ארגז הכלים של האדון?

הרעיון ש״לא ניתן לפרק את ביתו של האדון בכליו של האדון״, הוא נורא נחמד כהצהרת עמדות, אבל מדוע שנשאיר לאדון את כל ארגז הכלים הקיים? למה שלא נגנוב את מה שאנחנו צריכות? ויותר מזה, אולי אנחנו צריכות להכיר בעובדה שסביר להניח שחלק ניכר מהכלים של האדון, הם בעצם כליה של הגברת, אשר היא אף פעם לא קיבלה עליהם את הקרדיט הראוי

Read Full Post »

לא (ה)ארץ לנשים – על עיתונות, סקסיזם והדרישה למרחב שמאלי פמיניסטי

לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל אני מתכוונת לקנות את הגליון השבועי של לאשה, מטעמי סולידריות עם הנשים האמיצות שמצולמות על השער, ומחרימה במקביל את ״הארץ״ עד שהעיתון ייקח אחריות על ההסתה המזעזעת לאונס בגיליון יום השישי.

הבחירה של לאשה להקדיש את עמוד השער לחשיפה מעצימה, גלויה וגאה של נשים שעברו תקיפות מיניות ואונס היא צעד משמעותי וחשוב. השער הזה נושא את האמירה אנחנו מפסיקות להתבייש, אנחנו מפסיקות להסתתר, אנחנו עומדות ביחד, כי הבושה וההסתרה לא צריכות להיות עלינו או שלנו. חשוב שהגליון הזה ימכר היטב ויופץ, ושמי שאחראיות להפקתו תראנה ברכה בעמלן, ותוכלנה להמשיך בכיוון החשוב הזה. חשוב גם שהנשים הללו שמופיעות על השאר תקבלנה תמיכה.

במקביל, הבחירה של הארץ לתת במה פעם אחר פעם, לסקסיזם בוטה, בין אם בהגדרות לתשבצי היגיון, במדורי הומור לכאורה, כמו ״בואנה בואנה״ או ״מדד המדרג״, בין אם בחוסר התיחסות ובהמנעות מדרישה ללקיחת אחריות ביחס להאשמות נגד לאור ובין אם בטקסטים המחרידים של ציפר, היא מבזה. הטור של יום שישי הוא רק הקש האחרון, שעבר מתרבות אונס להסתה לאונס. עיתון שמתיימר להיות ליברלי לא אמור לתת במה להסתה פוגענית ובוטה כל כך כלפי מחצית מהאוכלוסיה. אף אישה לא אמורה לפתוח את הבוקר שלה בקריאת כתבה שמסבירה לה ש״למען האומנות״ מותר לאנוס אותה. אף גבר לא צריך לשתות עם הקפה שלו את הלגיטימציה לפגיעה מינית. כואב לי לומר את זה, כי זה העיתון שאני קוראת מאז שאני יודעת לקרוא, אבל הארץ עיתון סקסיסטי, הארץ פוגע בנשים, הארץ מבזה נשים, וזה צריך להפסיק, ועד שזה יפסיק, אנחנו צריכות להפסיק לתמוך בהארץ.

ועוד נקודה אחרונה. הסקסיזם הבוטה של הארץ ושל מגוון מכותביו, עובר כבר זמן רב, בין היתר, בגלל האג׳נדה הפסאודו-ליברלית של העיתון, והעובדה שבין העיתונאים המודפסים בתפוצה רחבה הוא היחיד שמעז, במידה חלקית ומוגבלת, לתת מרחב לשיח שמאלני. בדיוק כמו שאלימות מינית עוברת במרחבים שמאליים במסגרת ״המאבק״, ומוסטת מהשיח לטובת דברים חשובים ודחופים יותר. המחויבות שלנו לסיום הכיבוש לא יכולה להיות מלווה בדרישה לקבלה של סקסיזם ופגיעות מיניות, להפך. פמיניזם חייב להיות חלק מובהק מהשפה, המחשבה ודרכי הפעולה של השמאל, והמאבק לסיום הכיבוש חייב להתנהל בתוך מרחב פמיניסטי שמחויב גם לשיוויון ולחופש מגדרי. הגיעה השעה שבה הדרישה הזו צריכה להיות מופנת באופן נחרץ וברור לכל מי שרוצה לראות בעצמו חלק ממחנה השמאל.

(התמונה היא עמוד השער של לאשה)

Read Full Post »

שוברות שתיקה – בעבודה

הכתבות של לאישה פרסמו את הכתבה הזו בה הן ״שוברות שתיקה״ לגבי מגוון הטרדות מיניות שעברו בחייהן, בעיקר במסגרת מקומות עבודה וספציפית במסגרת הקריירה העיתונאית שלהן. במקריות שאינה באמת מקרית, יצא לי אתמול להיות חלק מדיון של עיתונאיות על האופן שבו הטרדות מיניות השפיעו על בחירות הקריירה שלהן. אני מקווה שאחת מהן תכתוב את הפוסט שהיא דיברה עליו בשרשור הזה ואוכל לקשר אליו בעתיד. בינתיים, אני לא הולכת לשבור שתיקה לגבי כל ההטרדות המיניות שעברתי. אני מדברת עליהן די הרבה וידרשו עמודים על גבי עמודים כדי למנות את כולן. אבל אני משתפת כאן מקרה אחד, במסגרת תעסוקתית, כדי ללוות את הכתבה הזו ולהראות שוב, שזה קורה לכולן, בכל מקום.

לפני כמה שנים הלכתי לתמלל אירוע בקלנסווה עבור אגודת החירשים. סידרו לי טרמפ מתל אביב. הגעתי למרכז שממנו היינו אמורות לצאת. פוגש אותי האדם שאמור היה לתת לי טרמפ, גבר שיכול היה להיות סבא שלי. הוא סורק אותי במבט מפשיט מכף רגל ועד ראש ואומר ״אמרתי לאסתר שאני מוכן להסיע אותך רק אם את חתיכה. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. עכשיו אני רואה שהיא צדקה.״ אני מסתכלת עליו במבט של WTF, ותוהה איך לעזאזל אני מגיבה לזה, אם בכלל, כי אני אמורה להכנס עכשיו לאוטו עם האדם הזה לשעה וחצי או יותר, תלוי בפקקים. אם לא היה חדר מלא באנשים חרשים, שתלוים בתמלול שלי כדי ״לשמוע״ את האירוע, הייתי קמה והולכת הביתה בו ברגע, אבל הם היו, ולא היה לי כוח לריב כל הנסיעה, אז התיישבתי באוטו, והעמדתי פנים שנרדמתי בשניה שהוא התחיל לסוע. ״התעוררתי״ רק כשהגענו והתרחקתי ממנו לאורך כל האירוע.

נתקלתי באותו האירוע במכר של ההורים שהציע לי טרמפ חזרה לתל אביב, אז הדרך חזור נחסכה ממני. הוא גם היה מעורב בארגון, ואמר לפחות שידאג לטפל במקרה ולוודא שהוא לא יחזור על עצמו. אין לי מושג מה קרה עם זה בהמשך. זו הייתה עבודת פרילאנס חד פעמית ולא נאלצתי לשוב ולהתקל באיש הזה. זו הייתה הטרדה אחת מני רבות. לא החמורה מביניהן, לא המאימת מביניהן, סתם הערה קטנה שנועדה להבהיר יחסי כוח חברתיים, ועוררה בי חוסר בטחון במשך יום אחד של עבודה.

Read Full Post »

ושוב ה – 25 לנובמבר

היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.

היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.

אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.

Read Full Post »

מדריך מזורז להתנהגות עם א/נשים שיכורים בבר

בואו נדמיין סיטואציה – אתם יוצאים עם חבר טוב שלכם לשתות בבר, שותים כמה פינטים, מורידים כמה הצ׳ייסרים, הוא שותה קצת יותר מדי, למעשה קצת הרבה יותר מדי. רגע אחד הוא עומד איתכם צוחק, ואתם אומרים לו שאולי כדאי להפסיק וללכת הביתה. הוא מתעקש שהוא בסדר ומרוקן את הכוס בלגימה. רגע אחר כך הוא מנסה לקום מהכסא ומבין שהוא לא ממש מסוגל לעמוד על הרגליים, שלא לדבר על ללכת. אם אתם חברים טובים, במצב כזה, כנראה תביאו לו כוס מים, תזמינו לו מונית, לפחות אחד מכם ילווה אותו הבית, יוודא שהוא שותה לפחות ליטר מים ובתקווה אוכל משהו, נכנס למיטה והולך לישון בלי לשלוח שום מייל או סמס מטופש. אתם גם תתקשרו אליו בבוקר לוודא שהוא לא סובל מחמרמורת רצינית מדי, ובמידת הצורך להעיר אותו בזמן לעבודה או ללימודים.

זה נשמע כמו תסריט הגיוני, נכון? ככה חברים טובים מתנהגים, נכון?

ככה אתם אמורים להתנהג גם אם הבחורה שפלירטטתם איתה בבר משתכרת בלי הכרה. אתם אמורים להביא לה כוס מים, לשבת איתה עד שהיא יכולה לעמוד, להזמין לה מונית, לוודא שיש מי שנוסע איתה הביתה, ובמידה ואתם מעוניינים להמשיך את האינטרקציה ביניכם, לקחת את מספר הטלפון שלה ולהתקשר במועד מאוחר יותר.

אתם לא אמורים ליזום אינטרקציה מינית, להפשיט אותה ובטח שלא לעשות איתה סקס, אישי או קבוצתי, בסיטואציה הזו. היא לא יכולה לתת הסכמה, היא לא יכולה לעצור אם היא לא מעוניינת. היא לא יכולה להגיד מה היא אוהבת ומה היא לא ומתי נעים לה ומתי כואב. היא לא יכולה לשמור על הגבולות שלה ואתם לא יכולים לדעת מה הם.

לא אכפת לי איך היא קוראת לזה, לא אכפת לי אם היא רוצה או לא רוצה להתלונן. אני מקווה שבשבילה החוויה לא הייתה טראומטית, למרות שאני בספק. אני עומדת לצידה לא משנה מה היא תבחר לעשות. אבל כך או כך, אכפת לי מהחברה שבה אני חייה ומהחברה שבה אני רוצה לחיות.

Read Full Post »

חיים תחת טרור

הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.

את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.

ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר.  אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.

לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.

זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.

זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".

כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.

באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.

חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.

היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!

Read Full Post »

מאמי

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

Read Full Post »

יום כיפור

אני סולחת לעצמי
על כך שנשארתי,
שכבתי קפואה,
לא יכולתי לזוז.
אני סולחת לעצמי
שלא צעקתי,
לא בעטתי,
לא הטחתי אגרופים.
אני סולחת לעצמי
על כך שהלא שלי הוחרש,
נותר כלוא בתנועות,
נפל על ידיים ערלות.
אני סולחת לעצמי
על כך שלא עזבתי,
כשרציתי ללכת,
כשלא רציתי לחזור.
אני סולחת לעצמי
על כך שהדחקתי,
לא העזתי להבין,
לא רציתי לחשוב.
אני סולחת
על הרגעים בהם התפרקתי
לאלף חתיכות
שחיברתי בדבק שסירב להחזיק.
אני סולחת לעצמי
על הבקרים שבהם לא רציתי להתעורר,
על הימים שבהם לא יכולתי לעבוד,
על הלילות שבהם לא הצלחתי לישון.
אני סולחת לעצמי
על רגעי החולשה,
על הקושי לנשום מרוב פחד,
על חוסר הרצון לחלום.

אני סולחת לעצמי,
וזוכרת שאני לא אשמה.
אני סולחת לעצמי,
ושנה הבאה, אולי, אמצא את הכוח,
ואסלח גם לך.

Read Full Post »

ג'יימי לאניסטר – על פרשת דרכים

אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".

את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.

יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.

אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.

הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.

יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.

בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.

ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.

 

כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.

פורסם גם ב – Techslut

 

 

Read Full Post »

והרחובות אינם בטוחים

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »