Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מאבק עממי’

פורסם גם בהארץ

את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:

"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,  ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.  דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.  החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.

הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.

חופש

עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.

השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."

הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

ביום ראשון, בהקלה של אחרי הכנס, הלכתי לאירוע התרמה למען טריסטאן אנדרסון. טריסטאן נפצע קשה ב – 2009 בהפגנה בניעלין, ממטול גז מדמיע שנורה ישירות לראשו. הוא כמעט מת, וסובל מנזק מוחי קשה. הרופאים אמרו שהוא יהיה צמח לכל חייו. 15 חודשים אחר כך הוא עזב את תל השומר, בכסא גלגלים, כנס רפואי, תוצר של העבודה הממושכת של גבי, החברה שלו והוריו. המצב הרפואי שלו עדיין דורש הרבה תמיכה וטיפולים וציוד, והחברים שלו באיזור מארגנים אירועים על בסיס קבוע כדי לתמוך בו.

בינתיים, כמו במקרים אחרים של אנשים שנהרגו ונפצעו בהפגנו, הצבא הישראלי סגר את החקירה של המקרה, וטען שטריסטאן כנראה נפגע מאבן, ושניעלין הייתה שטח מלחמה. יש תיק פתוח בנושא בבית המשפט העליון, בדרישה לחקירה מחודשת. תגובת הצבא אמורה להגיע, אחרי שתי דחיות ב – 10 למרץ.
באירוע שהתרחש במרכז האומנויות המקומי, טריסטאן הראה מצגת של צילומים שלו מאל סלבדור בשנות ה – 90', ודיבר על מה שהוא ראה שם. דיויד רוביקס, זמר, משורר ומספר סיפורים אנרכיסטי הופיע. שמעתי הרבה מהחומרים שלו, והרבה עליו, אבל לא יצא לי עד כה לראות אותו בהופעה חיה, או לפגוש אותו אישית. השילוב בין השירים הפוליטיים השנונים, הסיפורים מעוררי ההשראה, והאיש מהלך הקסם הזה, הוא נפלא. אם אתם באיזור קליפורניה בשבועות הקרובים, הוא בסיבוב הופעות, ומומלץ בחום לנסות להגיע לאחת מהם. הבת שלו וזוגתו היו מקסימות לא פחות, ואני יכולה שוב להגיד כמה דברים טובים על ילדות של אנרכיסטים, בטחון עצמי ומודעות פוליטית. אריק דרוקר, אמן גרפי, נתן מופע מרתק ששילב בין אומנות ומוזיקה, נובלות גרפיות, עמודי שער של הניויורקר, ציורי קיר על חומת ההפרדה ושירה של אלן גינצבורג. הם גרמו לי לדבר קצת על המעורבות שלי במאבק נגד החומה ועל החרם, ומהפוטלוק שהתרחש ברקע כולם יצאו עם שקיות אוכל הביתה.image

בסוף ההופעה שלו, דיויד ניגן שיר שנקרא "A Kiss Behind the Barricades". השיר הזה מרגש ואמיתי ומוכר לכל מי שאי פעם התנסה באהבה בזמנים של מאבק, אבל לשמוע אותו מנגן את זה לייב, עם טריסטאן שר אותו לגבי ברקע, היה הרבה מעבר לזה. אני מצטערת שלא הצלחתי לתפוס את כולו בוידאו, אבל שמחה על הקטע הקצר הזה.

Read Full Post »

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

ביום שבת נסענו לבית לחם, לפעולה ישירה שבה קבוצה המורכבת בעיקר מפלסטינים, ועוד כמה ישראלים ובינלאומיים, ניסתה לחצות את המחסום ולהגיע לירושלים. דרכנו נחסמה כשהגענו למחסום. מספר חיילים ניהלו איתנו סוג של דיאלוג, במהלכו הם בעיקר הסבירו ש"הם בסך הכל ממלאים פקודות".

 Image

חיילת אחת ביקשה שייתנו לה להשתמש נגדנו ב"כוח סביר", והוסיפה "תסתכלו עליהם הם נראים כמו חיות". היא עמדה שם ושרה "אל אל ישראל", לעבר הפלסטינים והתעצבנה נורא כשהתחלתי לצלם אותה בוידאו. 

 Image

החיילים קראו לתגבורת, ומצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות חיילים ושוטרים, ונראה היה שהם מתכוננים לבצע מעצרים. בשלב זה שלושה מהפלסטינים הכריזו שאם הם לא יכולים להגיע ולהתפלל באל אקצה, אז הם יתפללו כאן, במחסום, והתחילו להתפלל, כשדגלי פלסטין משמשים להם כשטיחי תפילה.

 Image

החיילים שהניחו שכל שאר הנוכחים עיתונאים, החליטו להמנע ממעצרים, כי "זה לא יראה טוב". הם כן עקבו אחרינו לרכבים כדי לוודא שאנחנו באמת עוזבות. 

 

זו הייתה הזדמנות לראות את המציאות של המחסומים וההיתרים ששולטים בחייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש, מחליטים מי יכול ללכת לאן ומתי, מפרקים קשרים בין פלסטינים מהגדה לפלסטינים במזרח ירושלים, קורעים משפחות וחברויות, ומכריעים בבחירות אקדמיות ומקצועיות. זו גם הייתה הזדמנות לראות אפרטהיד בפעולה, כשמכוניות מתנחלים חלפו על פנינו לאורך כל ההתרחשות, והחיילים נתנו להם לחצות את המחסום, כמעט מבלי להסתכל עליהם. לעיתים הם גם התלוננו על כך שהמפגינים הפלסטינים חוסמים את "הכביש שלהם", בזמן שכל שאותם מפגינים דרשו זה את הזכות לסוע על אותו הכביש. זו גם הייתה הזדמנות לאתגר את משטר המחסומים, לחסוף את אי הנורמליות שלו, את האכזריות, את השרירותיות.

 

עם כל זאת, הרגע המשמעותי והעצוב ביותר ביום הזה הגיע מאוחר יותר, כשחיים שוורצנברג לקח אותנו לראות את "הבית של קלייר". הבית של קלייר נמצא ממש ליד קבר רחל, ולא רחוק מכנסיית המולד, וקלייר ומשפחתה, כולם ילידי בית לחם, התפרנסו בעבר מחנות מזכרות ובית הארחה לתיירים נוצרים שהגיעו לאזור. היום, חומת ההפרדה חוצצת בין הבית לבין קבר רחל, מבנה הענק מטיל את צילו על המדרכה המובילה אל הבית. "אף אחד לא מגיע הנה", אמרה לנו קלייר, "אפילו לא הסיורים האלטרנטיביים". 

 Image

כמו רחוב השוהדא בחברון, הבית של קלייר הוא מקום בו כל זוועות הכיבוש מתעוררות לחיים, באופן ששובר לך את הלב, תוך כדי שהוא גם מכניס לך אגרוף לבטן, כשאת עומדת שם ומסתכלת על הבית שמוקף בחומה. ראיתי הרבה דברים בשנות הפעילות שלי, רעים ורעים יותר, גדולים וקטנים, ועדיין כשעמדתי מול הבית של קלייר, והרגשתי את כל המשקל של הכיבוש משתקף ומסתכל עלי מחומת הבטון האפורה, פשוט רציתי לבכות. 

 

*פורסם במקור באנגלית ב – 972.

 **כל התמונות המופיעות בפוסט צולמו על ידי חיים שוורצנברג. תמונות נוספות מהפעולה הישירה ניתן למצוא כאן. את התמונה והסיפור של הבית של קלייר אפשר למצוא כאן

Read Full Post »

Older Posts »