Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יום השואה’

מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.

אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.

הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.

"אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך."

"בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ."

ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלייענע פֿאַרשטעלן בלויע טעג;
קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה – 
ס'וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לרגל יום השואה הבינלאומי, המצויין היום, ה- 27 לינואר, החלטתי לתרגם את הטקסט שפרסמתי ביום השואה הישראלי במונדוויס.

1. ב – 1983 מרק אדלמן, ממנהיגי המורדים בגטו ורשה, הוזמן על ידי הממשלה הקומוניסטית הפולנית לתת חסות ולקחת חלק בטקס לציון יום השנה ה – 40 למרד בגטו. אדלמן סירב להזמנה באופן פומבי, וכתב בתגובה:

"לפני 40 שנה נלחמנו לא רק על החיים, אלא על החיים בכבוד ובחירות. לציין את יום השנה שלנו כאן, היכן שהשעבוד וההשפלה הם מנת חלקה של כלל האוכלוסיה, היכן שמילים ומחוות אינם אלא שקרים, תהא בגידה ברוחו האמיתית של מאבקנו. זו תהייה השתתפות במשהו שהוא ההפך המוחלט ממנו. זה יהיה אקט של ציניות וזלזול. 

אני לא אקח בכך חלק. אני גם לא אמחל לאחרים על השתתפותם, ואין זה משנה מהיכן באו, או בשם מי הם מדברים.

זכרונם האמיתי של הקורבנות והגיבורים, ושל המאבק האנושי לאמת ולחופש, ישמר בשתיקת הקברים והלבבות, הרחק מטקסי זכרון מניפולטיביים."

מילותיו של אדלמן בפולין 1983, רלבנטיות לא פחות בישראל 2012, היכן שזכרם של הקורבנות הולאם כדי לחרחר מלחמה, ולהצדיק פשעי מלחמה, היכן שהקרובנות חיים בעוני מחפיר, בזמן ששמותיהם משמשים לקצירת נצחונות דפלומטיים. במדינה שבונה גטאות וחומות, וקוראת לזה בטחון, במדינה שבה הצהרות כמו "אל תתן לביתך להתרועע עם ערבים" ו"פליטים ידביקו את ילדייך בזיהומים ומחלות", נזרקות לחלל האוויר כלאחר יד, בידי אנשים פשוטים, ובכירי מדינה כאחד, במדינה בה האחר אינו בטוח, אלא נרדף, ציון יום השואה הוא אקט של ציניות ושל צביעות, מאחר ולקחייה בבירור לא נלמדו.

2.  

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלײַענע פֿאַרשטעלן בלאָע טעג ;
ווײַל קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה –
עס וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי אותם מהפרטיזנים ביערות, ומחברי תנועות ההתנגדות בערים, בעיירות ובכפרים. למדתי אותם ממי שכנגד כל הסיכויים מרדו בגטאות ובמחנות הריכוז. למדתי אותם מהחוואי שהסתיר יהודים במרתף, ומהנזירה שהחביאה אותם במנזר שלה. למדתי אותם ממי שהציעו קערת מרק, כיכר לחם, או קומקום תה, שעשו את ההבדל בין חיים למוות. למדתי אותם מהדייגים הדניים ומהורד הלבן. למדתי אותם ממי שמתו כדי שאחרים יוכלו לחיות. למדתי אותם מאלה שסרבו לשתוק.

למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי לעולם לא למלא פקודות בעיוורון, למדתי לא לציית. למדתי להלחם בפאשיזם, ולהתנגד לדיכוי בכל מקום בו אני נתקלת בו. למדתי לזעוק כנגד אי צדק ולעולם לא לשתוק. למדתי לקום ולהאבק. למדתי את הלקחים שלי מהשואה – להיות אקטיביסטית, אנטי-פאשיסטית, סרבנית מצפון.

3. משמעות הביטוי "לעולם לא עוד", אינה "לעולם לא עוד ליהודים", היא "לעולם לא עוד, לכולם!"

Read Full Post »