשאנחנו מנסות לדבר על סרטן.

בסופו של דבר, הבעייה המרכזית עם כל אותם קמפיינים להעלאת מודעות, לכאורה, לסרטן השד, זה שאותם סטטוסים לא אמרו מילה על סרטן השד. משחקי ניחושים זה טוב ונחמד כבילוי חברתי, וכאמצעי להעברת הזמן בנסיעות ארוכות, אבל זו דרך ממש גרועה להעלות מודעות. כי כדי להעלות מודעות למשהו צריך לדבר עליו, ומה שאותם קמפיינים אמרו לנו זה שעל סרטן השד עדיין אסור לדבר, אפשר לרמוז, ללכת מסביב, אבל אסור להגיד במפורש.

הפוסט הזה, כאמור, ממש לא קורא לכן להמנע מלהשתתף באתגר דלי הקרח. להפך, תשתתפנה, תתרומנה, תעלנה מודעות, ואם כבר העלאת מודעות, אז עשנה בדיקות לגילוי מקדים של סרטן השד, ובדיקות אידס תקופתיות, כי תמיד חשוב להזכיר את זה. מה שהפוסט הזה כן מנסה לעשות, זה להעלות מודעות למגדור של מחלות, לעובדה שגם במחלות יש את אותם הדברים שנחשבים ל"ענייני נשים", ושהדיבור הפומבי על ענייני נשים צריך להיות מרומז ולא גלוי ולבוא במעטפת מינית, אם הוא רוצה למשוך תשומת לב חיובית. ולקראת נובמבר הבא, אני מקווה שנשכיל ללמוד מאתגר דלי הקרח, איך עושות קמפיינים ויראלים מוצלחים ומפורשים שיגרמו לאנשים לא להתבייש ולהגיד סרטן השד, באותו בטחון שהם אומרים כרגע ALS.

וכמובטח, כמה לינקים מוצלחים –

קרן לנדסמן עם אינפורמציה רפואית והשוואתית על ALS http://www.realitybugs.me/2014/08/23/ice-bucket-als/
וכמה ביצועים מוצלחים לאתגר של איאן מקלן, ניל גיימן, אמנדה פלמר, וג'ר'ר' מרטין.

Read Full Post »

אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".

את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.

יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.

אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.

הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.

יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.

בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.

ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.

 

כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.

פורסם גם ב – Techslut

 

 

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »