ארגז הכלים של האדון?

הרעיון ש״לא ניתן לפרק את ביתו של האדון בכליו של האדון״, הוא נורא נחמד כהצהרת עמדות, אבל מדוע שנשאיר לאדון את כל ארגז הכלים הקיים? למה שלא נגנוב את מה שאנחנו צריכות? ויותר מזה, אולי אנחנו צריכות להכיר בעובדה שסביר להניח שחלק ניכר מהכלים של האדון, הם בעצם כליה של הגברת, אשר היא אף פעם לא קיבלה עליהם את הקרדיט הראוי

Read Full Post »

לא (ה)ארץ לנשים – על עיתונות, סקסיזם והדרישה למרחב שמאלי פמיניסטי

לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל אני מתכוונת לקנות את הגליון השבועי של לאשה, מטעמי סולידריות עם הנשים האמיצות שמצולמות על השער, ומחרימה במקביל את ״הארץ״ עד שהעיתון ייקח אחריות על ההסתה המזעזעת לאונס בגיליון יום השישי.

הבחירה של לאשה להקדיש את עמוד השער לחשיפה מעצימה, גלויה וגאה של נשים שעברו תקיפות מיניות ואונס היא צעד משמעותי וחשוב. השער הזה נושא את האמירה אנחנו מפסיקות להתבייש, אנחנו מפסיקות להסתתר, אנחנו עומדות ביחד, כי הבושה וההסתרה לא צריכות להיות עלינו או שלנו. חשוב שהגליון הזה ימכר היטב ויופץ, ושמי שאחראיות להפקתו תראנה ברכה בעמלן, ותוכלנה להמשיך בכיוון החשוב הזה. חשוב גם שהנשים הללו שמופיעות על השאר תקבלנה תמיכה.

במקביל, הבחירה של הארץ לתת במה פעם אחר פעם, לסקסיזם בוטה, בין אם בהגדרות לתשבצי היגיון, במדורי הומור לכאורה, כמו ״בואנה בואנה״ או ״מדד המדרג״, בין אם בחוסר התיחסות ובהמנעות מדרישה ללקיחת אחריות ביחס להאשמות נגד לאור ובין אם בטקסטים המחרידים של ציפר, היא מבזה. הטור של יום שישי הוא רק הקש האחרון, שעבר מתרבות אונס להסתה לאונס. עיתון שמתיימר להיות ליברלי לא אמור לתת במה להסתה פוגענית ובוטה כל כך כלפי מחצית מהאוכלוסיה. אף אישה לא אמורה לפתוח את הבוקר שלה בקריאת כתבה שמסבירה לה ש״למען האומנות״ מותר לאנוס אותה. אף גבר לא צריך לשתות עם הקפה שלו את הלגיטימציה לפגיעה מינית. כואב לי לומר את זה, כי זה העיתון שאני קוראת מאז שאני יודעת לקרוא, אבל הארץ עיתון סקסיסטי, הארץ פוגע בנשים, הארץ מבזה נשים, וזה צריך להפסיק, ועד שזה יפסיק, אנחנו צריכות להפסיק לתמוך בהארץ.

ועוד נקודה אחרונה. הסקסיזם הבוטה של הארץ ושל מגוון מכותביו, עובר כבר זמן רב, בין היתר, בגלל האג׳נדה הפסאודו-ליברלית של העיתון, והעובדה שבין העיתונאים המודפסים בתפוצה רחבה הוא היחיד שמעז, במידה חלקית ומוגבלת, לתת מרחב לשיח שמאלני. בדיוק כמו שאלימות מינית עוברת במרחבים שמאליים במסגרת ״המאבק״, ומוסטת מהשיח לטובת דברים חשובים ודחופים יותר. המחויבות שלנו לסיום הכיבוש לא יכולה להיות מלווה בדרישה לקבלה של סקסיזם ופגיעות מיניות, להפך. פמיניזם חייב להיות חלק מובהק מהשפה, המחשבה ודרכי הפעולה של השמאל, והמאבק לסיום הכיבוש חייב להתנהל בתוך מרחב פמיניסטי שמחויב גם לשיוויון ולחופש מגדרי. הגיעה השעה שבה הדרישה הזו צריכה להיות מופנת באופן נחרץ וברור לכל מי שרוצה לראות בעצמו חלק ממחנה השמאל.

(התמונה היא עמוד השער של לאשה)

Read Full Post »

שוברות שתיקה – בעבודה

הכתבות של לאישה פרסמו את הכתבה הזו בה הן ״שוברות שתיקה״ לגבי מגוון הטרדות מיניות שעברו בחייהן, בעיקר במסגרת מקומות עבודה וספציפית במסגרת הקריירה העיתונאית שלהן. במקריות שאינה באמת מקרית, יצא לי אתמול להיות חלק מדיון של עיתונאיות על האופן שבו הטרדות מיניות השפיעו על בחירות הקריירה שלהן. אני מקווה שאחת מהן תכתוב את הפוסט שהיא דיברה עליו בשרשור הזה ואוכל לקשר אליו בעתיד. בינתיים, אני לא הולכת לשבור שתיקה לגבי כל ההטרדות המיניות שעברתי. אני מדברת עליהן די הרבה וידרשו עמודים על גבי עמודים כדי למנות את כולן. אבל אני משתפת כאן מקרה אחד, במסגרת תעסוקתית, כדי ללוות את הכתבה הזו ולהראות שוב, שזה קורה לכולן, בכל מקום.

לפני כמה שנים הלכתי לתמלל אירוע בקלנסווה עבור אגודת החירשים. סידרו לי טרמפ מתל אביב. הגעתי למרכז שממנו היינו אמורות לצאת. פוגש אותי האדם שאמור היה לתת לי טרמפ, גבר שיכול היה להיות סבא שלי. הוא סורק אותי במבט מפשיט מכף רגל ועד ראש ואומר ״אמרתי לאסתר שאני מוכן להסיע אותך רק אם את חתיכה. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. עכשיו אני רואה שהיא צדקה.״ אני מסתכלת עליו במבט של WTF, ותוהה איך לעזאזל אני מגיבה לזה, אם בכלל, כי אני אמורה להכנס עכשיו לאוטו עם האדם הזה לשעה וחצי או יותר, תלוי בפקקים. אם לא היה חדר מלא באנשים חרשים, שתלוים בתמלול שלי כדי ״לשמוע״ את האירוע, הייתי קמה והולכת הביתה בו ברגע, אבל הם היו, ולא היה לי כוח לריב כל הנסיעה, אז התיישבתי באוטו, והעמדתי פנים שנרדמתי בשניה שהוא התחיל לסוע. ״התעוררתי״ רק כשהגענו והתרחקתי ממנו לאורך כל האירוע.

נתקלתי באותו האירוע במכר של ההורים שהציע לי טרמפ חזרה לתל אביב, אז הדרך חזור נחסכה ממני. הוא גם היה מעורב בארגון, ואמר לפחות שידאג לטפל במקרה ולוודא שהוא לא יחזור על עצמו. אין לי מושג מה קרה עם זה בהמשך. זו הייתה עבודת פרילאנס חד פעמית ולא נאלצתי לשוב ולהתקל באיש הזה. זו הייתה הטרדה אחת מני רבות. לא החמורה מביניהן, לא המאימת מביניהן, סתם הערה קטנה שנועדה להבהיר יחסי כוח חברתיים, ועוררה בי חוסר בטחון במשך יום אחד של עבודה.

Read Full Post »

ושוב ה – 25 לנובמבר

היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.

היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.

אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.

Read Full Post »

מדריך מזורז להתנהגות עם א/נשים שיכורים בבר

בואו נדמיין סיטואציה – אתם יוצאים עם חבר טוב שלכם לשתות בבר, שותים כמה פינטים, מורידים כמה הצ׳ייסרים, הוא שותה קצת יותר מדי, למעשה קצת הרבה יותר מדי. רגע אחד הוא עומד איתכם צוחק, ואתם אומרים לו שאולי כדאי להפסיק וללכת הביתה. הוא מתעקש שהוא בסדר ומרוקן את הכוס בלגימה. רגע אחר כך הוא מנסה לקום מהכסא ומבין שהוא לא ממש מסוגל לעמוד על הרגליים, שלא לדבר על ללכת. אם אתם חברים טובים, במצב כזה, כנראה תביאו לו כוס מים, תזמינו לו מונית, לפחות אחד מכם ילווה אותו הבית, יוודא שהוא שותה לפחות ליטר מים ובתקווה אוכל משהו, נכנס למיטה והולך לישון בלי לשלוח שום מייל או סמס מטופש. אתם גם תתקשרו אליו בבוקר לוודא שהוא לא סובל מחמרמורת רצינית מדי, ובמידת הצורך להעיר אותו בזמן לעבודה או ללימודים.

זה נשמע כמו תסריט הגיוני, נכון? ככה חברים טובים מתנהגים, נכון?

ככה אתם אמורים להתנהג גם אם הבחורה שפלירטטתם איתה בבר משתכרת בלי הכרה. אתם אמורים להביא לה כוס מים, לשבת איתה עד שהיא יכולה לעמוד, להזמין לה מונית, לוודא שיש מי שנוסע איתה הביתה, ובמידה ואתם מעוניינים להמשיך את האינטרקציה ביניכם, לקחת את מספר הטלפון שלה ולהתקשר במועד מאוחר יותר.

אתם לא אמורים ליזום אינטרקציה מינית, להפשיט אותה ובטח שלא לעשות איתה סקס, אישי או קבוצתי, בסיטואציה הזו. היא לא יכולה לתת הסכמה, היא לא יכולה לעצור אם היא לא מעוניינת. היא לא יכולה להגיד מה היא אוהבת ומה היא לא ומתי נעים לה ומתי כואב. היא לא יכולה לשמור על הגבולות שלה ואתם לא יכולים לדעת מה הם.

לא אכפת לי איך היא קוראת לזה, לא אכפת לי אם היא רוצה או לא רוצה להתלונן. אני מקווה שבשבילה החוויה לא הייתה טראומטית, למרות שאני בספק. אני עומדת לצידה לא משנה מה היא תבחר לעשות. אבל כך או כך, אכפת לי מהחברה שבה אני חייה ומהחברה שבה אני רוצה לחיות.

Read Full Post »

חיים תחת טרור

הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.

את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.

ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר.  אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.

לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.

זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.

זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".

כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.

באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.

חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.

היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!

Read Full Post »

שלוש הערות על ההפרדה באוטובוסים

1. כשניתן להעסיק פועלים פלסטינים בישראל, בשכר שמתחת לשכר המינימום, מבלי להבטיח להם זכויות תעסוקתיות, ומבלי להקפיד על פרטים פעוטים כמו שעות עבודה, זה נהדר. למעשה זו עוד אחת מטובות ההנאה שמדינת ישראל גוזרת על חשבון האוכלוסייה הכבושה שהיא מחזיקה בשליטתה. כשאותם פועלים פלסטינים, שלא היוו כל סיכון בטחוני לאורך כל יום העבודה שלהם, מבקשים אחר כך, לחזור לבתיהם באוטובוסים, בהם נוסעים גם אזרחים ישראלים (אזרחים הנוסעים לבתיהם בשטחים הכבושים הבנויים על קרקעות פלסטיניות), הם נהיים לסיכון בטחוני, בעייה, מטרד. הם בסדר כל עוד הם עובדים, אצלנו, בשבילנו, כשהם רוצים פשוט לחלוק מרחב עם ישראלים, להיות כאחד האדם, צריך להקפיד על הפרדה, אבל אל תבלבלו בבקשה בין הפרדה לאפרטהיד, ככלות הכל, זו איננה אותה המילה.

2. "ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הצטרף לנסיעה באוטובוס כזה, ובסיומה מתח ביקורת על המצב הקיים. "הנסיעה באוטובוסים בקווים לשומרון היא בלתי סבירה, האוטובוסים מלאים בערבים'". אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל דמיינה מצב בו חבר פרלמנט אירופאי מתבטא בצורה כזו ביחס ליהודים.

3. בהמשך דבריו של מוטי יוגב " "לא הייתי רוצה שהבת שלי תיסע שם, וגם מי שקיבלו את ההחלטות לא היו נותנים לבת שלהם לנסוע באותם קווים. ההתנהגות שם לא סבירה גם מבחינה פלילית, שמענו עדויות קשות מבנות שהוטרדו על ידי ערבים במהלך הנסיעה באוטובוס." אני שמחה מאוד שחה"כ יוגב מתעניין כל כך בחוויותיהן של נשים בתחבורה הציבורית. מזמינה אותו לקרם מוא קצת בעמודי "שיח פמיניסטי" ו"גברים באוטובוסים", וללמוד שהטרדות מיניות אינן ייחודיות לקווי השומרון או לגברים פלסטינים, ואם אכן חשוב לו לפעול להפיכת הנסיעה בתחבורה הציבורית לבטוחה ולנעימה יותר עבור נשים, להתחיל קמפיין ציבורי למניעת הטרדות מיניות ומגדריות בתחבורה הציבורית, שיתבסס על חינוך לגברים במקום על הפרדה אתנית. איכשהו לא נראה לי שזה הולך לקרות.

Read Full Post »

מאמי

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

Read Full Post »

יום כיפור

אני סולחת לעצמי
על כך שנשארתי,
שכבתי קפואה,
לא יכולתי לזוז.
אני סולחת לעצמי
שלא צעקתי,
לא בעטתי,
לא הטחתי אגרופים.
אני סולחת לעצמי
על כך שהלא שלי הוחרש,
נותר כלוא בתנועות,
נפל על ידיים ערלות.
אני סולחת לעצמי
על כך שלא עזבתי,
כשרציתי ללכת,
כשלא רציתי לחזור.
אני סולחת לעצמי
על כך שהדחקתי,
לא העזתי להבין,
לא רציתי לחשוב.
אני סולחת
על הרגעים בהם התפרקתי
לאלף חתיכות
שחיברתי בדבק שסירב להחזיק.
אני סולחת לעצמי
על הבקרים שבהם לא רציתי להתעורר,
על הימים שבהם לא יכולתי לעבוד,
על הלילות שבהם לא הצלחתי לישון.
אני סולחת לעצמי
על רגעי החולשה,
על הקושי לנשום מרוב פחד,
על חוסר הרצון לחלום.

אני סולחת לעצמי,
וזוכרת שאני לא אשמה.
אני סולחת לעצמי,
ושנה הבאה, אולי, אמצא את הכוח,
ואסלח גם לך.

Read Full Post »

דליים של מי קרח וחזיות צבעוניות – אי.אל.אס וסרטן השד

אתגר דלי הקרח לא הגיע אלי, ולפני שאני מוסיפה כאן כל דבר אחר, חשוב לי לציין שאני מאוד בעד העלאת מודעות ל – ALS בפרט ולמחלות לא מוכרות בכלל, וגם אין לי בעייה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים באמצע אוגוסט. בסוף הפוסט הזה גם יגיעו לינקים לכמה אנשים שעשו את זה בצורה מגניבה במיוחד, או כתבו דברים חשובים על ALS ובכלל.

למקרה שהייתן מנותקות מהרשת בתקופה האחרונה, אז אני רק אגיד שמדובר בקמפיין להעלאת מודעות למחלה הניוונית ALS, המאתגר אנשים לשפוך על עצמם דלי של קרח, לצלם ולהעלות ליוטיוב, או לתרום 100 דולר לעמותה למאבק ב – ALS. כל קליפ אמור להזכיר את מטרת הקמפיין, בכל קליפ מאותגרים שלושה אנשים חדשים שמפיצים את הבשורה.

מדובר בקמפיין ויראלי מצויין ואפקטיבי בלי שום ספק, אבל אני רוצה לקחת רגע ולהשוות כאן בין האתגר הזה שהוא מגניב ומשעשע וחברתי ובעיקר עשה את העבודה שלו, ובין קמפייני המודעות לסרטן השד שרצו בפייסבוק בשנים האחרונות. אותם קמפיינים שביקשו מאיתנו להדביק סטטוס שמספר מה צבע החזייה שלנו, או איפה אנחנו אוהבות לעשות את זה בהתאם למקום בו הנחנו את התיק שלנו, או לאן אנחנו טסות. קמפיינים שבעיקר גרמו לרצפי סטטוסים ללא פשר ובהרבה מקרים מחפצנים. הם לא עודדו אנשים לתרום, הם גם לא קראו לנשים ללכת להבדק. הם הופצו דרך מיילים שהבהירו שאסור לגלות לגברים במה מדובר, כי הרי סרטן השד זה עניין של נשים (למרות שגם גברים יכולים לחלות בו), והגברים צריכים להמשיך לחשוב על השדיים שלנו כאובייקטים מיניים חפונים בתוך חזיות צבעוניות גם כשאנחנו מנסות לדבר על סרטן.

בסופו של דבר, הבעייה המרכזית עם כל אותם קמפיינים להעלאת מודעות, לכאורה, לסרטן השד, זה שאותם סטטוסים לא אמרו מילה על סרטן השד. משחקי ניחושים זה טוב ונחמד כבילוי חברתי, וכאמצעי להעברת הזמן בנסיעות ארוכות, אבל זו דרך ממש גרועה להעלות מודעות. כי כדי להעלות מודעות למשהו צריך לדבר עליו, ומה שאותם קמפיינים אמרו לנו זה שעל סרטן השד עדיין אסור לדבר, אפשר לרמוז, ללכת מסביב, אבל אסור להגיד במפורש.

הפוסט הזה, כאמור, ממש לא קורא לכן להמנע מלהשתתף באתגר דלי הקרח. להפך, תשתתפנה, תתרומנה, תעלנה מודעות, ואם כבר העלאת מודעות, אז עשנה בדיקות לגילוי מקדים של סרטן השד, ובדיקות אידס תקופתיות, כי תמיד חשוב להזכיר את זה. מה שהפוסט הזה כן מנסה לעשות, זה להעלות מודעות למגדור של מחלות, לעובדה שגם במחלות יש את אותם הדברים שנחשבים ל"ענייני נשים", ושהדיבור הפומבי על ענייני נשים צריך להיות מרומז ולא גלוי ולבוא במעטפת מינית, אם הוא רוצה למשוך תשומת לב חיובית. ולקראת נובמבר הבא, אני מקווה שנשכיל ללמוד מאתגר דלי הקרח, איך עושות קמפיינים ויראלים מוצלחים ומפורשים שיגרמו לאנשים לא להתבייש ולהגיד סרטן השד, באותו בטחון שהם אומרים כרגע ALS.

וכמובטח, כמה לינקים מוצלחים –

קרן לנדסמן עם אינפורמציה רפואית והשוואתית על ALS http://www.realitybugs.me/2014/08/23/ice-bucket-als/
וכמה ביצועים מוצלחים לאתגר של איאן מקלן, ניל גיימן, אמנדה פלמר, וג'ר'ר' מרטין.

Read Full Post »