Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מחאה’

היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.

היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.

אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.

Read Full Post »

פורסם גם בהארץ

את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:

"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,  ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.  דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.  החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.

הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.

חופש

עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.

השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."

הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.

Read Full Post »

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

Read Full Post »

יש ילדים של כולנו,
והם לובשים מדי זית,
ונושאים רובי צלפים,
ומחכים להם בבית,
ושולחים להם אוכל,
חבילות ופרחים.

ויש ילדים של אחרים,
עם מקרר ריק ושכירות גבוהה,
דירה מתפרקת,
ואמא שעובדת במשרה מלאה,
אבל הם לא של כולנו,
אז זה לא נורא.

ויש ילדים שלהם,
שנספרים בגרף מטפס,
בלי פנים, בלי זהות, בלי שמות,
ילדים שלהם ששיחקו על החוף.
ומצווה לשמוח במותם,
כי הילדות הלא היא בת חלוף.

וכשהילדים של כולנו,
יחזרו הביתה, ויפשטו את המדים.
הם כבר לא יהיו המובטלים של כולנו,
ומחוסרי הדיור של כולנו,
והאמהות החד הוריות של כולנו,
והאבות שלא סוגרים את החודש של כולנו,
ופועלי הבניין של כולנו,
הם יהיו סתם מבוגרים.

Read Full Post »

צפיתי בגרמניה – ארגנטינה עם חברות בגבעתיים. אחרי בירה, צ'יסרים, משחק די מוצלח והארכה די מיותרת, חיכיתי לקו 463 שאמור היה לקחת אותי הביתה. לפי הלו"ז, קו אחד אמור היה לצאת מתל השומר ב 00:30 השני ב – 1:00. הגעתי לתחנה ב- 00:45, ובדיקה במוביט הראתה שאמור להגיע אוטובוס תוך כרבע שעה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי עוד. כשעבר מועד ההגעה של האוטובוס הראשון, הנחתי שאיכשהו פספסתי אותו. הרי ידוע שהנהגים של קווי הלילה נוסעים במהירות מטורפת (ומסוכנת, אבל זה לסיפור אחר), וחיכיתי לקו הבא. הוא היה אמור להגיע בסביבות אחת וחצי. אז חיכיתי עוד קצת. קראתי, אבל למרות ש – Extras נחמד, לא ממש יכולתי להתרכז בספר, כי קווי הלילה, כבר אמרנו, נוסעים במהירות מטורפת, ונוטים שלא לעצור בתחנה, אלא אם כן את מנופפת בפראות בידיך במקרה הטוב, או קופצת לכביש כדי לגרום להם לבלום במקרה הרע. כך או כך, זה דורש לראות אותם מתקרבים, ולראות דברים מתקרבים זה לא הצד החזק שלי. באחת וארבעים התחלתי להתייאש. חברה בדקה בשבילי שוב את הלו"ז באתר, שאמר שהקו אכן היה אמור לצאת מתה"ש באחת. הייתי בתחנה כל הזמן הזה וידעתי שלא פספסתי אותו. ב – 1:50 ויתרתי. עליתי על מונית הביתה, לבד, באמצע הלילה (ואני שונאת לעלות על מוניות לבד, ועוד יותר באמצע הלילה), שילמתי 30 שקל, והגעתי הביתה.

מסתבר שלנוכח "המצב" אין קווי לילה. מסתבר ש"דן" לא חשבו שכדאי לעדכן את הלו"זים של הקווים, בנוסף להוספה של עדכון בפינת ה"חדשות" באתר, שאני מניחה שרק מעטות נכנסות אליה על בסיס קבוע. על שלטים שמודעים על ביטול התחנות בקווים, לטובת מי שמכירות את הלו"ז בעל פה ולא טורחות (וגם לא אמורות) לבדוק באתר כל פעם האם יש אוטובוס אין בכלל מה לדבר.

זו לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב כזה. שנה שעברה חיכיתי במשך 45 דקות לקו 82 בכיכר רבין, ששינה מסלול עקב שיפוצים בקינג ג'ורג'. שינוי שאף אחד לא חשב שראוי לעדכן את נוסעי הקו על קיומו.

מתישהו אני אכתוב פוסט ארוך יותר, על תחבורה ציבורית  ועל נגישות ועל העדרה, ועל היחס לנוסעות, ועל איך זה אמור להראות. כרגע חשוב לי להבהיר שהגעת האוטובוסים לא אמורה להיות משחק הימורים, שאני לא אמורה לחכות בתחנה במשך למעלה משעה לאוטובוס שלא יכולתי לדעת שאינו אמור להגיע, ושעם כל הכבוד למצב הבטחוני, אני עדיין אמורה להגיע הבייתה גם בלילה.

Read Full Post »

ובמציאות האורווליאנית מכבסת המילים מספקת לנו המצאה חדשה – "הקש בגג" ומציגים את זה כהודעה סופר מנומסת מהצבא לאנשים, שאוטוטו מפציפים להם את הבית. אז קחנה רגע ותדמינו את עצמכם במצב הזה. אתן יוש בות בסלון ונופל לכן פתק שמודיע שיש לכן כמה דקות להתפנות, ושהבית הזה הולך להיות מופגז מהאוויר. הבית הזה, הבית שלכן, חדר השינה שלכן, הבגדים, התכשיטים, המזכרת מסבתא, המקלחת שלכן, חדר הילדים, המטבח שזה עתה סיימתן לבשל בו את ארוחת הערב, הספריה עם הספרים האהובים, התמונה שחברה הכי טובה שלכן ציירה לכן בתיכון, הדיסקים שאספתן במשך שנים, שכל אלה הולכים בעוד מספר רגעים, דקות, שעה, להפוך לעיי חורבות. הבית שגדלתן בו, שאתן גרות בו, שאתן אוהבות, שמכיל את כל החיים שלכן, לא יהיה כאן יותר, ממש ממש בקרוב. והודיעו לכן בנימוס, ממש בנימוס, שיש לכן רבע שעה, אולי חצי שעה, אולי חמש דקות, לעזוב, ובגלל שהודיעו לכן בנימוס אין לכן מה להתלונן אם תפגענה, ואין לכן מה להתלונן אם לא הספקתן לברוח, ואין לכן מה להתלונן, אם נהרסו לכן החיים, כי זו אשמתכן שלא עזבתן מהר, ופיניתן הכל. ואתן לא ממש יודעות לאן לברוח, כי כל השכונה שלכן מופגזת, והרחובות לא בדיוק בטוחים, ולפני כמה שעות נפלה פצצה על מכונית נוסעת, ואתן צריכות לארוז את עצמכן ואת הילדים, ונשארו בסך הכל עוד חמש דקות, איך שהזמן רץ, כשמתפנים. ואתן בורחות החוצה, וממהרות, וכולם כבר בחוץ, עם קצת חפצים, ומבט אחד אחרון על הבית, ואתן מגלות שילד אחד נשאר בפנים, ורצות חזרה פנימה, ובום.

Read Full Post »


לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
קיסריה
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
קיסריה 2
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
 בירעם
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
בירעם
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
ראש הנקרה
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

Read Full Post »

Older Posts »