Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זיכרון’

לאנשים שראוי להתאבל עליהם יש פנים ושמות, יש להם תמונות ממוסגרות וחיוך מצחק, יש להם חברים, ידידים ומשפחות.

לאנשים שראוי להתאבל עליהם יש תחביבים והיסטוריה, בית ספר שבו הם למדו, משקפיים מיותמים וספר אחרון שנקרא.

לאנשים שראוי להתאבל עליהם יש כותרת ראשית בעיתון, וגינוי קולקטיבי, והבעת צער אישית מכל חבר מפלגה, והודעות סוחטות דמעות.

האנשים שראוי להתאבל עליהם נרצחים בנרטיב לאומי, לאומני, הרסני, ואסור לשאול איך הגענו לאן שהגענו, ואיך אפשר לעצור, מותר רק לבקש נקמה.

האנשים שלא צריך להתאבל עליהם נהרגים בתאונות עבודה, נופלים מפיגום, צונחים אל מותם באתרי בנייה.

האנשים שלא צריך להתאבל עליהם, מתים מחוסר טיפול, מהעדר השגחה, ממחסור בתרופות, בחדר הלידה, ועורם כהה מדי בשביל התמונה.

האנשים שלא צריך להתאבל עליהם, בחרו במותם, כשלא יכלו לספוג עוד השפלה, נכנעו לבושה, כשנשארו בלי בית, כששמעו שוב שהם מחלה.

האנשים שלא צריך להתאבל עליהם, נהרגים בצד השני של החומה, מכדור טועה, או כדור מכוון, מהדף, או רסס, ממטול גז, או פצצה, וכוחתינו חזרו בשלום לבסיסם.

לאנשים שלא צריך להתאבל עליהם אין שמות, אין זכרון ואין געגוע, הדם שלהם אדום פחות, והדמעות שזולגות על מותם נשארות הרחק מעין הציבור הסגורה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »


לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
קיסריה
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
קיסריה 2
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
 בירעם
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
בירעם
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
ראש הנקרה
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

Read Full Post »

מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.

אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.

הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.

"אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך."

"בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ."

ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלייענע פֿאַרשטעלן בלויע טעג;
קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה – 
ס'וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

לפני 57 שנה, ב – 29 לאוקטובר, בשעות אחר הצהרים, יחידת משמר הגבול, ירתה למוות ב – 49 גברים, נשים וילדים מכפר קאסם שעשו את דרכם חזרה לביתם מיום עבודה בשדות.

כפר קאסם, הנמצא באיזור המשולש, היה באותו הזמן, כמו מרבית הכפרים והערים הפלסטינים, תחת שליטה צבאית. מ – 1948 ועד 1966 חיו אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל תחת משטר צבאי,  מגבלות על התנועה, עוצרים, מעצרים מנהליים, פלישות וחיפושים, היו חלק מחיי היומיום שלהם. משמר הגבול היה אחראי על אכיפת החוק הצבאי, ושמירה על הסדר, בריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית.

יום הטבח היה היום הראשון למבצע סיני. מפקד משמר הגבול, האלוף יששכר שדמי, קיבל הוראה לנקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים על מנת לשמור על הסדר באיזור, והחליט, על דעת עצמו, להקדים את שעת העוצר הקבוע, מ – 21:00 ל 17:00.  ההוראה ניתנה רק בשעות אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אל רבים מתושבי הכפרים, שהיו באותה השעה בשדותיהם. רב סרן שמואל מלנקי, שהיה אחראי על אחד הגדודים האחראים על אכיפת העוצר שאל את שדמי מה לעשות במפרי העוצר. שדמי ענה “אללה ירחמו” – ברכה ערבית על המת. מלנקי העביר את המסר לקציניו, והורה להם “לירות כדי להרוג”, במפרי העוצר. אף על פי כן, רק קצין אחד, גבריאל דאהן, שיחידתו הוצבה בכניסה לכפר קאסם, מילא את ההוראה כלשונה.

כשתושבי הכפר עשו את דרכם חזרה מהשדות, הם נעצרו על ידי החיילים. בחושבם שמדובר בחלק מהרוטינה הרגילה, הם הראו לחיילים את תעודות הזהות שלהם. בתגובה החיילים התחילו לירות עליהם. בתשעה מקרי ירי שנפרשו על פני שעות אחר הצהרים של אותו היום, הרגו חיילי מג”ב 19 גברים, 6 נשים, 17 ילדים, ו – 6 ילדות, ופצעו עוד רבים. ההרוגים נקברו בקבר אחים, שנחפר על ידי פלסטינים מהכפר הסמוך, ג’לג’וליה, שהובאו על ידי חייל מג”ב למטרה זו. הפצועים לא קיבלו טיפול, והושארו במקום. משפחותיהם לא יכלו להגיע אליהם, בגלל העוצר שנמשך 24 שעות. רק לאחר הסרתו, הם פונו לבית החולים.

ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הטיל איפול תקשורתי מוחלט על המקרה, שהוסר רק לאחר חודשיים של לובי אינטנסיבי בכנסת. כתוצאה מלחץ ציבורי 11 חיילי מג”ב הועמדו לדין באשמת רצח. 8 נמצאו אשמים, ונידונו לתקופות מאסר שונות (מלנקי נידון ל 17 שנים, ודהאן ל – 15). בפסיקתו בית המשפט ציין במפורש שהיה על החיילים לסרב לירות, מאחר ומדובר היה בפקודה בלתי חוקית בעליל, טובע לראשונה את המונח הזה. אף על פי כן, כתוצאה מערעורים, חנינה נשיאותית, וקיצור תקופת המעצר על ידי השב”ס, כל החיילים שוחררו תוך פחות משנה. מלנקי ודהאן, אף קודמו בהמשך לתפקידים בכירים יותר בכוחות הבטחון. במשפט נפרד שדמי נמצא אשם בהארכת העוצר, ללא סמכות, ונקנס בעשר פרוטות.

טבח כפר קאסם נעדר כמעט לחלוטין מתוכנית הלימודים הישראלית. הוא אינו מוזכר בשיעורי היסטוריה, ואף לא בשלל הטקסים והמסדרים שהמערכת מתהדרת בהם. הוא מוזכר רק פעם אחת, בספר הלימוד לאזרחות (בפרק שנמצא כרגע בתהליכי בחינה מחדש ושינוי), וגם שם הוא מוזכר רק בתוך הדיון על פקודות בלתי חוקיות בעליל, והצורך לסרב להן. אופי ההצגה שלו במנותק מהדיון על המשטר הצבאי, או יחסה של המדינה לפלסטינים באותה התקופה, או לאחריה, נועד להציג את טבח כפר קאסם ככשלונם של חיילים ספציפיים, לא כמאורע המעיד על המערכת. הוא מוכתב היטב לתוך הנרטיב של “עשבים שוטים”, שמאפשר למדינה ולמערכת הבטחון להטיל את האחריות על פשעי מלחמה המתבצעים בשמה, על מספר אינדיבידואלים, תוך שהמערכת עצמה, רוחצת בנקיון כפיה.

העובדה שהמונח “פקודה בלתי חוקית בעליל” נטבע בתודעה הישראלית בתוך ההקשר של טבח כפר קאסם, רוקנה אותו ממשמעות. על מנת שפקודה תתפס כבלתי חוקית, עליה להתקרב לרמות הזוועה של טבח ישיר, גלוי וברור באזרחים. כך, ירי על דייגים בעזה, מעצר והתעללות בחקלאים בגדה, ירי על מפגינים בלתי חמושים, ומניעת טיפול רפואי, נתפסים כולם כפקודות חוקיות.

מעבר לכך, מערכת המשפט הישראלית מעולם לא הטילה ספק בצורך בנוכחות הצבאית בכפר קאסם, בצורך בעוצר, או בלגיטימיות של המשטר הצבאי. כך גם בית המשפט העליון, בכל פסיקותיו השונות המבקרות את פעולותיו של צה”ל בשטחים מאז 1967, מעולם לא ערער על המוסריות של הכיבוש עצמו.  בכך שהיא ביקרה דרכי פעולה ומקרים ספציפים, אולם לא פקפקה מעולם בנרטיב הכללי, מערכת המשפט הישראלי, למעשה העניקה תעודת הכשר, קודם למשטר הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, ואחר כך למשטר הכיבוש של פלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים.

על אף העדרו המובהק מהשיח והתודעה הישראלית, בכפר קאסם הטבח עדיין נוכח. רוחותיו עדיין רודפות את הכפר. חבר הכנסת דב חנין שהיה באזכרה השנתית, דיווח כי כל תושבי הכפר, מהצעיר ועד הזקן שבהם, הגיעו כולם לאירוע האזכרה השנתי שהתרחש בשבוע שעבר.

פורסם לראשונה באנגלית, ב – 972

Read Full Post »

אני כבר כמה דקות יושבת מול המסך ומנסה לכתוב משהו כרקע לתמונה הזו. המשפט שעובר וחוזר לי בראש זה "ככה בדיוק הרגשתי כשטניה (רינהרט) מתה.", ולמעשה, אני מניחה שמדובר בתיאור מדויק.
לא הכרתי היטב את טניה. היא הייתה המרצה שלי באחד הקורסים המשמעותיים ביותר שלמדתי באוניברסיטה, קורס שבו למדתי מחדש איך לקרוא עיתונים וטקסטים, לחפש את גבולות השיח, ולקרוא בין השורות את מה שנאמר, אבל גם ובעיקר את מה שלא. היא הייתה גם שותפה לשיחות קפיטריה בהפסקות, ולהפגנות שמאל בקמפוס בשלהי האינתיפאדה השנייה. לא הכרתי אותה היטב, אבל עדיין הידיעה על מותה הכתה בי כמו אגרוף מכוון היטב, וכשניסיתי לכתוב כיצד הרגשתי אחר כך, לא היו מילים, בעיקר תחושת אובדן ובלבול.
את אותם הדברים אני יכולה להגיד גם לגבי עקי. הוא לא היה מרצה שלי באוניברסיטה, אבל בראשית ימי האקטיביזם שלי, בפעם הראשונה שנכנסתי לסלון מזל, אז עוד באלנבי מונטיפיורי, רענן שכנע אותי להשאר ולשמוע את עקיבא אור. לא ידעתי במי מדובר, והיום אני לא זוכרת הרבה מאותה הרצאה על קוסמולוגיה, אבל יצאתי ממנה בהרגשה שזכיתי לפגוש ולשמוע אדם מדהים, גם אם אז לא הבנתי עד כמה. בשנים שחלפו מאז הכרתי טוב יותר, גם את מצפן, וגם את עקי, גם אם באופן מתווך יותר, דרך ספרים וטקסטים, והוא היה אחד מהאנשים האלה שעצם קיומם בשמאל, נותן לי סוג של נחמה.
אני לא אאריך ואכתוב כאן על הביוגרפיה שלו. אני בטוחה שרבים וטובים עוד יעשו זאת בימים הקרובים. מספיק אם אומר שבעייני הצעירות הוא היה אחד מאלה שהיו שם, ברגעים הדרמטיים של שביתת הימאים, ובימים שרק מצפן העזו לומר את מה שצריך היה להאמר. שהוא היה אחד מאלה שלא ויתרו, שהמשיכו בנחישות להאבק בכיבוש, בציונות, בקפיטליזם, מאבק סיזיפי ומתמשך, ולא פעם גם מייאש. אחד מאלה שניסו להתוות דרך, לפצח את המנגנון, ולהציע אלטרנטיבה אמיתית לדמוקרטיה הפרלמנטרית, גם אם אני לא בטוחה שדמוקרטיה ישירה היא אכן המענה הנכון. אחד מאלה שידעו להיות אנשי שמאל, וגם לבקר את השמאל שאליו הוא שייך, ושסרבו להתפשר על העמידה תמיד תמיד לצד המדוכאים.
יש לנו מעט מודלים לחיקוי בשמאל הישראלי, מעט אנשים לפסוע בצעדיהם, מעט פנסים להאיר נתיב חשוך, מעט מאורות שיתוו את הדרך. עקי היה אחד מהם, ועכשיו כשהוא הלך השביל נראה קצת אפל יותר.
נוח בשלום על משכבך, חבר, מקווה להמשיך בדרכך.
529746_10151426059912068_1735025219_s

Read Full Post »

לרגל יום השואה הבינלאומי, המצויין היום, ה- 27 לינואר, החלטתי לתרגם את הטקסט שפרסמתי ביום השואה הישראלי במונדוויס.

1. ב – 1983 מרק אדלמן, ממנהיגי המורדים בגטו ורשה, הוזמן על ידי הממשלה הקומוניסטית הפולנית לתת חסות ולקחת חלק בטקס לציון יום השנה ה – 40 למרד בגטו. אדלמן סירב להזמנה באופן פומבי, וכתב בתגובה:

"לפני 40 שנה נלחמנו לא רק על החיים, אלא על החיים בכבוד ובחירות. לציין את יום השנה שלנו כאן, היכן שהשעבוד וההשפלה הם מנת חלקה של כלל האוכלוסיה, היכן שמילים ומחוות אינם אלא שקרים, תהא בגידה ברוחו האמיתית של מאבקנו. זו תהייה השתתפות במשהו שהוא ההפך המוחלט ממנו. זה יהיה אקט של ציניות וזלזול. 

אני לא אקח בכך חלק. אני גם לא אמחל לאחרים על השתתפותם, ואין זה משנה מהיכן באו, או בשם מי הם מדברים.

זכרונם האמיתי של הקורבנות והגיבורים, ושל המאבק האנושי לאמת ולחופש, ישמר בשתיקת הקברים והלבבות, הרחק מטקסי זכרון מניפולטיביים."

מילותיו של אדלמן בפולין 1983, רלבנטיות לא פחות בישראל 2012, היכן שזכרם של הקורבנות הולאם כדי לחרחר מלחמה, ולהצדיק פשעי מלחמה, היכן שהקרובנות חיים בעוני מחפיר, בזמן ששמותיהם משמשים לקצירת נצחונות דפלומטיים. במדינה שבונה גטאות וחומות, וקוראת לזה בטחון, במדינה שבה הצהרות כמו "אל תתן לביתך להתרועע עם ערבים" ו"פליטים ידביקו את ילדייך בזיהומים ומחלות", נזרקות לחלל האוויר כלאחר יד, בידי אנשים פשוטים, ובכירי מדינה כאחד, במדינה בה האחר אינו בטוח, אלא נרדף, ציון יום השואה הוא אקט של ציניות ושל צביעות, מאחר ולקחייה בבירור לא נלמדו.

2.  

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלײַענע פֿאַרשטעלן בלאָע טעג ;
ווײַל קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה –
עס וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי אותם מהפרטיזנים ביערות, ומחברי תנועות ההתנגדות בערים, בעיירות ובכפרים. למדתי אותם ממי שכנגד כל הסיכויים מרדו בגטאות ובמחנות הריכוז. למדתי אותם מהחוואי שהסתיר יהודים במרתף, ומהנזירה שהחביאה אותם במנזר שלה. למדתי אותם ממי שהציעו קערת מרק, כיכר לחם, או קומקום תה, שעשו את ההבדל בין חיים למוות. למדתי אותם מהדייגים הדניים ומהורד הלבן. למדתי אותם ממי שמתו כדי שאחרים יוכלו לחיות. למדתי אותם מאלה שסרבו לשתוק.

למדתי את הלקחים שלי מהשואה. למדתי לעולם לא למלא פקודות בעיוורון, למדתי לא לציית. למדתי להלחם בפאשיזם, ולהתנגד לדיכוי בכל מקום בו אני נתקלת בו. למדתי לזעוק כנגד אי צדק ולעולם לא לשתוק. למדתי לקום ולהאבק. למדתי את הלקחים שלי מהשואה – להיות אקטיביסטית, אנטי-פאשיסטית, סרבנית מצפון.

3. משמעות הביטוי "לעולם לא עוד", אינה "לעולם לא עוד ליהודים", היא "לעולם לא עוד, לכולם!"

Read Full Post »