Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עזה’

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

מודעות פרסומת

Read Full Post »

יש ילדים של כולנו,
והם לובשים מדי זית,
ונושאים רובי צלפים,
ומחכים להם בבית,
ושולחים להם אוכל,
חבילות ופרחים.

ויש ילדים של אחרים,
עם מקרר ריק ושכירות גבוהה,
דירה מתפרקת,
ואמא שעובדת במשרה מלאה,
אבל הם לא של כולנו,
אז זה לא נורא.

ויש ילדים שלהם,
שנספרים בגרף מטפס,
בלי פנים, בלי זהות, בלי שמות,
ילדים שלהם ששיחקו על החוף.
ומצווה לשמוח במותם,
כי הילדות הלא היא בת חלוף.

וכשהילדים של כולנו,
יחזרו הביתה, ויפשטו את המדים.
הם כבר לא יהיו המובטלים של כולנו,
ומחוסרי הדיור של כולנו,
והאמהות החד הוריות של כולנו,
והאבות שלא סוגרים את החודש של כולנו,
ופועלי הבניין של כולנו,
הם יהיו סתם מבוגרים.

Read Full Post »

ובמציאות האורווליאנית מכבסת המילים מספקת לנו המצאה חדשה – "הקש בגג" ומציגים את זה כהודעה סופר מנומסת מהצבא לאנשים, שאוטוטו מפציפים להם את הבית. אז קחנה רגע ותדמינו את עצמכם במצב הזה. אתן יוש בות בסלון ונופל לכן פתק שמודיע שיש לכן כמה דקות להתפנות, ושהבית הזה הולך להיות מופגז מהאוויר. הבית הזה, הבית שלכן, חדר השינה שלכן, הבגדים, התכשיטים, המזכרת מסבתא, המקלחת שלכן, חדר הילדים, המטבח שזה עתה סיימתן לבשל בו את ארוחת הערב, הספריה עם הספרים האהובים, התמונה שחברה הכי טובה שלכן ציירה לכן בתיכון, הדיסקים שאספתן במשך שנים, שכל אלה הולכים בעוד מספר רגעים, דקות, שעה, להפוך לעיי חורבות. הבית שגדלתן בו, שאתן גרות בו, שאתן אוהבות, שמכיל את כל החיים שלכן, לא יהיה כאן יותר, ממש ממש בקרוב. והודיעו לכן בנימוס, ממש בנימוס, שיש לכן רבע שעה, אולי חצי שעה, אולי חמש דקות, לעזוב, ובגלל שהודיעו לכן בנימוס אין לכן מה להתלונן אם תפגענה, ואין לכן מה להתלונן אם לא הספקתן לברוח, ואין לכן מה להתלונן, אם נהרסו לכן החיים, כי זו אשמתכן שלא עזבתן מהר, ופיניתן הכל. ואתן לא ממש יודעות לאן לברוח, כי כל השכונה שלכן מופגזת, והרחובות לא בדיוק בטוחים, ולפני כמה שעות נפלה פצצה על מכונית נוסעת, ואתן צריכות לארוז את עצמכן ואת הילדים, ונשארו בסך הכל עוד חמש דקות, איך שהזמן רץ, כשמתפנים. ואתן בורחות החוצה, וממהרות, וכולם כבר בחוץ, עם קצת חפצים, ומבט אחד אחרון על הבית, ואתן מגלות שילד אחד נשאר בפנים, ורצות חזרה פנימה, ובום.

Read Full Post »

כמעט עשר שנים לאחר שרייצ'ל קורי, פעילת שלום אמריקאית בת 23, נדרסה על ידי בולדוזר, בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים בעזה, פסק אתמול בית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה שהגישה משפחתה כנגד צה"ל. השופט עודד גרשון ניקה את הצבא מכל אחריות למותה.

גרשון קיבל את טענת הצבא כי רייצ'ל וחבריה הפגינו בשטח אש, אף כי לא התרחשה כל לחימה בשטח באותו היום וכן לא הוצג בפני בית המשפט צו שטח צבאי סגור, כנהוג וכנדרש. השופט גרשון קבע כי מותה של רייצ'ל היה תאונה מצערת שנבעה מסירובה להתפנות מהשטח ולא, נניח, מהחלטתו של הצבא לחשף עם בולדוזרים ממוגנים שטח בו מפגינים אנשים. הוא גם קבע כי חקירת הצבא את האירוע הייתה מפורטת ומלאה, על אף שזו נוהלה על ידי צעירים חסרי ניסיון בני 19 שלא שמעו אפילו עדות אחת מפעילים פלסטינים ובינלאומיים שנכחו במקום באותו יום, והגבילו את עצמם לחקירת אנשי צבא בלבד.

החלטת בית המשפט שבה ומראה כי בית המשפט הישראלי הינו כלי בשירות הכיבוש והאפרטהייד, שמטרתו אינה רדיפת הצדק כי אם שימור הדיכוי. במסיבת עיתונאים לאחר הדיון בהשתתפות משפחת קורי ועורך דינם, חוסיין אבו-חוסיין, אמרה אמה של רייצ'ל, סינדי קורי: "זהו יום עצוב, ולא רק לנו כמשפחה. זה יום עצוב למדינת ישראל. זה יום עצוב לפעילי זכויות האדם. זה יום עצוב לחוק הבינלאומי. זה יום עצוב לצדק". על אף שאין להם ציפיות גבוהות, המשפחה מתכוונת לערער על הפסיקה לבית המשפט העליון, ומרגישה מחויבת להמשיך ולקדם את המסר של רייצ'ל אודות "יצירת קשרים בין אנשים" בכל אמצעי שהוא, בין היתר בערוץ המשפטי.

corriepressconference

"התחלנו את המשפט הזה בחיפוש אחר האמת, אבל אנחנו גם מחפשים שינויים", אמרה סידני קורי. לאורך מסיבת העיתונאים שבה והדגישה משפחתה של רייצ'ל, כי המאבק שלהם להכרה הוא בלתי נפרד מהמאבק הפלסטיני. הם טוו את ההקשרים לנוכחותה של רייצ'ל ברפיח באותו היום, 16,000 איש שבתיהם נהרסו בחודשים שקדמו לו, ומשפחת חברים, ביניהם ילדים קטנים, שהסתתרו בבית עליו הגנה רייצ'ל בגופה. הם גם ציינו כי פלסטינים רבים שנרצחו על ידי הצבא הישראלי, מנועים מלחפש מענה במנגנוני המשפט הישראלים, וכי מאבקם לצדק בעבור רייצ'ל, נעשה גם בשמם של אותם פלסטינים.

נקודה נוספת שהודגשה הן על ידי המשפחה במהלך מסיבת העיתונאים, והן על ידי קבוצת פעילים ישראלים מארגונים שונים שהפגינה מחוץ לבית המשפט, היא הצורך בהטלת אחריות על ישראל בעבור הפשעים שהיא מבצעת, על ידי הקהילה הבינלאומית. סינדי אמרה במפורש "משפחתי ואני, כמו גם קרן רייצ'ל קורי, תומכים תמיכה מלאה בקמפיין הבד"ס [הקמפיין לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל. ל']." היא גם הביעה תמיכה ספציפית בקמפיין נגד חברת קטרפילר, יצרני הבולדוזר מסוג די9 שהרג את רייצ'ל, עמם ניסתה המשפחה להתקשר ולתקשר במהלך השנים, בחוסר הצלחה.

השאלה האחרונה שנשאלה המשפחה לפני סיום מסיבת העיתונאים, הייתה כיצד הם מרגישים, לגבי אמריתו של השופט, כי רייצ'ל הייתה צריכה לסור מדרכו של הבולדוזר. בתגובה לכך אמרה סינדי "רייצ'ל לא הייתה צריכה לזוז, אנחנו כולנו היינו צריכים לעמוד שם איתה."

פורסם במקור באנגלית במונדוויס, ובעברית בהעוקץ.

Read Full Post »