בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.
בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.
היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.
כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.
לא חשבתי שהיום הזה יגיע, אבל אני מתכוונת לקנות את הגליון השבועי של לאשה, מטעמי סולידריות עם הנשים האמיצות שמצולמות על השער, ומחרימה במקביל את ״הארץ״ עד שהעיתון ייקח אחריות על ההסתה המזעזעת לאונס בגיליון יום השישי.
הבחירה של לאשה להקדיש את עמוד השער לחשיפה מעצימה, גלויה וגאה של נשים שעברו תקיפות מיניות ואונס היא צעד משמעותי וחשוב. השער הזה נושא את האמירה אנחנו מפסיקות להתבייש, אנחנו מפסיקות להסתתר, אנחנו עומדות ביחד, כי הבושה וההסתרה לא צריכות להיות עלינו או שלנו. חשוב שהגליון הזה ימכר היטב ויופץ, ושמי שאחראיות להפקתו תראנה ברכה בעמלן, ותוכלנה להמשיך בכיוון החשוב הזה. חשוב גם שהנשים הללו שמופיעות על השאר תקבלנה תמיכה.
במקביל, הבחירה של הארץ לתת במה פעם אחר פעם, לסקסיזם בוטה, בין אם בהגדרות לתשבצי היגיון, במדורי הומור לכאורה, כמו ״בואנה בואנה״ או ״מדד המדרג״, בין אם בחוסר התיחסות ובהמנעות מדרישה ללקיחת אחריות ביחס להאשמות נגד לאור ובין אם בטקסטים המחרידים של ציפר, היא מבזה. הטור של יום שישי הוא רק הקש האחרון, שעבר מתרבות אונס להסתה לאונס. עיתון שמתיימר להיות ליברלי לא אמור לתת במה להסתה פוגענית ובוטה כל כך כלפי מחצית מהאוכלוסיה. אף אישה לא אמורה לפתוח את הבוקר שלה בקריאת כתבה שמסבירה לה ש״למען האומנות״ מותר לאנוס אותה. אף גבר לא צריך לשתות עם הקפה שלו את הלגיטימציה לפגיעה מינית. כואב לי לומר את זה, כי זה העיתון שאני קוראת מאז שאני יודעת לקרוא, אבל הארץ עיתון סקסיסטי, הארץ פוגע בנשים, הארץ מבזה נשים, וזה צריך להפסיק, ועד שזה יפסיק, אנחנו צריכות להפסיק לתמוך בהארץ.
ועוד נקודה אחרונה. הסקסיזם הבוטה של הארץ ושל מגוון מכותביו, עובר כבר זמן רב, בין היתר, בגלל האג׳נדה הפסאודו-ליברלית של העיתון, והעובדה שבין העיתונאים המודפסים בתפוצה רחבה הוא היחיד שמעז, במידה חלקית ומוגבלת, לתת מרחב לשיח שמאלני. בדיוק כמו שאלימות מינית עוברת במרחבים שמאליים במסגרת ״המאבק״, ומוסטת מהשיח לטובת דברים חשובים ודחופים יותר. המחויבות שלנו לסיום הכיבוש לא יכולה להיות מלווה בדרישה לקבלה של סקסיזם ופגיעות מיניות, להפך. פמיניזם חייב להיות חלק מובהק מהשפה, המחשבה ודרכי הפעולה של השמאל, והמאבק לסיום הכיבוש חייב להתנהל בתוך מרחב פמיניסטי שמחויב גם לשיוויון ולחופש מגדרי. הגיעה השעה שבה הדרישה הזו צריכה להיות מופנת באופן נחרץ וברור לכל מי שרוצה לראות בעצמו חלק ממחנה השמאל.
היום, ה – 25 לנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״. היום הזה לא מייצר כותרות ראשיות. עיתונים מפרסמים סביבו סטטיסטיקות על אלימות, שנדחקים הצידה על ידי החדשות החשובות באמת, הנוגעות לבטחון ולחוסן הלאומי, כמו האלימות נגד נשים שאם היא אינה מבוצעת על ידי איזה גבר בכיר או ידוע במיוחד, נדחקת תמיד לשוליים, בעייה דחופה פחות וחשובה פחות שנתמודד איתה כש״יהיה שלום״, כש״נסיים את הכיבוש״, ״כשיוסר האיום האיראני״, ״כשנשחרר את עזה״.
היום ה – 25 בנובמבר מציינות ברחבי העולם את ״יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים״, ואם הייתם צריכים תזכורת לנחיצותו, קקיבלנו אותה אתמול כשח״כ בישראל הודה שהטריד ותקף מינית מספר נשים, האשים אותן בפרסום התקיפה ונשאר ח״כ מכהן, חלק מהקואליציה, כשנציגי המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט העידו ברובם, כי לבוש חשוף, שכרות והזמנת בחור הביתה הם עילה להאשמת הקורבן בפגיעה המינית, וכשאקדמאים בכירים הזדעקו כנגד פרסום תקנון חדש למניעת הטרדות מיניות וטענו ש״הורסות להם את הרומנטיקה״ ו״שהפמיניסטיות ההיסטריות משתלטות להם על הקמפוס״, במקום לברך על המהלך שנועד להקל על הנפגעות ולוודא שהן תקבלנה את התמיכה הנדרשת.
אני לא צריכה תזכורת לנחיצותו של היום הזה. אני זוכרת כמה הוא נחוץ בכל פעם שאני יוצאת לרחוב, מחכה בתחנת האוטובוס, הולכת הביתה לבד בלילה, מקבלת עוד הערה מגבר זר, מנסה להתחמק מאיש שחוסם לי את הדרך, כדי ליידע אותי מה היה רוצה לעשות בי, מתלבטת האם לעבור בשוק בדרך מנחלת בנימין, האם יש לי כוח להתמודד היום עם כל ההטרדות לבד, מקבלת הודעות פרטיות עם איומים באונס על רקע פוליטי, נמנעת מלהגיע לעוד אירוע ״בגללו״, מתכננת את צעדי בקפידה כדי להמנע מרחובות חשוכים במיוחד, מבקשת ליווי לתחנת האוטובוס, בוחרת למרות זאת לבטוח בגברים מסוימים ומתעקשת לשרוד בעולם שמנסה בנחישות להפוך אותי לקורבן.
את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:
"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.
הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.
עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.
השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."
הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.
הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.
את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.
ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר. אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.
לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.
זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.
זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".
כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.
באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.
חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.
היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!
הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.
"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"
היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…
"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".
אני סולחת לעצמי
על כך שנשארתי,
שכבתי קפואה,
לא יכולתי לזוז.
אני סולחת לעצמי
שלא צעקתי,
לא בעטתי,
לא הטחתי אגרופים.
אני סולחת לעצמי
על כך שהלא שלי הוחרש,
נותר כלוא בתנועות,
נפל על ידיים ערלות.
אני סולחת לעצמי
על כך שלא עזבתי,
כשרציתי ללכת,
כשלא רציתי לחזור.
אני סולחת לעצמי
על כך שהדחקתי,
לא העזתי להבין,
לא רציתי לחשוב.
אני סולחת
על הרגעים בהם התפרקתי
לאלף חתיכות
שחיברתי בדבק שסירב להחזיק.
אני סולחת לעצמי
על הבקרים שבהם לא רציתי להתעורר,
על הימים שבהם לא יכולתי לעבוד,
על הלילות שבהם לא הצלחתי לישון.
אני סולחת לעצמי
על רגעי החולשה,
על הקושי לנשום מרוב פחד,
על חוסר הרצון לחלום.
אני סולחת לעצמי,
וזוכרת שאני לא אשמה.
אני סולחת לעצמי,
ושנה הבאה, אולי, אמצא את הכוח,
ואסלח גם לך.
ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.
המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.
כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.
(צילום – אור בן-ארי טישלר)
*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"
לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה, היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון, הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות, והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.
אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות, כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה. הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.
מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.
אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.
הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.
ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.
הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות.
Radically Blonde 