Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘להט"ב’

  1. הכרתי את דיויד בואי דרך כריסטיאנה פ. כריסטיאנה רצתה להיות בואי ואני קצת רציתי להיות כריסטיאנה, עם הג׳ינס הסופר צמודים, מגפי העקב הגבוהות, המבט המסתורי והשיער המבולגן. הוא היה פס הקול שלי לסיפור ההרס העצמי שלה, שנמשכתי אליו ופחדתי ממנו, קינאתי בו ונחרדתי ממנו, כילדה בת 10, שחיפשה גיבורות שלא היו ״בנות״. לפני כמה שבועות ראיתי בפעם הראשונה את הסרט של ״אני כריסטיאנה פ׳״. השנים עברו ואני גדלתי וכריסטיאנה נהייתה קטנה, אבל בואי נשאר החוט שמחבר אותנו.
  2. הייתי בת 14. אבא הסיע אותי לבית הספר ושם את ״זיגי סטארדאסט״ במערכת של האוטו. הוא סיפר לי שכשהוא קנה את התקליט הייתה עליו מדבקה שאמרה שאת התקליט הזה חייבים לשמוע בפול ווליום. אז הגברנו את המוזיקה והאזנו. לקחתי את הדיסק איתי לבית הספר ונסעתי למאדים בכל הפסקה והתאהבתי בזיגי.
  3. בגיל 16 או 17 אחרי שהתחלתי ללכת למופע הקולנוע של רוקי וגיליתי שהגברים שאליהם השתוקקתי קיימים במציאות, התאהבתי מחדש בליידי סטארדאסט. זה היה שיר עבור הבנים שאהבתי, לא גברים ולא נשים, אנדרוגיניים לחלוטין, יפים באופן שובר לב, עבורי.
  4. אהבתי את דיויד בואי כחובבת רוק ופופ ומוזיקה אלטנרטיבים וניסויים ואומנות. אהבתי אותו גם כקווירית פאנסקסואלית. בואי שחרר אותנו מהצורך לבחור בין להיות בנים ללהיות בנות ואפשר לנו להתקיים ולהתהלך במרחב שבין לבין. הוא נתן לי מילים, הוא נתן לי מוזיקה לרקוד לה. הוא נתן לי אופציה קווירית בעולם כל כך סטרייטי. הוא נתן צורה ומראה לתשוקות שלי.
  5. כשהייתי בת 19 ההורים שלי נסעו לאמסטרדם לראות הופעה של דיויד בואי. הם לקחו אותי איתם בהחלטה של רגע, והייתי אסירת תודה. פילסתי את דרכי לשורה הראשונה, מנצלת את העובדה שהייתי קצרה בראש לפחות מרוב ההולנדים כתירוץ להתקדם. זו הייתה הופעה בלתי נשכחת שמילאה אותי באושר מוזיקלי שמתפוצץ בכל הגוף. כמעט בן 60 הוא רק וזז וחשמל את הקהל, בדיוק כמו שעשה כשהיה בן 20 ו-30. הוא היה סקסי, הוא היה מפתה, הוא היה עוצמתי והוא שר, ואני אסירת תודה שזכיתי להיות שם ולשמוע את השיר הזה. המצלמה עם התמונות מההופעה, נשארה בטעות על המדרכה, באחת הפעמים היחידות שאבי איבד משהו חשוב. תמיד קיוויתי לחזור ולצלם את הקלוז אפים שהיו לי שם. עכשיו זה כבר לא יקרה.
  6. היה שלום מלך הגובלינים.

Read Full Post »

פורטלנד היא כנראה העיר הכי ידידותית לטבעונים שהייתי בה איפ פעם, ובמובן מסוים זה כמעט מיותר לכתוב פוסט על טבעונות בפורטלנד. פשוט תגיעו. אין מקום שלא תמצאנה בו לפחות מנה טבעונית אחת, בדרך כלל יותר מאחת. הן תמיד מסומנות. תמיד מסומנים גם אלרגנים למיניהם, ובכל מקום יש גם אפשרויות נטולות גלוטן. אפילו בדרקון הירוק, פאב אמריקאי סטנדרטי לחלוטין, מלבד העובדה שהוא מציע שישים סוגי בירה מהחבית, יש מנה טבעונית.

אני כותבת בכל זאת, כי העובדה שיש אוכל טבעוני בכל מקום, לא אומרת, לצערנו, שכל האוכל הטבעוני הזה טעים. כמו בניו יורק, גם בפורטלנד, הרבה מהמקומות הטבעוניים מתבססים בעיקר על מנות שמנסות לחקות את מנות הבשר האמריקאיות המסורתיות – הרבה סנדוויצ'ים עמוסים ברטבים תעשיתיים – קטשופ, חרדל, סיונז וכו', עם שילובים של סייטן מעובד להפליא ותחליפי גבינה. אז הסנדביץ' עם "סטיק" ו"גבינה" שאכלתי באחד הפאבים המקומיים היה לא רע, אבל הוא הרגיש כמו ג'אנק תעשייתי שלא לגמרי ברור לי למה אני אוכלת כשיש כל כך הרבה אוכל טבעוני טעים בעולם. בנוסף, ברגע שהסנדביץ' החם מתקרר, הכל נהייה די דביק וטעמי הלוואי משתלטים, לפחות בחך שלי. הוא בעיקר ענה על הצורך הדחוף במזון כשכל המקומות האחרים בסביבה היו סגורים, או סרבו להאכיל אותי, בהעדר תעודה מזהה שמעידה שעברתי את גיל 21. אבל בפורטלנד גם יש לא מעט מקומות ממש מצויינים לאכול בהם.

שלושת המקומות המוצלחים ביותר שיצא לי לבקר בהם היו טבעוניים בהגדרה, והיה ניכר בהם שהם פעלו מתוך חשיבה טבעונית. הראשון נקרא פראסאד )Prasad(. הוא נמצא בלב הדאונטאון, ממש קרוב לפאולס (חנות הספרים הגדולה בעולם), וממוקם בכניסה לסטודיו יוגה חמוד, שמציע שיעורים ב – 15 דולר. חיכיתי שם לחבר, ולא יצא לי לאכול, רק לבחון את התפריט שלהם, ולשתות שוקו חם עם תבלינים, מהטובים ששתיתי אי פעם. יש להם ווי פי חופשי, ותפריט עתיר מנות מפתות שאני מצטערת שלא יצא לי לטעום. התפריט נשלט בעיקר על ידי “קערות”, שטיפוסייות להרבה מקומות טבעוניים בפורטלנד – מנות מבוססות על דגן כלשהו, שמגיעות עם הרבה ירקות, סוג כלשהו של חלבון מן הצומח (קטניות, טופו, טמפה או סייטן) ותיבול או רוטב בסגנון כזה או אחר. המחיר המומלץ לקערה הראשונה ברשימה, "קערה מזרחית", הוא 7 דולר, אבל הם מציינים במפורש, שמדובר במנת "שלמי כפי יכולתך", ושאף אחת לא תצא מהמקום רעבה, וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד ללכת לאכול שם בעייני.

20140213_183148

לסוויט היראפטר  )Sweet Hereafter( הלכתי כמה ימים אחר כך. זה פאב טבעוני, שמבוסס גם הוא על כל מיני קערות. אני אכלתי את הקערה המזרחית – טופו מטוגן בשמרי בירה וברוקולי על מצע של אורז חום, ברוטב ג'ינג'ר ובוטנים. זה היה אחד הדברים הטעימים ביותר שיצא לי לאכול בארה"ב עד כה, ואני בהחלט מתכוונת לנסות את זה בבית. הם מציעים שילוב בין קערות, סנדביצ'ים מאסיביים וחטיפי פאב בשילוב האקלקטי בין חומוס, צ'יפס ונאצ'וס. מבחר לא רע של בירות ואפשרות לטעום כמה לפני ההזמנה, מבחר קוקטיילים, והאפי האור בין 16:00-19:00 שבו הכל עולה דולר פחות. המחירים של המנות העיקריות הם 7-8$ למנה. כך שמדובר בתענוג זול למדי. התמונות לצערי לא יצאו טובות, כי המקום חשוך למדי ולא השתמשתי בפלאש.

איי.אן.די )A.N.D( הוא בית קפה טבעוני, שמתמחה בבראנצ'ים, שהם באופן כללי קונספט פופולרי בפורטלנד. ההיילייט של המקום, והסיבה שבגללה הגענו אליו, הם הוופלים הבלגיים הטבעוניים. מדובר בוופל ענק, שממלא צלחת, ויכול בקלות למלא שני אנשים. שמגיע בכל מיני שילובים, מלוחים ומתוקים. המלוחים יותר מבוססי תחליפים. המתוקים מבוססי פירות, מייפל ושוקולד צ'יפס. אני אכלתי את הספישל היומי, שהגיע עם קרם קלמנטינות ופתיתי שוקולד צ'יפס, והיה פשוט גאוני.הוופל מקמח מלא, הקרם נמס בפה, והשוקולד נמס בקרםהנאה צרופה מובטחת.

20140217_110729

גם סיידר התפוחים החם שלהם, שמוכן מתפוחים שנסחטים במקום, מומלץ בחום. מאיה לקחה סנדביץ' של גבינה בגריל וגן ירק. בניגוד לתחליפי הגבינה האחרים שיצא לי לדגום פה, שהתבססו על עיבודים תעשייתיים של סויה, הריקוטהבסנדביץ' הזההייתה על בסיס שקדים והייתה פשוט מצוינת, בעיקר בשילוב עם עגבניה, אבוקדו ותרד.

20140217_110733

המחירים נעים בין 8-12$ למנה, והאזהרה היחידה שנראה לי ראוי לצרף למקום היה שאין בו וויפי והוא עמוס נורא, ויש קשר בין השניים. זהלא מקום שמיועד לישיבה של שעות, אז אלתבואו אליו כדי לנהל בו את שיחות הסקייפ שלכן. בית הקפה "שבע מידות טובות" שנמצא במרחק רבע שעה הליכה משם, ומציע קינוח טבעוני מצויין שמשלב בין חמאת בוטנים, שוקולד ומלח גס, מצד שני, מצויין למטרה הזו.

20140217_105313

מקמנימנס )Mecmanamins( הוא לא בית קפה טבעוני, אבל מציע הרבה מאוד מנות טבעוניות, כולל המבורגר מבוסס על המפ, כלומר צמח הקנאביס (ולא זה לא "כזה" המבורגר"). הוא עשיר בירקות וטעמים, וממש לא מעובד. יש להם גם מבשלת בירה פרטית, וה – IPA שלהם מאוד מוצלח, מלצריות ידידותיות ורשת חופשית. הם ממוקמים בהורטונס', שזה רחוב מקסים עם הרבה חנויות יד שנייה, ביגוד גותי וספרים לפי נושאים, שבכל מקרה בהחלט שווה ביקור.

20140213_153155

אם אתן בכל זאת מחפשות מזון מהיר איכותי, אז יש שני מקומות שאתן חייבות ללכת אליהם. הראשון נקרא סיזל פיי (Sizzle Pie) וזו פיצריה שיש לה כמה סניפים בפורטלנד, שמציעה בכל יום מספר אופציות טבעוניות. פיצה דקה, עם תחליף גבינה, הרבה שמרי בירה, ולא מעט ירקות.

20140216_191359 20140216_191355

אני טעמתי שניים מהסוגים שהיו להם באותו היום, והם שניהם היו מאוד מוצלחים. השמות של הפיצות – Bad Reputation ו – Maps Out of Hell הם בונוס נחמד. המקום השני נקרא וודו דונאטס (Voodo Doughnts(, ומציע מבחר עצום של דונאטס טבעוניים, שרק הכתיבה עליהם מעלה את הטעם שלהם בפה שלי. האחד שמצופה בקרמל וממולא בקרם וניל מושלם, אבל גם הבננה קינמון מעולה, והאחרים נראים מפתים לא פחות, אבל גם קיבת הקינוחים שלי, מסתבר, מוגבלת בקיבולתה.

 20140213_000048

אי אפשר לסיים פוסט על פורטלנד בלי להזכיר שבנוסף להיותה של העיר מאוד ידידותית לטבעונים, היא גם מאוד ידידותית לקווירים, פוליאמורים ואקטיביסטים באופן כללי. מדובר בעיר עם אווירה פוליטית ופתוחה, ובששת הימים שהייתי שם, היה ערב הופעות לסביות אנטיולנטינזדיי (שפספסתי בגלל ששכחתי את הדרכון בבית), ערב סטריפטיז קווירי מרגש, פוליטי ומהמם, פוטלוק של פעילות נגד הכיבוש, ועוד המון אירועים אחרים, ובעיקר מעט מדי זמן בשביל להגיע לכולם.

זה פוסט שלישי בסדרת פוסטים על טבעונות בארה"ב.

הראשון והשני, שניהם על ניו יורק, נמצאים כאן.

Read Full Post »

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

להטבים רבים בפיד הפייסבוק שלי מפרסמים בימים האחרונים רצף של עדכונים לעגניים על הזמר זאב נחמה שסיפר בראיון למוסף "שבעה לילות" על התנוסויותיו המיניות עם גברים. בראיון אמר נחמה, שעל אף שהיו לו התנסויות עם גברים, הוא אינו מגדיר את עצמו כהומוסקסואל, והסביר זאת בכך שחוויותיו עם גברים היו מיניות בלבד,  אך אף אחת מהן לא ערבה רגש, והוידוי הזה מסתבר הוא בסיס מספק ללעג וזלזול בתוך הקהילה הלהטבית. אני מוצאת את הבדיחות האלה צורמות ובעיתיות, וזו אינה הפעם הראשונה שאני נתקלת בהומור וחוסר קבלה מסוג זה. אני לא מצטט כאן תגובות נבחרות, מאחר ואני לא מנסה לעשות כאן ניימינג אנג שיימינג, אלא להצביע על תופעה מאפיינת קהילתית, ולמחות עליה. למען הגילוי הנאות, אציין, כי לא קראתי את הראיון במלואו, כי אם רק את החלקים ממנו שנסרקו והועלו לפייסבוק, והתגובות אליהם. אני סבורה כי התגובות משקפות מספיק.התגובות הלועגות מגדירות את נחמה כהומוסקסואל בארון, כזה שאינו מסוגל להתמודד עם הנטיות וההעדפות המיניות שלו. התגובות הללו משקפות חוסר קבלה בסיסי ועמוק של חוויות שאינן משתלבות עם תפיסת העולם של המגיבים. זאב נחמה בוחר שלא להזדהות כהומוסקסואל, תוך שהוא חולק עם כל העולם את ההתנסויות שהיו לו עם גברים. הוא לא בוחר לעשות זאת מתוך התבצרות בתוך ארון. הוא לא בוחר לעשות את זה ממקום של הסתרה ובושה בחוויות שלו, אותן הוא, כאמור, מספר בגלוי בראיון למוסף סוף השבוע. הבחירה שלו, לפחות כפי שהוא מציג אותה, נובעת מתוך תפיסה של מיניות הומוסקסואליות כחוויה רגשית ולא רק כחוויה מינית. תפיסה והבנה שאנחנו, לפחות לדעתי נאבקות כבר שנים לייצר בחברה.על רצף הנטיות המיניות, שמוגבל ומצומצם הן על ידי החברה ההטרוסקסואלית, ובמקרים רבים גם על ידי החברה הלהטבית, שחשות צורך לתת תוויות וכותרות לכל אדם ולכל חוויה מינית, ישנן נטיות רבות שאין להן שם ואין להן הגדרה, או לכל היותר, לא אחת המוכרת על ידי רוב החברה. יש מי שרואים באנשים בעלי מגדר מסוים פרטנרים למין בלבד ובמגדר אחר פרטנרים רגשיים. יש כאלה שבעבורם ההפך הוא הנכון. יש מי שבאמת רק בוחרות להתנסות ומחליטות שזה לא עושה להן את זה. יש מי שנהנות ממין שמשלב פרטנרים מיותר ממגדר אחד, אבל רק כאשר מדובר במין קבוצתי, ועוד ועוד. יתכן שנחמה אינו מפתח רגשות כלפי גברים עקב הפנמת התפיסה החברתית הרואה בגברים מי שמחפשים מין בלבד, בעוד שנשים מחפשות רגש. יתכן שהוא מפתח רגשות שכאלה, אבל מדחיק אותם, מכיוון שאינו רוצה לשאת במחיר או בתוצאות, ומתוך חוסר רצון להיות מזוהה עם הקהילה הלהטבית. כך או כך, אף אחד מאיתנו אינו יושב בתוך הראש שלו, ולפיכך לא נוכל לדעת. בכל מקרה, אין הצדקה למחיקת חווית החיים האותנטית שלו כפי שהוא מתאר אותה, וכקהילה שנאבקת על קבלה והבנה של המיניות שלנו ושל חוויות החיים שלנו, אסור לנו לעשות זאת.יתרה מזו, אני סבורה שבביטול הזה יש אלמנט של פגיעה עצמית בקהילה. הוא עלול לערער את ההזדהות, גם אם החלקית שאדם כמו נחמה עשוי לפתח כלפי הקהילה הלהטבית, שכן הוא מושם בה ללעג ולקלס ברגע שהתבטא באופן שמקרב את עצמו אליה. הוא גם עשוי לגרום לסלב הבא שישקול לחלוק עם הציבור התנסויות מיניות חד מיניות שהיו לו לשוב ולחשוב על כך, מתוך מודעות לכך שהוא יאלץ להתמודד עם דיכוי כפול, הן מתוך ההעולם ההטרוסקסואלי, והן מתוך הקהילה הלהטבית. אני סבורה שאנחנו צריכות ליצור קהילה כמה שיותר פתוחה, כמה שיותר מקבלת, וכמה שיותר מאפשרת לאנשים לחקור את המשיכות וההעדפות שלהם. הביקורות על נחמה אינן עושות זאת.

מעבר לכך, מהאופן שבו נחמה מתאר את המשיכות וההתנסויות שלו, הוא בבירור נמשך גם לנשים, ואיתן הוא גם מנהל מערכות יחסים רגשיות וארוכות טווח. עובדה שכל המזדעקות והמזדעקים בפיד שלי על כך שנחמה הומוסקסואל בארון מצליחים להתעלם ממנה. הם מתעלמים גם מהעובדה שישנה בלכסיקון נטייה מינית המכילה את אופציית המשיכה הן לנשים והן לגברים – ביסקסואליות. לא רק שהם מוחקים את האופציה הביסקסואלית, אלא בהגדרתו של נחמה כהומוסקסואל, הם מבטלים את כל ההתנסויות, רבות המשמעות, כפי שהוא מתאר, שהיו לו עם נשים. למעשה, הם אומרים, כי ברגע שהיו לך התנסויות מיניות מהנות גם עם גברים, כל המין שעשית עם נשים הוא בגדר הסוואה לזהותך האמיתית כהומוסקסואל. מדובר באמירה, שאינה רק ביפובית, אלא גם שוביניסטית, שכן היא מקטינה וממזערת את המשמעות של חוויות המערבות נשים. אני כן רוצה להוסיף ולציין שכפי שהזהות הביסקסואלית אינה קיימת בתודעה הלהטבית, היא אינה קיימתת בתוך התודעה ההטרונורמטיבית. אפשר כי אם הנטייה הביסקסואלית הייתה מוכרת יותר נחמה היה בוחר להזדהות ככזה. אפשר גם אחרת. אולם המחיקה הן של הנטייה והן של החוויות הביסקסואליות בתוך הקהילה הלהטבית צריכה להפסק. אף על פי כן, חשוב לי להבהיר שכפי שאני מתנגדת לסיווגו של זאב נחמה כהומוסקסואל, אני גם לא אני לא מנסה לסווג אותו כאן כביסקסואל, וגם לא למקם אותו על רצף ביסקסואלי. כפי שאמרתי קודם, לא לי לקבוע את נטיתו המינית של אדם.

באנקדוטה נוספת שנחמה חולק בראיון שאף היא מושמת ללעג, הוא מספר על ישיבה בבית קפה, ועל בחורה שניגשה אליו, ולאחר ושענה כן לשאלתה אם הוא מאמין בתשוקה הלכה לשירותים. במקום ללכת ולשכב איתה, כפי שהמליץ לו בחום בעל המקום הוא נבהל וברח. גם כאן יש לעג וביטול לחוויה מינית אותנטית של בן אדם. לעג שנובע מתוך אותה תפיסה חברתית שכבר הזכרתי, הרואה בגברים כמי שתמיד מחפשים סקס. תפיסה השופטת כל גבר הבוחר להמנע ממין בסיטואציה בה הוא נגיש לו, ככשלון מיני, לא מספיק גבר, ומצמידה לו את התווית אימפוטנט. תפיסה ששמה בספק את שאלת ההסכמה, ועל אחת כמה וכמה את שאלת הרצון של גברים במין, ומפעילה עליהם לחץ מתמיד להוכיח את המיניות שלהם ודרכה את הגבריות שלהם. גם גברים לא צריכים להיות זמינים מינית בכל רגע. גם גברים לא צריכים תמיד לרצות סקס. גם לגברים מותר להביע חוסר בטחון בנוגע למיניות, וגם לגברים מותר גם בסיטואציות של פלירט, ואפילו פסאדו הסכמה למין להחליט  "בעצם, לא מתאים לי", וללכת.

הקהילה הלהטבית נאבקת לשנות את החברה ולהפוך אותה למקבלת ומבינה לאנשים בעלי מגוון של נטיות מיניות. אנחנו נאבקות כדי שלא יבטלו את החוויות שלנו, כדי שלא יגידו לנו למי אנחנו נמשכות, כדי שלא יפסלו התנסויות שלנו ויגידו לנו שזה רק שלב, כדי שיקבלו את האופן שבו אנחנו בוחרות להגדיר את עצמנו ואת המשיכה המינית והרגשית שלנו. בו בזמן, תוך שהם ששים וממהרים לנכס לעצמם כל סלב שמביע משיכה ולו הקלה ביותר לבני המין או המגדר שלו, חוטאים רבים מבין חבריה של הקהילה בכל אותם הדברים כנגדם הם מוחים. בעוד שעל פי רוב, אני סולדת מהמשפט "השינוי מתחיל בתוכי", אני לא יכולה שלא להעלות אותו כאן, ולבקש מכל מי שקוראים את הטקסט הזה לעשות בדק בית עצמי וקהילתי, ולחשוב מחדש עד כמה הם נכונים לקבל מגוון של נטיות מיניות, גם כאלה שלא ניתן לשים בתוך קופסא ארוזה בסרט עם תווית צבעונית.

 

הטקסט פורסם גם בהעוקץ ובסלונה.

Read Full Post »