Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוזיקה’

  1. הכרתי את דיויד בואי דרך כריסטיאנה פ. כריסטיאנה רצתה להיות בואי ואני קצת רציתי להיות כריסטיאנה, עם הג׳ינס הסופר צמודים, מגפי העקב הגבוהות, המבט המסתורי והשיער המבולגן. הוא היה פס הקול שלי לסיפור ההרס העצמי שלה, שנמשכתי אליו ופחדתי ממנו, קינאתי בו ונחרדתי ממנו, כילדה בת 10, שחיפשה גיבורות שלא היו ״בנות״. לפני כמה שבועות ראיתי בפעם הראשונה את הסרט של ״אני כריסטיאנה פ׳״. השנים עברו ואני גדלתי וכריסטיאנה נהייתה קטנה, אבל בואי נשאר החוט שמחבר אותנו.
  2. הייתי בת 14. אבא הסיע אותי לבית הספר ושם את ״זיגי סטארדאסט״ במערכת של האוטו. הוא סיפר לי שכשהוא קנה את התקליט הייתה עליו מדבקה שאמרה שאת התקליט הזה חייבים לשמוע בפול ווליום. אז הגברנו את המוזיקה והאזנו. לקחתי את הדיסק איתי לבית הספר ונסעתי למאדים בכל הפסקה והתאהבתי בזיגי.
  3. בגיל 16 או 17 אחרי שהתחלתי ללכת למופע הקולנוע של רוקי וגיליתי שהגברים שאליהם השתוקקתי קיימים במציאות, התאהבתי מחדש בליידי סטארדאסט. זה היה שיר עבור הבנים שאהבתי, לא גברים ולא נשים, אנדרוגיניים לחלוטין, יפים באופן שובר לב, עבורי.
  4. אהבתי את דיויד בואי כחובבת רוק ופופ ומוזיקה אלטנרטיבים וניסויים ואומנות. אהבתי אותו גם כקווירית פאנסקסואלית. בואי שחרר אותנו מהצורך לבחור בין להיות בנים ללהיות בנות ואפשר לנו להתקיים ולהתהלך במרחב שבין לבין. הוא נתן לי מילים, הוא נתן לי מוזיקה לרקוד לה. הוא נתן לי אופציה קווירית בעולם כל כך סטרייטי. הוא נתן צורה ומראה לתשוקות שלי.
  5. כשהייתי בת 19 ההורים שלי נסעו לאמסטרדם לראות הופעה של דיויד בואי. הם לקחו אותי איתם בהחלטה של רגע, והייתי אסירת תודה. פילסתי את דרכי לשורה הראשונה, מנצלת את העובדה שהייתי קצרה בראש לפחות מרוב ההולנדים כתירוץ להתקדם. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שמילאה אותי באושר מוזיקלי שמתפוצץ בכל הגוף. כמעט בן 60 הוא רק וזז וחשמל את הקהל, בדיוק כמו שעשה כשהיה בן 20 ו-30. הוא היה סקסי, הוא היה מפתה, הוא היה עוצמתי והוא שר, ואני אסירת תודה שזכיתי להיות שם ולשמוע את השיר הזה. המצלמה עם התמונות מההופעה, נשארה בטעות על המדרכה, באחת הפעמים היחידות שאבי איבד משהו חשוב. תמיד קיוויתי לחזור ולצלם את הקלוז אפים שהיו לי שם. עכשיו זה כבר לא יקרה.
  6. היה שלום מלך הגובלינים.

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

להטבים רבים בפיד הפייסבוק שלי מפרסמים בימים האחרונים רצף של עדכונים לעגניים על הזמר זאב נחמה שסיפר בראיון למוסף "שבעה לילות" על התנוסויותיו המיניות עם גברים. בראיון אמר נחמה, שעל אף שהיו לו התנסויות עם גברים, הוא אינו מגדיר את עצמו כהומוסקסואל, והסביר זאת בכך שחוויותיו עם גברים היו מיניות בלבד,  אך אף אחת מהן לא ערבה רגש, והוידוי הזה מסתבר הוא בסיס מספק ללעג וזלזול בתוך הקהילה הלהטבית. אני מוצאת את הבדיחות האלה צורמות ובעיתיות, וזו אינה הפעם הראשונה שאני נתקלת בהומור וחוסר קבלה מסוג זה. אני לא מצטט כאן תגובות נבחרות, מאחר ואני לא מנסה לעשות כאן ניימינג אנג שיימינג, אלא להצביע על תופעה מאפיינת קהילתית, ולמחות עליה. למען הגילוי הנאות, אציין, כי לא קראתי את הראיון במלואו, כי אם רק את החלקים ממנו שנסרקו והועלו לפייסבוק, והתגובות אליהם. אני סבורה כי התגובות משקפות מספיק.התגובות הלועגות מגדירות את נחמה כהומוסקסואל בארון, כזה שאינו מסוגל להתמודד עם הנטיות וההעדפות המיניות שלו. התגובות הללו משקפות חוסר קבלה בסיסי ועמוק של חוויות שאינן משתלבות עם תפיסת העולם של המגיבים. זאב נחמה בוחר שלא להזדהות כהומוסקסואל, תוך שהוא חולק עם כל העולם את ההתנסויות שהיו לו עם גברים. הוא לא בוחר לעשות זאת מתוך התבצרות בתוך ארון. הוא לא בוחר לעשות את זה ממקום של הסתרה ובושה בחוויות שלו, אותן הוא, כאמור, מספר בגלוי בראיון למוסף סוף השבוע. הבחירה שלו, לפחות כפי שהוא מציג אותה, נובעת מתוך תפיסה של מיניות הומוסקסואליות כחוויה רגשית ולא רק כחוויה מינית. תפיסה והבנה שאנחנו, לפחות לדעתי נאבקות כבר שנים לייצר בחברה.על רצף הנטיות המיניות, שמוגבל ומצומצם הן על ידי החברה ההטרוסקסואלית, ובמקרים רבים גם על ידי החברה הלהטבית, שחשות צורך לתת תוויות וכותרות לכל אדם ולכל חוויה מינית, ישנן נטיות רבות שאין להן שם ואין להן הגדרה, או לכל היותר, לא אחת המוכרת על ידי רוב החברה. יש מי שרואים באנשים בעלי מגדר מסוים פרטנרים למין בלבד ובמגדר אחר פרטנרים רגשיים. יש כאלה שבעבורם ההפך הוא הנכון. יש מי שבאמת רק בוחרות להתנסות ומחליטות שזה לא עושה להן את זה. יש מי שנהנות ממין שמשלב פרטנרים מיותר ממגדר אחד, אבל רק כאשר מדובר במין קבוצתי, ועוד ועוד. יתכן שנחמה אינו מפתח רגשות כלפי גברים עקב הפנמת התפיסה החברתית הרואה בגברים מי שמחפשים מין בלבד, בעוד שנשים מחפשות רגש. יתכן שהוא מפתח רגשות שכאלה, אבל מדחיק אותם, מכיוון שאינו רוצה לשאת במחיר או בתוצאות, ומתוך חוסר רצון להיות מזוהה עם הקהילה הלהטבית. כך או כך, אף אחד מאיתנו אינו יושב בתוך הראש שלו, ולפיכך לא נוכל לדעת. בכל מקרה, אין הצדקה למחיקת חווית החיים האותנטית שלו כפי שהוא מתאר אותה, וכקהילה שנאבקת על קבלה והבנה של המיניות שלנו ושל חוויות החיים שלנו, אסור לנו לעשות זאת.יתרה מזו, אני סבורה שבביטול הזה יש אלמנט של פגיעה עצמית בקהילה. הוא עלול לערער את ההזדהות, גם אם החלקית שאדם כמו נחמה עשוי לפתח כלפי הקהילה הלהטבית, שכן הוא מושם בה ללעג ולקלס ברגע שהתבטא באופן שמקרב את עצמו אליה. הוא גם עשוי לגרום לסלב הבא שישקול לחלוק עם הציבור התנסויות מיניות חד מיניות שהיו לו לשוב ולחשוב על כך, מתוך מודעות לכך שהוא יאלץ להתמודד עם דיכוי כפול, הן מתוך ההעולם ההטרוסקסואלי, והן מתוך הקהילה הלהטבית. אני סבורה שאנחנו צריכות ליצור קהילה כמה שיותר פתוחה, כמה שיותר מקבלת, וכמה שיותר מאפשרת לאנשים לחקור את המשיכות וההעדפות שלהם. הביקורות על נחמה אינן עושות זאת.

מעבר לכך, מהאופן שבו נחמה מתאר את המשיכות וההתנסויות שלו, הוא בבירור נמשך גם לנשים, ואיתן הוא גם מנהל מערכות יחסים רגשיות וארוכות טווח. עובדה שכל המזדעקות והמזדעקים בפיד שלי על כך שנחמה הומוסקסואל בארון מצליחים להתעלם ממנה. הם מתעלמים גם מהעובדה שישנה בלכסיקון נטייה מינית המכילה את אופציית המשיכה הן לנשים והן לגברים – ביסקסואליות. לא רק שהם מוחקים את האופציה הביסקסואלית, אלא בהגדרתו של נחמה כהומוסקסואל, הם מבטלים את כל ההתנסויות, רבות המשמעות, כפי שהוא מתאר, שהיו לו עם נשים. למעשה, הם אומרים, כי ברגע שהיו לך התנסויות מיניות מהנות גם עם גברים, כל המין שעשית עם נשים הוא בגדר הסוואה לזהותך האמיתית כהומוסקסואל. מדובר באמירה, שאינה רק ביפובית, אלא גם שוביניסטית, שכן היא מקטינה וממזערת את המשמעות של חוויות המערבות נשים. אני כן רוצה להוסיף ולציין שכפי שהזהות הביסקסואלית אינה קיימת בתודעה הלהטבית, היא אינה קיימתת בתוך התודעה ההטרונורמטיבית. אפשר כי אם הנטייה הביסקסואלית הייתה מוכרת יותר נחמה היה בוחר להזדהות ככזה. אפשר גם אחרת. אולם המחיקה הן של הנטייה והן של החוויות הביסקסואליות בתוך הקהילה הלהטבית צריכה להפסק. אף על פי כן, חשוב לי להבהיר שכפי שאני מתנגדת לסיווגו של זאב נחמה כהומוסקסואל, אני גם לא אני לא מנסה לסווג אותו כאן כביסקסואל, וגם לא למקם אותו על רצף ביסקסואלי. כפי שאמרתי קודם, לא לי לקבוע את נטיתו המינית של אדם.

באנקדוטה נוספת שנחמה חולק בראיון שאף היא מושמת ללעג, הוא מספר על ישיבה בבית קפה, ועל בחורה שניגשה אליו, ולאחר ושענה כן לשאלתה אם הוא מאמין בתשוקה הלכה לשירותים. במקום ללכת ולשכב איתה, כפי שהמליץ לו בחום בעל המקום הוא נבהל וברח. גם כאן יש לעג וביטול לחוויה מינית אותנטית של בן אדם. לעג שנובע מתוך אותה תפיסה חברתית שכבר הזכרתי, הרואה בגברים כמי שתמיד מחפשים סקס. תפיסה השופטת כל גבר הבוחר להמנע ממין בסיטואציה בה הוא נגיש לו, ככשלון מיני, לא מספיק גבר, ומצמידה לו את התווית אימפוטנט. תפיסה ששמה בספק את שאלת ההסכמה, ועל אחת כמה וכמה את שאלת הרצון של גברים במין, ומפעילה עליהם לחץ מתמיד להוכיח את המיניות שלהם ודרכה את הגבריות שלהם. גם גברים לא צריכים להיות זמינים מינית בכל רגע. גם גברים לא צריכים תמיד לרצות סקס. גם לגברים מותר להביע חוסר בטחון בנוגע למיניות, וגם לגברים מותר גם בסיטואציות של פלירט, ואפילו פסאדו הסכמה למין להחליט  "בעצם, לא מתאים לי", וללכת.

הקהילה הלהטבית נאבקת לשנות את החברה ולהפוך אותה למקבלת ומבינה לאנשים בעלי מגוון של נטיות מיניות. אנחנו נאבקות כדי שלא יבטלו את החוויות שלנו, כדי שלא יגידו לנו למי אנחנו נמשכות, כדי שלא יפסלו התנסויות שלנו ויגידו לנו שזה רק שלב, כדי שיקבלו את האופן שבו אנחנו בוחרות להגדיר את עצמנו ואת המשיכה המינית והרגשית שלנו. בו בזמן, תוך שהם ששים וממהרים לנכס לעצמם כל סלב שמביע משיכה ולו הקלה ביותר לבני המין או המגדר שלו, חוטאים רבים מבין חבריה של הקהילה בכל אותם הדברים כנגדם הם מוחים. בעוד שעל פי רוב, אני סולדת מהמשפט "השינוי מתחיל בתוכי", אני לא יכולה שלא להעלות אותו כאן, ולבקש מכל מי שקוראים את הטקסט הזה לעשות בדק בית עצמי וקהילתי, ולחשוב מחדש עד כמה הם נכונים לקבל מגוון של נטיות מיניות, גם כאלה שלא ניתן לשים בתוך קופסא ארוזה בסרט עם תווית צבעונית.

 

הטקסט פורסם גם בהעוקץ ובסלונה.

Read Full Post »