Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ישראל’

דברים קיצוניים שימנים עושים – שריפת שדות, הסתה לרצח של שמאלנים, הכאה במוטות וכסאות של מפגיני שמאל, דקירות במצעדי גאווה, הצתת בתים על יושביהם, רצח תינוקות, תכנון פיגועים.

דברים קיצוניים ששמאלנים עושים – יושבים בבתי קפה ומנהלים דיונים על הכיבוש ועל מוסר.

אבל נורא נורא חשוב לגנות את הקיצוניים משני הצדדים, כי אין ספק שהאלימות הקשה של תיאוריה ביקורתית המוגשת על מוקאצ׳ינו על מצע של חלב סויה חמורה בדיוק כמו הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.

ולמקרה שזה לא ברור, ההתעקשות על הגינוי המקביל, יוצרת סימטריה במקום שבו סימטריה אינה קיימת. היא שוללת מעיקרו כל קיום של השמאל בישראל, כי עצם הדיון הפוליטי הביקורתי והנינוח על כוס קפה, כאשר הוא ״לוקה״ באג׳נדה שמאלנית, נהייה פתאום ״קיצוני״ באותה המידה כמו רצח תינוקות. היא משחקת לידיים של הימין בכלל והימין הקיצוני בפרט, כי היא מקטינה משמעותית את חומרת הפשעים שלו, ומטשטשת את העובדה שכבר מזמן לא מדובר על קומץ של ״קיצוניים״.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הגעתי ללונדון באפריל 2004. בדיוק עמדנו לציין שנה למוות של רן, שנהרג בפיגוע במייקס פלייס. הגעתי לאנגליה בשביל אליפות דיבייט, ולא הייתי בטוחה אם כן או לא לסוע. חששתי שאפספס את האזכרה. בשנה שחלפה מאז שרן מת, התדירות של פיגועי ההתאבדות הלכה וירדה, אבל ההרגל, להתסכל סביב בחשדנות, בכל שהייה במרחב הציבורי, עדיין היה חלק ממני. רן היה האדם היחיד שהכרתי שנהרג בפיגוע, אבל היו הרבה כמעטים – האוטובוס שבו החברות מחיפה היו חוזרות הביתה מבית הספר, סניף סבארו מול נוער מרצ, בית הקפה במדרחוב שחבר היה בדרך אליו, והמועדון הקבוע של חבר אחר. והיה לי מזל.

את השנתיים האחרונות של התיכון שלי העברתי בעיקר בבתים. שלי או של חברות. ההורים שלנו היו נדיבים להפליא באירוח קבוצות טינאיג'ריות ומסיבות בערבי שישי. למועדונים יצאנו מעט מאוד. כל עלייה על אוטובוס הייתה משחק ברולטה רוסית, והיינו מחשבות מתי כדאי ללכת לבנק, או לסופר, כדי להגיע בשעות הפחות עמוסות, כי גם אלה התחילו להתפוצץ, ובכל מקום פתחנו את התיק לבדיקה, בתור שבו כולם בוחנים אחד את השנייה. אבל זה היה הרגל, ואלה היו חיים, ואני הייתי בת 16-17-18, והתווכחתי עם ההורים כשבכל זאת רציתי לצאת, גם בשבוע שבו היו שני פיגועים ביום, כי את ההופעה הזו, או האחרת, לא הייתי מוכנה להחמיץ, והפחד היה מודחק עמוק ככל האפשר.

ואז הגעתי ללונדון. חברים שהכרתי שם מפסטיבלים ומבלוגים אינטרנטיים, הראו לי את העיר. הם לקחו אותי לטיול על התעלות של קמדן, לפיקניק בהייד פארק, לסליים לייט, המועדון הגותי שהם לא הפסיקו לספר לי עליו. בדרך להייד פארק נכנסו להרודס. הבטחתי לחברה שאני אנסה למצוא בשבילה שוקולד ממולא בקרם סיגליות, שהיא קנתה שם לפני שנים. בכניסה לקניון נעצרתי. הורדתי את התיק מהכתף, פתחתי אותו. מוכנה לבדיקה. הסתכלתי סביב, מחפשת את השומר שאמור לחטט לי בתיק. לקח לי כמה שניות, במהלכן קיבלתי כמה מבטים מוזרים מהחברים שהיו איתי, לפני שהבנתי שאין שומר.  אין שומר כי לא צריך לבדוק את התיקים, כי אף אחד לא הולך להתפוצץ פה, כי אני בטוחה.

לפעמים כשאת חיה בפחד, את לא מודעת לזה שאת מפחדת. הפחד הופך לחלק ממך, מוטבע בגוף, בהליכה, ביומיום. את כל כך רגילה לפחד שאת שמה לב אליו רק כשהוא מתפוגג. רק כשאת מרגישה את המשא יורד מהכתפיים שלך, ומבינה פתאום כמה הוא הכביד עליהן. כשאת מרגישה את הרוגע מתפשט בגוף, מפוגג את המתח. כשההליכה נעשית קלה יותר, הצעדים טעונים פחות. המבט ממוקד קדימה, העיניים לא מתרוצצות כל הזמן לצדדים, מחפשות, מוודאות, מתגוננות. בטחון מחליף את הדריכות.

זה מה שהרגשתי באותו הרגע בהרודס. הרגשתי שחזרתי לנשום, אחרי שעצרתי את הנשימה המון זמן, בלי שבכלל ידעתי שאני עוצרת אותה. האוויר מילא לי את הריאות. ההקלה שטפה את הגוף. נרגעתי. שבע שנים מאוחר יותר, גם כן, בלונדון, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה.

זה היה סוף הקיץ, והייתי באנגליה כבר קרוב לחודש. זה היה שילוב של חופשה ופוליטיקה. העברתי מספר שבועות של נסיעות, הרצאות, פגישות עם חברים, מוזיאונים וטיולים. אני לא זוכרת מה עשיתי באותו הערב, אבל עשיתי את דרכי חזרה לדירה שבה התארחתי בשעות הקטנות של הלילה. לקחתי את אחד מקווי הלילה, ירדתי וצעדתי ברחובות של לונדון, והרגשתי בטחון, שאני לא רגילה להרגיש בהליכה לילית ברחוב., ופתאום חשבתי "כבר חודש לא הטרידו אותי מינית".

כשאני בתל אביב, הטרדות מיניות הן עניין יומיומי, בדרך כלל משהו שקורה יותר מפעם ביום. מכוניות שעוצרות לידי כשאני מחכה בתחנת האוטובוס ברחוב העלייה, או נוסעות באיטיות אחרי כשאני צועדת באלנבי, או זורקים הערה כשאני עומדת ברמזור באבן גבירול, ועוד הערה. שריקות, צעקות, הצעות מגונות, "רוצה להזדיין?", "איזה גוף", "מה הייתי עושה לך", "את בלונדינית גם למטה?",חוסמים לי את הרחוב כשאני רוכבת על האופניים, או הולכת ברגל "רוצה לעבור, תמצצי לי", מצמידים את הירך באוטובוס, כשאני מתכווצת אל החלון, מרחיבים את הפיסוק נצמדים יותר "נו מותק, למה את לא עונה?". כל יציאה לרחוב, ביום, ועל אחת כמה וכמה בלילה, מלווה בחשש, או למעשה בידיעה, שההטרדה תגיע. כל הטרדה מלווה בחשש שהפעם זה לא יגמר רק בהטרדה . באוניברסיטה, בפאב הקבוע, ברכבת, בהופעה. ליציאה למרחב הציבורי יש מחיר, ואני משלמת אותו, כי אין ברירה. ההטרדות ממשטרות את היומיום שלי. מכתיבות את המקומות שאליהם אני הולכת. קובעות מאיזה רחובות כדאי לי להמנע.

באותו לילה בלונדון, שוב שחררתי נשימה עצורה, והאוויר הטרי מילא אותי.. שוב הרגשתי את המשא שכבר הפך לחלק ממני, עד ששכחתי שאני נושאת אותו, יורד מהכתפיים. את הצעד הקל, הזקוף, הבטוח בלעדיו. לכמה שבועות, קיבלתי את הלילה מחדש, את החושך שלא מסתיר סכנה, את ההליכה ברחובות לאורם הנוגה של הפנסים, בלי חשש, בלי איום נלווה, בלי מחשבה.

חזרתי לתל אביב. מאבטחים עדיין מחטטים לי בתיק בכניסה לכל מקום., אבל פאבים כבר מזמן לא מתפוצצים. ועדיין, כשאני עולה על האוטובוס, אני מסתכלת סביב בחשדנות, מחפשת את אחד המושבים הבודדים, או הולכת כמה שיותר אחורה, מתישבת ליד המעבר, ומציבה את התיק כחומה. ברחוב, בלילה, אני תמיד דרוכה, תמיד מחפשת, מסתכלת סביב, הולכת מהר, אף פעם לא בטוחה. ההערה הבאה, המגע הלא רצוי, האיום תמיד מחכה מעבר לפינה.

היום בערב נציין את יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים, בשתי צעדות שתצאנה ב – 18:30, האחת מבית אחותי במטלון, השנייה מכיכר רבין, ותפגשנה בסינמטק תל אביב. הצטרפנה אלינו!

Read Full Post »

1. כשניתן להעסיק פועלים פלסטינים בישראל, בשכר שמתחת לשכר המינימום, מבלי להבטיח להם זכויות תעסוקתיות, ומבלי להקפיד על פרטים פעוטים כמו שעות עבודה, זה נהדר. למעשה זו עוד אחת מטובות ההנאה שמדינת ישראל גוזרת על חשבון האוכלוסייה הכבושה שהיא מחזיקה בשליטתה. כשאותם פועלים פלסטינים, שלא היוו כל סיכון בטחוני לאורך כל יום העבודה שלהם, מבקשים אחר כך, לחזור לבתיהם באוטובוסים, בהם נוסעים גם אזרחים ישראלים (אזרחים הנוסעים לבתיהם בשטחים הכבושים הבנויים על קרקעות פלסטיניות), הם נהיים לסיכון בטחוני, בעייה, מטרד. הם בסדר כל עוד הם עובדים, אצלנו, בשבילנו, כשהם רוצים פשוט לחלוק מרחב עם ישראלים, להיות כאחד האדם, צריך להקפיד על הפרדה, אבל אל תבלבלו בבקשה בין הפרדה לאפרטהיד, ככלות הכל, זו איננה אותה המילה.

2. "ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הצטרף לנסיעה באוטובוס כזה, ובסיומה מתח ביקורת על המצב הקיים. "הנסיעה באוטובוסים בקווים לשומרון היא בלתי סבירה, האוטובוסים מלאים בערבים'". אני יודעת שאסור להשוות וכל זה, אבל דמיינה מצב בו חבר פרלמנט אירופאי מתבטא בצורה כזו ביחס ליהודים.

3. בהמשך דבריו של מוטי יוגב " "לא הייתי רוצה שהבת שלי תיסע שם, וגם מי שקיבלו את ההחלטות לא היו נותנים לבת שלהם לנסוע באותם קווים. ההתנהגות שם לא סבירה גם מבחינה פלילית, שמענו עדויות קשות מבנות שהוטרדו על ידי ערבים במהלך הנסיעה באוטובוס." אני שמחה מאוד שחה"כ יוגב מתעניין כל כך בחוויותיהן של נשים בתחבורה הציבורית. מזמינה אותו לקרם מוא קצת בעמודי "שיח פמיניסטי" ו"גברים באוטובוסים", וללמוד שהטרדות מיניות אינן ייחודיות לקווי השומרון או לגברים פלסטינים, ואם אכן חשוב לו לפעול להפיכת הנסיעה בתחבורה הציבורית לבטוחה ולנעימה יותר עבור נשים, להתחיל קמפיין ציבורי למניעת הטרדות מיניות ומגדריות בתחבורה הציבורית, שיתבסס על חינוך לגברים במקום על הפרדה אתנית. איכשהו לא נראה לי שזה הולך לקרות.

Read Full Post »

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

Read Full Post »

יש ילדים של כולנו,
והם לובשים מדי זית,
ונושאים רובי צלפים,
ומחכים להם בבית,
ושולחים להם אוכל,
חבילות ופרחים.

ויש ילדים של אחרים,
עם מקרר ריק ושכירות גבוהה,
דירה מתפרקת,
ואמא שעובדת במשרה מלאה,
אבל הם לא של כולנו,
אז זה לא נורא.

ויש ילדים שלהם,
שנספרים בגרף מטפס,
בלי פנים, בלי זהות, בלי שמות,
ילדים שלהם ששיחקו על החוף.
ומצווה לשמוח במותם,
כי הילדות הלא היא בת חלוף.

וכשהילדים של כולנו,
יחזרו הביתה, ויפשטו את המדים.
הם כבר לא יהיו המובטלים של כולנו,
ומחוסרי הדיור של כולנו,
והאמהות החד הוריות של כולנו,
והאבות שלא סוגרים את החודש של כולנו,
ופועלי הבניין של כולנו,
הם יהיו סתם מבוגרים.

Read Full Post »

צפיתי בגרמניה – ארגנטינה עם חברות בגבעתיים. אחרי בירה, צ'יסרים, משחק די מוצלח והארכה די מיותרת, חיכיתי לקו 463 שאמור היה לקחת אותי הביתה. לפי הלו"ז, קו אחד אמור היה לצאת מתל השומר ב 00:30 השני ב – 1:00. הגעתי לתחנה ב- 00:45, ובדיקה במוביט הראתה שאמור להגיע אוטובוס תוך כרבע שעה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי עוד. כשעבר מועד ההגעה של האוטובוס הראשון, הנחתי שאיכשהו פספסתי אותו. הרי ידוע שהנהגים של קווי הלילה נוסעים במהירות מטורפת (ומסוכנת, אבל זה לסיפור אחר), וחיכיתי לקו הבא. הוא היה אמור להגיע בסביבות אחת וחצי. אז חיכיתי עוד קצת. קראתי, אבל למרות ש – Extras נחמד, לא ממש יכולתי להתרכז בספר, כי קווי הלילה, כבר אמרנו, נוסעים במהירות מטורפת, ונוטים שלא לעצור בתחנה, אלא אם כן את מנופפת בפראות בידיך במקרה הטוב, או קופצת לכביש כדי לגרום להם לבלום במקרה הרע. כך או כך, זה דורש לראות אותם מתקרבים, ולראות דברים מתקרבים זה לא הצד החזק שלי. באחת וארבעים התחלתי להתייאש. חברה בדקה בשבילי שוב את הלו"ז באתר, שאמר שהקו אכן היה אמור לצאת מתה"ש באחת. הייתי בתחנה כל הזמן הזה וידעתי שלא פספסתי אותו. ב – 1:50 ויתרתי. עליתי על מונית הביתה, לבד, באמצע הלילה (ואני שונאת לעלות על מוניות לבד, ועוד יותר באמצע הלילה), שילמתי 30 שקל, והגעתי הביתה.

מסתבר שלנוכח "המצב" אין קווי לילה. מסתבר ש"דן" לא חשבו שכדאי לעדכן את הלו"זים של הקווים, בנוסף להוספה של עדכון בפינת ה"חדשות" באתר, שאני מניחה שרק מעטות נכנסות אליה על בסיס קבוע. על שלטים שמודעים על ביטול התחנות בקווים, לטובת מי שמכירות את הלו"ז בעל פה ולא טורחות (וגם לא אמורות) לבדוק באתר כל פעם האם יש אוטובוס אין בכלל מה לדבר.

זו לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב כזה. שנה שעברה חיכיתי במשך 45 דקות לקו 82 בכיכר רבין, ששינה מסלול עקב שיפוצים בקינג ג'ורג'. שינוי שאף אחד לא חשב שראוי לעדכן את נוסעי הקו על קיומו.

מתישהו אני אכתוב פוסט ארוך יותר, על תחבורה ציבורית  ועל נגישות ועל העדרה, ועל היחס לנוסעות, ועל איך זה אמור להראות. כרגע חשוב לי להבהיר שהגעת האוטובוסים לא אמורה להיות משחק הימורים, שאני לא אמורה לחכות בתחנה במשך למעלה משעה לאוטובוס שלא יכולתי לדעת שאינו אמור להגיע, ושעם כל הכבוד למצב הבטחוני, אני עדיין אמורה להגיע הבייתה גם בלילה.

Read Full Post »

ובמציאות האורווליאנית מכבסת המילים מספקת לנו המצאה חדשה – "הקש בגג" ומציגים את זה כהודעה סופר מנומסת מהצבא לאנשים, שאוטוטו מפציפים להם את הבית. אז קחנה רגע ותדמינו את עצמכם במצב הזה. אתן יוש בות בסלון ונופל לכן פתק שמודיע שיש לכן כמה דקות להתפנות, ושהבית הזה הולך להיות מופגז מהאוויר. הבית הזה, הבית שלכן, חדר השינה שלכן, הבגדים, התכשיטים, המזכרת מסבתא, המקלחת שלכן, חדר הילדים, המטבח שזה עתה סיימתן לבשל בו את ארוחת הערב, הספריה עם הספרים האהובים, התמונה שחברה הכי טובה שלכן ציירה לכן בתיכון, הדיסקים שאספתן במשך שנים, שכל אלה הולכים בעוד מספר רגעים, דקות, שעה, להפוך לעיי חורבות. הבית שגדלתן בו, שאתן גרות בו, שאתן אוהבות, שמכיל את כל החיים שלכן, לא יהיה כאן יותר, ממש ממש בקרוב. והודיעו לכן בנימוס, ממש בנימוס, שיש לכן רבע שעה, אולי חצי שעה, אולי חמש דקות, לעזוב, ובגלל שהודיעו לכן בנימוס אין לכן מה להתלונן אם תפגענה, ואין לכן מה להתלונן אם לא הספקתן לברוח, ואין לכן מה להתלונן, אם נהרסו לכן החיים, כי זו אשמתכן שלא עזבתן מהר, ופיניתן הכל. ואתן לא ממש יודעות לאן לברוח, כי כל השכונה שלכן מופגזת, והרחובות לא בדיוק בטוחים, ולפני כמה שעות נפלה פצצה על מכונית נוסעת, ואתן צריכות לארוז את עצמכן ואת הילדים, ונשארו בסך הכל עוד חמש דקות, איך שהזמן רץ, כשמתפנים. ואתן בורחות החוצה, וממהרות, וכולם כבר בחוץ, עם קצת חפצים, ומבט אחד אחרון על הבית, ואתן מגלות שילד אחד נשאר בפנים, ורצות חזרה פנימה, ובום.

Read Full Post »

Older Posts »