Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ירושלים’

פורסם גם בהארץ

את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:

"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,  ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.  דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.  החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.

הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.

חופש

עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.

השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."

הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ביום שבת נסענו לבית לחם, לפעולה ישירה שבה קבוצה המורכבת בעיקר מפלסטינים, ועוד כמה ישראלים ובינלאומיים, ניסתה לחצות את המחסום ולהגיע לירושלים. דרכנו נחסמה כשהגענו למחסום. מספר חיילים ניהלו איתנו סוג של דיאלוג, במהלכו הם בעיקר הסבירו ש"הם בסך הכל ממלאים פקודות".

 Image

חיילת אחת ביקשה שייתנו לה להשתמש נגדנו ב"כוח סביר", והוסיפה "תסתכלו עליהם הם נראים כמו חיות". היא עמדה שם ושרה "אל אל ישראל", לעבר הפלסטינים והתעצבנה נורא כשהתחלתי לצלם אותה בוידאו. 

 Image

החיילים קראו לתגבורת, ומצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות חיילים ושוטרים, ונראה היה שהם מתכוננים לבצע מעצרים. בשלב זה שלושה מהפלסטינים הכריזו שאם הם לא יכולים להגיע ולהתפלל באל אקצה, אז הם יתפללו כאן, במחסום, והתחילו להתפלל, כשדגלי פלסטין משמשים להם כשטיחי תפילה.

 Image

החיילים שהניחו שכל שאר הנוכחים עיתונאים, החליטו להמנע ממעצרים, כי "זה לא יראה טוב". הם כן עקבו אחרינו לרכבים כדי לוודא שאנחנו באמת עוזבות. 

 

זו הייתה הזדמנות לראות את המציאות של המחסומים וההיתרים ששולטים בחייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש, מחליטים מי יכול ללכת לאן ומתי, מפרקים קשרים בין פלסטינים מהגדה לפלסטינים במזרח ירושלים, קורעים משפחות וחברויות, ומכריעים בבחירות אקדמיות ומקצועיות. זו גם הייתה הזדמנות לראות אפרטהיד בפעולה, כשמכוניות מתנחלים חלפו על פנינו לאורך כל ההתרחשות, והחיילים נתנו להם לחצות את המחסום, כמעט מבלי להסתכל עליהם. לעיתים הם גם התלוננו על כך שהמפגינים הפלסטינים חוסמים את "הכביש שלהם", בזמן שכל שאותם מפגינים דרשו זה את הזכות לסוע על אותו הכביש. זו גם הייתה הזדמנות לאתגר את משטר המחסומים, לחסוף את אי הנורמליות שלו, את האכזריות, את השרירותיות.

 

עם כל זאת, הרגע המשמעותי והעצוב ביותר ביום הזה הגיע מאוחר יותר, כשחיים שוורצנברג לקח אותנו לראות את "הבית של קלייר". הבית של קלייר נמצא ממש ליד קבר רחל, ולא רחוק מכנסיית המולד, וקלייר ומשפחתה, כולם ילידי בית לחם, התפרנסו בעבר מחנות מזכרות ובית הארחה לתיירים נוצרים שהגיעו לאזור. היום, חומת ההפרדה חוצצת בין הבית לבין קבר רחל, מבנה הענק מטיל את צילו על המדרכה המובילה אל הבית. "אף אחד לא מגיע הנה", אמרה לנו קלייר, "אפילו לא הסיורים האלטרנטיביים". 

 Image

כמו רחוב השוהדא בחברון, הבית של קלייר הוא מקום בו כל זוועות הכיבוש מתעוררות לחיים, באופן ששובר לך את הלב, תוך כדי שהוא גם מכניס לך אגרוף לבטן, כשאת עומדת שם ומסתכלת על הבית שמוקף בחומה. ראיתי הרבה דברים בשנות הפעילות שלי, רעים ורעים יותר, גדולים וקטנים, ועדיין כשעמדתי מול הבית של קלייר, והרגשתי את כל המשקל של הכיבוש משתקף ומסתכל עלי מחומת הבטון האפורה, פשוט רציתי לבכות. 

 

*פורסם במקור באנגלית ב – 972.

 **כל התמונות המופיעות בפוסט צולמו על ידי חיים שוורצנברג. תמונות נוספות מהפעולה הישירה ניתן למצוא כאן. את התמונה והסיפור של הבית של קלייר אפשר למצוא כאן

Read Full Post »