Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פוליטיקה’

דברים קיצוניים שימנים עושים – שריפת שדות, הסתה לרצח של שמאלנים, הכאה במוטות וכסאות של מפגיני שמאל, דקירות במצעדי גאווה, הצתת בתים על יושביהם, רצח תינוקות, תכנון פיגועים.

דברים קיצוניים ששמאלנים עושים – יושבים בבתי קפה ומנהלים דיונים על הכיבוש ועל מוסר.

אבל נורא נורא חשוב לגנות את הקיצוניים משני הצדדים, כי אין ספק שהאלימות הקשה של תיאוריה ביקורתית המוגשת על מוקאצ׳ינו על מצע של חלב סויה חמורה בדיוק כמו הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.

ולמקרה שזה לא ברור, ההתעקשות על הגינוי המקביל, יוצרת סימטריה במקום שבו סימטריה אינה קיימת. היא שוללת מעיקרו כל קיום של השמאל בישראל, כי עצם הדיון הפוליטי הביקורתי והנינוח על כוס קפה, כאשר הוא ״לוקה״ באג׳נדה שמאלנית, נהייה פתאום ״קיצוני״ באותה המידה כמו רצח תינוקות. היא משחקת לידיים של הימין בכלל והימין הקיצוני בפרט, כי היא מקטינה משמעותית את חומרת הפשעים שלו, ומטשטשת את העובדה שכבר מזמן לא מדובר על קומץ של ״קיצוניים״.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הכתבות של לאישה פרסמו את הכתבה הזו בה הן ״שוברות שתיקה״ לגבי מגוון הטרדות מיניות שעברו בחייהן, בעיקר במסגרת מקומות עבודה וספציפית במסגרת הקריירה העיתונאית שלהן. במקריות שאינה באמת מקרית, יצא לי אתמול להיות חלק מדיון של עיתונאיות על האופן שבו הטרדות מיניות השפיעו על בחירות הקריירה שלהן. אני מקווה שאחת מהן תכתוב את הפוסט שהיא דיברה עליו בשרשור הזה ואוכל לקשר אליו בעתיד. בינתיים, אני לא הולכת לשבור שתיקה לגבי כל ההטרדות המיניות שעברתי. אני מדברת עליהן די הרבה וידרשו עמודים על גבי עמודים כדי למנות את כולן. אבל אני משתפת כאן מקרה אחד, במסגרת תעסוקתית, כדי ללוות את הכתבה הזו ולהראות שוב, שזה קורה לכולן, בכל מקום.

לפני כמה שנים הלכתי לתמלל אירוע בקלנסווה עבור אגודת החירשים. סידרו לי טרמפ מתל אביב. הגעתי למרכז שממנו היינו אמורות לצאת. פוגש אותי האדם שאמור היה לתת לי טרמפ, גבר שיכול היה להיות סבא שלי. הוא סורק אותי במבט מפשיט מכף רגל ועד ראש ואומר ״אמרתי לאסתר שאני מוכן להסיע אותך רק אם את חתיכה. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. עכשיו אני רואה שהיא צדקה.״ אני מסתכלת עליו במבט של WTF, ותוהה איך לעזאזל אני מגיבה לזה, אם בכלל, כי אני אמורה להכנס עכשיו לאוטו עם האדם הזה לשעה וחצי או יותר, תלוי בפקקים. אם לא היה חדר מלא באנשים חרשים, שתלוים בתמלול שלי כדי ״לשמוע״ את האירוע, הייתי קמה והולכת הביתה בו ברגע, אבל הם היו, ולא היה לי כוח לריב כל הנסיעה, אז התיישבתי באוטו, והעמדתי פנים שנרדמתי בשניה שהוא התחיל לסוע. ״התעוררתי״ רק כשהגענו והתרחקתי ממנו לאורך כל האירוע.

נתקלתי באותו האירוע במכר של ההורים שהציע לי טרמפ חזרה לתל אביב, אז הדרך חזור נחסכה ממני. הוא גם היה מעורב בארגון, ואמר לפחות שידאג לטפל במקרה ולוודא שהוא לא יחזור על עצמו. אין לי מושג מה קרה עם זה בהמשך. זו הייתה עבודת פרילאנס חד פעמית ולא נאלצתי לשוב ולהתקל באיש הזה. זו הייתה הטרדה אחת מני רבות. לא החמורה מביניהן, לא המאימת מביניהן, סתם הערה קטנה שנועדה להבהיר יחסי כוח חברתיים, ועוררה בי חוסר בטחון במשך יום אחד של עבודה.

Read Full Post »

היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.

היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.

אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.

Read Full Post »

פורסם גם בהארץ

את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:

"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,  ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.  דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.  החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.

הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.

חופש

עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.

השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."

הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.

Read Full Post »

הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.

את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.

ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר.  אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.

לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.

זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.

זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".

כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.

באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.

חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.

היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!

Read Full Post »

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

Read Full Post »

צפיתי בגרמניה – ארגנטינה עם חברות בגבעתיים. אחרי בירה, צ'יסרים, משחק די מוצלח והארכה די מיותרת, חיכיתי לקו 463 שאמור היה לקחת אותי הביתה. לפי הלו"ז, קו אחד אמור היה לצאת מתל השומר ב 00:30 השני ב – 1:00. הגעתי לתחנה ב- 00:45, ובדיקה במוביט הראתה שאמור להגיע אוטובוס תוך כרבע שעה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי עוד. כשעבר מועד ההגעה של האוטובוס הראשון, הנחתי שאיכשהו פספסתי אותו. הרי ידוע שהנהגים של קווי הלילה נוסעים במהירות מטורפת (ומסוכנת, אבל זה לסיפור אחר), וחיכיתי לקו הבא. הוא היה אמור להגיע בסביבות אחת וחצי. אז חיכיתי עוד קצת. קראתי, אבל למרות ש – Extras נחמד, לא ממש יכולתי להתרכז בספר, כי קווי הלילה, כבר אמרנו, נוסעים במהירות מטורפת, ונוטים שלא לעצור בתחנה, אלא אם כן את מנופפת בפראות בידיך במקרה הטוב, או קופצת לכביש כדי לגרום להם לבלום במקרה הרע. כך או כך, זה דורש לראות אותם מתקרבים, ולראות דברים מתקרבים זה לא הצד החזק שלי. באחת וארבעים התחלתי להתייאש. חברה בדקה בשבילי שוב את הלו"ז באתר, שאמר שהקו אכן היה אמור לצאת מתה"ש באחת. הייתי בתחנה כל הזמן הזה וידעתי שלא פספסתי אותו. ב – 1:50 ויתרתי. עליתי על מונית הביתה, לבד, באמצע הלילה (ואני שונאת לעלות על מוניות לבד, ועוד יותר באמצע הלילה), שילמתי 30 שקל, והגעתי הביתה.

מסתבר שלנוכח "המצב" אין קווי לילה. מסתבר ש"דן" לא חשבו שכדאי לעדכן את הלו"זים של הקווים, בנוסף להוספה של עדכון בפינת ה"חדשות" באתר, שאני מניחה שרק מעטות נכנסות אליה על בסיס קבוע. על שלטים שמודעים על ביטול התחנות בקווים, לטובת מי שמכירות את הלו"ז בעל פה ולא טורחות (וגם לא אמורות) לבדוק באתר כל פעם האם יש אוטובוס אין בכלל מה לדבר.

זו לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב כזה. שנה שעברה חיכיתי במשך 45 דקות לקו 82 בכיכר רבין, ששינה מסלול עקב שיפוצים בקינג ג'ורג'. שינוי שאף אחד לא חשב שראוי לעדכן את נוסעי הקו על קיומו.

מתישהו אני אכתוב פוסט ארוך יותר, על תחבורה ציבורית  ועל נגישות ועל העדרה, ועל היחס לנוסעות, ועל איך זה אמור להראות. כרגע חשוב לי להבהיר שהגעת האוטובוסים לא אמורה להיות משחק הימורים, שאני לא אמורה לחכות בתחנה במשך למעלה משעה לאוטובוס שלא יכולתי לדעת שאינו אמור להגיע, ושעם כל הכבוד למצב הבטחוני, אני עדיין אמורה להגיע הבייתה גם בלילה.

Read Full Post »

Older Posts »