היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.
היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.
אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.
הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.
את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.
ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר. אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.
לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.
זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.
זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".
כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.
באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.
חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.
היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!
1. כשניתן להעסיק פועלים פלסטינים בישראל, בשכר שמתחת לשכר המינימום, מבלי להבטיח להם זכויות תעסוקתיות, ומבלי להקפיד על פרטים פעוטים כמו שעות עבודה, זה נהדר. למעשה זו עוד אחת מטובות ההנאה שמדינת ישראל גוזרת על חשבון האוכלוסייה הכבושה שהיא מחזיקה בשליטתה. כשאותם פועלים פלסטינים, שלא היוו כל סיכון בטחוני לאורך כל יום העבודה שלהם, מבקשים אחר כך, לחזור לבתיהם באוטובוסים, בהם נוסעים גם אזרחים ישראלים (אזרחים הנוסעים לבתיהם בשטחים הכבושים הבנויים על קרקעות פלסטיניות), הם נהיים לסיכון בטחוני, בעייה, מטרד. הם בסדר כל עוד הם עובדים, אצלנו, בשבילנו, כשהם רוצים פשוט לחלוק מרחב עם ישראלים, להיות כאחד האדם, צריך להקפיד על הפרדה, אבל אל תבלבלו בבקשה בין הפרדה לאפרטהיד, ככלות הכל, זו איננה אותה המילה.
2. "ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הצטרף לנסיעה באוטובוס כזה, ובסיומה מתח ביקורת על המצב הקיים. "הנסיעה באוטובוסים בקווים לשומרון היא בלתי סבירה, האוטובוסים מלאים בערבים'". אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל דמיינה מצב בו חבר פרלמנט אירופאי מתבטא בצורה כזו ביחס ליהודים.
3. בהמשך דבריו של מוטי יוגב " "לא הייתי רוצה שהבת שלי תיסע שם, וגם מי שקיבלו את ההחלטות לא היו נותנים לבת שלהם לנסוע באותם קווים. ההתנהגות שם לא סבירה גם מבחינה פלילית, שמענו עדויות קשות מבנות שהוטרדו על ידי ערבים במהלך הנסיעה באוטובוס." אני שמחה מאוד שחה"כ יוגב מתעניין כל כך בחוויותיהן של נשים בתחבורה הציבורית. מזמינה אותו לקרם מוא קצת בעמודי "שיח פמיניסטי" ו"גברים באוטובוסים", וללמוד שהטרדות מיניות אינן ייחודיות לקווי השומרון או לגברים פלסטינים, ואם אכן חשוב לו לפעול להפיכת הנסיעה בתחבורה הציבורית לבטוחה ולנעימה יותר עבור נשים, להתחיל קמפיין ציבורי למניעת הטרדות מיניות ומגדריות בתחבורה הציבורית, שיתבסס על חינוך לגברים במקום על הפרדה אתנית. איכשהו לא נראה לי שזה הולך לקרות.
הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.
"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"
היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…
"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".
אתגר דלי הקרח לא הגיע אלי, ולפני שאני מוסיפה כאן כל דבר אחר, חשוב לי לציין שאני מאוד בעד העלאת מודעות ל – ALS בפרט ולמחלות לא מוכרות בכלל, וגם אין לי בעייה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים באמצע אוגוסט. בסוף הפוסט הזה גם יגיעו לינקים לכמה אנשים שעשו את זה בצורה מגניבה במיוחד, או כתבו דברים חשובים על ALS ובכלל.
למקרה שהייתן מנותקות מהרשת בתקופה האחרונה, אז אני רק אגיד שמדובר בקמפיין להעלאת מודעות למחלה הניוונית ALS, המאתגר אנשים לשפוך על עצמם דלי של קרח, לצלם ולהעלות ליוטיוב, או לתרום 100 דולר לעמותה למאבק ב – ALS. כל קליפ אמור להזכיר את מטרת הקמפיין, בכל קליפ מאותגרים שלושה אנשים חדשים שמפיצים את הבשורה.
מדובר בקמפיין ויראלי מצויין ואפקטיבי בלי שום ספק, אבל אני רוצה לקחת רגע ולהשוות כאן בין האתגר הזה שהוא מגניב ומשעשע וחברתי ובעיקר עשה את העבודה שלו, ובין קמפייני המודעות לסרטן השד שרצו בפייסבוק בשנים האחרונות. אותם קמפיינים שביקשו מאיתנו להדביק סטטוס שמספר מה צבע החזייה שלנו, או איפה אנחנו אוהבות לעשות את זה בהתאם למקום בו הנחנו את התיק שלנו, או לאן אנחנו טסות. קמפיינים שבעיקר גרמו לרצפי סטטוסים ללא פשר ובהרבה מקרים מחפצנים. הם לא עודדו אנשים לתרום, הם גם לא קראו לנשים ללכת להבדק. הם הופצו דרך מיילים שהבהירו שאסור לגלות לגברים במה מדובר, כי הרי סרטן השד זה עניין של נשים (למרות שגם גברים יכולים לחלות בו), והגברים צריכים להמשיך לחשוב על השדיים שלנו כאובייקטים מיניים חפונים בתוך חזיות צבעוניות גם כשאנחנו מנסות לדבר על סרטן.
בסופו של דבר, הבעייה המרכזית עם כל אותם קמפיינים להעלאת מודעות, לכאורה, לסרטן השד, זה שאותם סטטוסים לא אמרו מילה על סרטן השד. משחקי ניחושים זה טוב ונחמד כבילוי חברתי, וכאמצעי להעברת הזמן בנסיעות ארוכות, אבל זו דרך ממש גרועה להעלות מודעות. כי כדי להעלות מודעות למשהו צריך לדבר עליו, ומה שאותם קמפיינים אמרו לנו זה שעל סרטן השד עדיין אסור לדבר, אפשר לרמוז, ללכת מסביב, אבל אסור להגיד במפורש.
הפוסט הזה, כאמור, ממש לא קורא לכן להמנע מלהשתתף באתגר דלי הקרח. להפך, תשתתפנה, תתרומנה, תעלנה מודעות, ואם כבר העלאת מודעות, אז עשנה בדיקות לגילוי מקדים של סרטן השד, ובדיקות אידס תקופתיות, כי תמיד חשוב להזכיר את זה. מה שהפוסט הזה כן מנסה לעשות, זה להעלות מודעות למגדור של מחלות, לעובדה שגם במחלות יש את אותם הדברים שנחשבים ל"ענייני נשים", ושהדיבור הפומבי על ענייני נשים צריך להיות מרומז ולא גלוי ולבוא במעטפת מינית, אם הוא רוצה למשוך תשומת לב חיובית. ולקראת נובמבר הבא, אני מקווה שנשכיל ללמוד מאתגר דלי הקרח, איך עושות קמפיינים ויראלים מוצלחים ומפורשים שיגרמו לאנשים לא להתבייש ולהגיד סרטן השד, באותו בטחון שהם אומרים כרגע ALS.
אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".
את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.
יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.
אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.
הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.
יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.
בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.
ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.
כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.
Radically Blonde 