לעולם לא עוד?

בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.

בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.

היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.

כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.

Read Full Post »

"אנחנו רוצים חופש"

פורסם גם בהארץ

את הפוסט הזה כתבתי לפני קצת יותר משנה כשחזרתי מ"צעדת החופש". ניסיתי לתאר את אחד הימים הקשים ביותר, אבל גם המרגשים ביותר שעברתי כפעילה פוליטית. ניסיתי, עם כוס בירה ביד, חברות לצדי והחופש לשבת בפאב לתת מילים לאנשים שהועלו על אוטובוסים ונשלחו למחנה מעצר בלב המדבר:

"בסרטו של קן לאוץ’, “כשהרוח נושבת”, יש סצינה אחת, שאני עדיין יכולה לדמות לנגד עייני, אף כי עברו שנים מאז שצפיתי בו בפעם האחרונה. פעילי האי.אר.אי נעצרים על על ידי המשטרה הבריטית,  ונלקחים למתקן מעצר. טוני, מנהיג הקבוצה מופרד מחבריו, ונלקח לחדר אחר, בו הוא נקשר לכסא, ונחקר בעינויים. ציפורניו נעקרות, אחת אחרי השנייה. הוא צורח בקול, צרחות שמהדהדות בחדר הסמוך בו נמצאים חבריו לקבוצה, ודמיאן, אחיו ביניהם.  דמיאן על סף שבירה, מתקשה להתמודד עם הצרחות.  החברים מתחילים לשיר, שיר חופש אירי, כדי לחזק אותו, ואת עצמם. הם מגבירים את קולם, כך שיגיע אל טוני בחדר הסמוך, וייתן לו כוח, ותקווה. הם שרים, ובפס הקול של הסרט, שירתם מתערבבת בצרחות, ומנסה להטביע אותן. הם שרים, והצילומיים נודדים בין התמונה שלהם שרים, בתא הכלא, לבין החיילים הבריטים שמענים את טוני. הזוועה והיופי מתערבבים בסצינה. שמציגה את האנושות באחד מרגעיה המכוערים ביותר, אבל גם באחד מרגעייה היפים ביותר, בו זמנית. היא מראה לי נגד מה אני נלחמת, אבל גם, בשביל מה. אתמול בירושלים, הרגשתי שוב, שאני רואה את שני חלקי המשוואה.

הקריאה “אנחנו רוצים חופש” מסגרה את היום הזה. ולצידה “לא עוד כלא”. היא נשמעה חזקה וברורה בבוקר, כשהגענו לירושלים, ומצאנו קבוצה של 150-200 פליטים מפגינים מול משרדי ראש הממשלה. עמדתי שם, ובעייני דמעות של הערצה, לאנשים האלה, ניצולי עינויים ורצח עם, שעדיין בוערת בהם אש התקווה. תקווה שגרמה להם להמלט מהכלא הישראלי, ולעשות את דרכם לירושלים, מרביתה, בצעידה רגלית. במשך שעות הם צעקו, בעיקר את שתי הססמאות האלה. ממשרדי ראש הממשלה, אל בניין הכנסת, בקור הירושלמי, רבים מהם בסנדלים בלבד.

עמדנו איתם, משתדלים להשאר ברקע, וחיכינו. כולנו ידענו שלסיפור הזה לא יהיה סוף טוב. הם ידעו את זה, כשברחו ממתקן השהייה הפתוח, ידעו שיוחזרו אל הכלא הסגור, אבל אמרו שבעבורם זה היינו הך. אנחנו ידענו את זה, כשבאנו לתמוך בהם באותו הבוקר. אולם לכמה רגעים, היה איזה ניצוץ של תקווה. הם היו כל כך כנים ואמיתיים, והמטרה שלהם כה צודקת. הם היו האנושות ברגעיה היפים ביותר, וקשה היה להאמין שהעולם יכול להיות עיוור לצדקתם. היה ניסיון לארגן להם אישורי כניסה לכנסת, ולקרוא לדיון חירום בעניינם, שכמעט וצלח, ולרגע נראה היה שאולי פעם אחת, הטוב ינצח.

השעון הכה שלוש, והסצינה השתנתה. החלה תכונה בקרב כוחות השיטור בשטח, משטרה, משטרת הגירה ויס”ם. הפליטים ניסו לצעוד ולהתרחק, אולם דרכם נחסמה. הם המשיכו לקרוא “אנחנו רוצים חופש”, ו”לא עוד כלא”, קריאות שנעשו נואשות יותר ויותר, כשהשוטרים הקיפו אותם. הם התיישבו ושילבו ידיים, ואנחנו שילבנו את ידינו בשלהם. השוטרים עטו עלינו בקבוצות של ארבעה וחמישה. כל קבוצה תופסת אדם אחד, דוחפת ומושכת, קוראת אותו, או אותה, מידיים שמבקשות להמשיך ולהאחז. אנשים לבנים הושלכו לצד הדרך. אנשים שחורים נגררו לאוטובוסים. הקריאות לא הפסיקו “אנחנו רוצים חופש”, “לא עוד כלא”. הן היו נואשות עכשיו, מבקשות, מתחננות, מתייאשות. השוטרים היו חירשים לקריאות. הם המשיכו להעמיס את האוטובוסים בצאן האנושי, המתחנן לרחמים, לתקווה, לחופש."

הרבה מים זרמו בנהר מאז. קיבלנו מהפליטים שיעורים מאלפים באיך לעשות אקטיביזם פוליטי. מיליוני שקלים נשפכו על מתקן כליאה, במקום להיות מושקעים בסיוע למבקשי המקלט ובתמיכה בשכונות בדרום תל אביב. בג"צ פסק שוב ש"חוק ההסתננות" איננו חוקי, כי לא ניתן לכלוא אנשים לפרק זמן בלתי ידוע על ה"פשע" של בקשת מקלט. הממשלה מיהרה להציע תיקונים חדשים לחוק, כדי להספיק להעביר אותו לפני שיגיע המועד לסגירת "חולות" לפי פסק הדין, ומהר יותר לפני שהכנסת מתפזרת. היום בבוקר התיקון לחוק של מירי רגב עבר בוועדת הפנים. תיקון שעדיין מאפשר כליאה של מבקשי מקלט על לא עוול בכפם, גם אם לפרק זמן מוגבל של שנה ושמונה חודשים בלבד, תיקון שמקשה על ההעסקה שלהם וגוזל עשרים אחוז משכרם (כשממש לא ברור איך צמצום ההעסקה של מבקשי המקלט יסייע לתושבי השכונות), תיקון ששוב מתעקש להתמודד עם פליטות בכליאה, ועם מצוקה כלכלית והזנחה ארוכת שנים ברדיפה פוליטית של מי שאינם אשמים. בעוד מספר שעות התיקון יעלה להצבעה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת. הוא צפוי לעבור. זמן קצר לפני כן, מחוץ למשכן, מבקשי מקלט ופעילות יפריחו לשמים 2000 בלונים, יציינו שנה לצעדת החופש, ויתעקשו להמשיך לקוות.

Read Full Post »

חזרה לרחובות

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

Read Full Post »

הקש בגג – עוד מחווה לאורוול

ובמציאות האורווליאנית מכבסת המילים מספקת לנו המצאה חדשה – "הקש בגג" ומציגים את זה כהודעה סופר מנומסת מהצבא לאנשים, שאוטוטו מפציפים להם את הבית. אז קחנה רגע ותדמינו את עצמכם במצב הזה. אתן יוש בות בסלון ונופל לכן פתק שמודיע שיש לכן כמה דקות להתפנות, ושהבית הזה הולך להיות מופגז מהאוויר. הבית הזה, הבית שלכן, חדר השינה שלכן, הבגדים, התכשיטים, המזכרת מסבתא, המקלחת שלכן, חדר הילדים, המטבח שזה עתה סיימתן לבשל בו את ארוחת הערב, הספריה עם הספרים האהובים, התמונה שחברה הכי טובה שלכן ציירה לכן בתיכון, הדיסקים שאספתן במשך שנים, שכל אלה הולכים בעוד מספר רגעים, דקות, שעה, להפוך לעיי חורבות. הבית שגדלתן בו, שאתן גרות בו, שאתן אוהבות, שמכיל את כל החיים שלכן, לא יהיה כאן יותר, ממש ממש בקרוב. והודיעו לכן בנימוס, ממש בנימוס, שיש לכן רבע שעה, אולי חצי שעה, אולי חמש דקות, לעזוב, ובגלל שהודיעו לכן בנימוס אין לכן מה להתלונן אם תפגענה, ואין לכן מה להתלונן אם לא הספקתן לברוח, ואין לכן מה להתלונן, אם נהרסו לכן החיים, כי זו אשמתכן שלא עזבתן מהר, ופיניתן הכל. ואתן לא ממש יודעות לאן לברוח, כי כל השכונה שלכן מופגזת, והרחובות לא בדיוק בטוחים, ולפני כמה שעות נפלה פצצה על מכונית נוסעת, ואתן צריכות לארוז את עצמכן ואת הילדים, ונשארו בסך הכל עוד חמש דקות, איך שהזמן רץ, כשמתפנים. ואתן בורחות החוצה, וממהרות, וכולם כבר בחוץ, עם קצת חפצים, ומבט אחד אחרון על הבית, ואתן מגלות שילד אחד נשאר בפנים, ורצות חזרה פנימה, ובום.

Read Full Post »

מיאפא לביירות – זכרון, דמיון ושיבה

לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.

הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין

הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.

אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.

ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.

אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.

 

מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.

עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.

סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.

השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

Read Full Post »

יום השואה ביידיש

מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.

אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.

הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.

"אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך."

"בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ."

ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלייענע פֿאַרשטעלן בלויע טעג;
קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה – 
ס'וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות. 

Read Full Post »

חג החירות – עד שכולן חופשיות

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

טבעונית בפורטלנד – גן העדן האבוד

פורטלנד היא כנראה העיר הכי ידידותית לטבעונים שהייתי בה איפ פעם, ובמובן מסוים זה כמעט מיותר לכתוב פוסט על טבעונות בפורטלנד. פשוט תגיעו. אין מקום שלא תמצאנה בו לפחות מנה טבעונית אחת, בדרך כלל יותר מאחת. הן תמיד מסומנות. תמיד מסומנים גם אלרגנים למיניהם, ובכל מקום יש גם אפשרויות נטולות גלוטן. אפילו בדרקון הירוק, פאב אמריקאי סטנדרטי לחלוטין, מלבד העובדה שהוא מציע שישים סוגי בירה מהחבית, יש מנה טבעונית.

אני כותבת בכל זאת, כי העובדה שיש אוכל טבעוני בכל מקום, לא אומרת, לצערנו, שכל האוכל הטבעוני הזה טעים. כמו בניו יורק, גם בפורטלנד, הרבה מהמקומות הטבעוניים מתבססים בעיקר על מנות שמנסות לחקות את מנות הבשר האמריקאיות המסורתיות – הרבה סנדוויצ'ים עמוסים ברטבים תעשיתיים – קטשופ, חרדל, סיונז וכו', עם שילובים של סייטן מעובד להפליא ותחליפי גבינה. אז הסנדביץ' עם "סטיק" ו"גבינה" שאכלתי באחד הפאבים המקומיים היה לא רע, אבל הוא הרגיש כמו ג'אנק תעשייתי שלא לגמרי ברור לי למה אני אוכלת כשיש כל כך הרבה אוכל טבעוני טעים בעולם. בנוסף, ברגע שהסנדביץ' החם מתקרר, הכל נהייה די דביק וטעמי הלוואי משתלטים, לפחות בחך שלי. הוא בעיקר ענה על הצורך הדחוף במזון כשכל המקומות האחרים בסביבה היו סגורים, או סרבו להאכיל אותי, בהעדר תעודה מזהה שמעידה שעברתי את גיל 21. אבל בפורטלנד גם יש לא מעט מקומות ממש מצויינים לאכול בהם.

שלושת המקומות המוצלחים ביותר שיצא לי לבקר בהם היו טבעוניים בהגדרה, והיה ניכר בהם שהם פעלו מתוך חשיבה טבעונית. הראשון נקרא פראסאד )Prasad(. הוא נמצא בלב הדאונטאון, ממש קרוב לפאולס (חנות הספרים הגדולה בעולם), וממוקם בכניסה לסטודיו יוגה חמוד, שמציע שיעורים ב – 15 דולר. חיכיתי שם לחבר, ולא יצא לי לאכול, רק לבחון את התפריט שלהם, ולשתות שוקו חם עם תבלינים, מהטובים ששתיתי אי פעם. יש להם ווי פי חופשי, ותפריט עתיר מנות מפתות שאני מצטערת שלא יצא לי לטעום. התפריט נשלט בעיקר על ידי “קערות”, שטיפוסייות להרבה מקומות טבעוניים בפורטלנד – מנות מבוססות על דגן כלשהו, שמגיעות עם הרבה ירקות, סוג כלשהו של חלבון מן הצומח (קטניות, טופו, טמפה או סייטן) ותיבול או רוטב בסגנון כזה או אחר. המחיר המומלץ לקערה הראשונה ברשימה, "קערה מזרחית", הוא 7 דולר, אבל הם מציינים במפורש, שמדובר במנת "שלמי כפי יכולתך", ושאף אחת לא תצא מהמקום רעבה, וזו בפני עצמה סיבה טובה מאוד ללכת לאכול שם בעייני.

לסוויט היראפטר  )Sweet Hereafter( הלכתי כמה ימים אחר כך. זה פאב טבעוני, שמבוסס גם הוא על כל מיני קערות. אני אכלתי את הקערה המזרחית – טופו מטוגן בשמרי בירה וברוקולי על מצע של אורז חום, ברוטב ג'ינג'ר ובוטנים. זה היה אחד הדברים הטעימים ביותר שיצא לי לאכול בארה"ב עד כה, ואני בהחלט מתכוונת לנסות את זה בבית. הם מציעים שילוב בין קערות, סנדביצ'ים מאסיביים וחטיפי פאב בשילוב האקלקטי בין חומוס, צ'יפס ונאצ'וס. מבחר לא רע של בירות ואפשרות לטעום כמה לפני ההזמנה, מבחר קוקטיילים, והאפי האור בין 16:00-19:00 שבו הכל עולה דולר פחות. המחירים של המנות העיקריות הם 7-8$ למנה. כך שמדובר בתענוג זול למדי. התמונות לצערי לא יצאו טובות, כי המקום חשוך למדי ולא השתמשתי בפלאש.

איי.אן.די )A.N.D( הוא בית קפה טבעוני, שמתמחה בבראנצ'ים, שהם באופן כללי קונספט פופולרי בפורטלנד. ההיילייט של המקום, והסיבה שבגללה הגענו אליו, הם הוופלים הבלגיים הטבעוניים. מדובר בוופל ענק, שממלא צלחת, ויכול בקלות למלא שני אנשים. שמגיע בכל מיני שילובים, מלוחים ומתוקים. המלוחים יותר מבוססי תחליפים. המתוקים מבוססי פירות, מייפל ושוקולד צ'יפס. אני אכלתי את הספישל היומי, שהגיע עם קרם קלמנטינות ופתיתי שוקולד צ'יפס, והיה פשוט גאוני.הוופל מקמח מלא, הקרם נמס בפה, והשוקולד נמס בקרם. הנאה צרופה מובטחת.

גם סיידר התפוחים החם שלהם, שמוכן מתפוחים שנסחטים במקום, מומלץ בחום. מאיה לקחה סנדביץ' של גבינה בגריל וגן ירק. בניגוד לתחליפי הגבינה האחרים שיצא לי לדגום פה, שהתבססו על עיבודים תעשייתיים של סויה, הריקוטהבסנדביץ' הזההייתה על בסיס שקדים והייתה פשוט מצוינת, בעיקר בשילוב עם עגבניה, אבוקדו ותרד.

המחירים נעים בין 8-12$ למנה, והאזהרה היחידה שנראה לי ראוי לצרף למקום היה שאין בו ווי–פי והוא עמוס נורא, ויש קשר בין השניים. זהלא מקום שמיועד לישיבה של שעות, אז אלתבואו אליו כדי לנהל בו את שיחות הסקייפ שלכן. בית הקפה "שבע מידות טובות" שנמצא במרחק רבע שעה הליכה משם, ומציע קינוח טבעוני מצויין שמשלב בין חמאת בוטנים, שוקולד ומלח גס, מצד שני, מצויין למטרה הזו.

מקמנימנס )Mecmanamins( הוא לא בית קפה טבעוני, אבל מציע הרבה מאוד מנות טבעוניות, כולל המבורגר מבוסס על המפ, כלומר צמח הקנאביס (ולא זה לא "כזה" המבורגר"). הוא עשיר בירקות וטעמים, וממש לא מעובד. יש להם גם מבשלת בירה פרטית, וה – IPA שלהם מאוד מוצלח, מלצריות ידידותיות ורשת חופשית. הם ממוקמים בהורטונס', שזה רחוב מקסים עם הרבה חנויות יד שנייה, ביגוד גותי וספרים לפי נושאים, שבכל מקרה בהחלט שווה ביקור.

אם אתן בכל זאת מחפשות מזון מהיר איכותי, אז יש שני מקומות שאתן חייבות ללכת אליהם. הראשון נקרא סיזל פיי (Sizzle Pie) וזו פיצריה שיש לה כמה סניפים בפורטלנד, שמציעה בכל יום מספר אופציות טבעוניות. פיצה דקה, עם תחליף גבינה, הרבה שמרי בירה, ולא מעט ירקות.

אני טעמתי שניים מהסוגים שהיו להם באותו היום, והם שניהם היו מאוד מוצלחים. השמות של הפיצות – Bad Reputation ו – Maps Out of Hell הם בונוס נחמד. המקום השני נקרא וודו דונאטס (Voodo Doughnts(, ומציע מבחר עצום של דונאטס טבעוניים, שרק הכתיבה עליהם מעלה את הטעם שלהם בפה שלי. האחד שמצופה בקרמל וממולא בקרם וניל מושלם, אבל גם הבננה קינמון מעולה, והאחרים נראים מפתים לא פחות, אבל גם קיבת הקינוחים שלי, מסתבר, מוגבלת בקיבולתה.

 

אי אפשר לסיים פוסט על פורטלנד בלי להזכיר שבנוסף להיותה של העיר מאוד ידידותית לטבעונים, היא גם מאוד ידידותית לקווירים, פוליאמורים ואקטיביסטים באופן כללי. מדובר בעיר עם אווירה פוליטית ופתוחה, ובששת הימים שהייתי שם, היה ערב הופעות לסביות אנטי–ולנטינז–דיי (שפספסתי בגלל ששכחתי את הדרכון בבית), ערב סטריפטיז קווירי מרגש, פוליטי ומהמם, פוטלוק של פעילות נגד הכיבוש, ועוד המון אירועים אחרים, ובעיקר מעט מדי זמן בשביל להגיע לכולם.

זה פוסט שלישי בסדרת פוסטים על טבעונות בארה"ב.

הראשון והשני, שניהם על ניו יורק, נמצאים כאן.

Read Full Post »

נשיקה מאחורי הבריקדות

ביום ראשון, בהקלה של אחרי הכנס, הלכתי לאירוע התרמה למען טריסטאן אנדרסון. טריסטאן נפצע קשה ב – 2009 בהפגנה בניעלין, ממטול גז מדמיע שנורה ישירות לראשו. הוא כמעט מת, וסובל מנזק מוחי קשה. הרופאים אמרו שהוא יהיה צמח לכל חייו. 15 חודשים אחר כך הוא עזב את תל השומר, בכסא גלגלים, כנס רפואי, תוצר של העבודה הממושכת של גבי, החברה שלו והוריו. המצב הרפואי שלו עדיין דורש הרבה תמיכה וטיפולים וציוד, והחברים שלו באיזור מארגנים אירועים על בסיס קבוע כדי לתמוך בו.

בינתיים, כמו במקרים אחרים של אנשים שנהרגו ונפצעו בהפגנו, הצבא הישראלי סגר את החקירה של המקרה, וטען שטריסטאן כנראה נפגע מאבן, ושניעלין הייתה שטח מלחמה. יש תיק פתוח בנושא בבית המשפט העליון, בדרישה לחקירה מחודשת. תגובת הצבא אמורה להגיע, אחרי שתי דחיות ב – 10 למרץ.

באירוע שהתרחש במרכז האומנויות המקומי, טריסטאן הראה מצגת של צילומים שלו מאל סלבדור בשנות ה – 90', ודיבר על מה שהוא ראה שם. דיויד רוביקס, זמר, משורר ומספר סיפורים אנרכיסטי הופיע. שמעתי הרבה מהחומרים שלו, והרבה עליו, אבל לא יצא לי עד כה לראות אותו בהופעה חיה, או לפגוש אותו אישית. השילוב בין השירים הפוליטיים השנונים, הסיפורים מעוררי ההשראה, והאיש מהלך הקסם הזה, הוא נפלא. אם אתם באיזור קליפורניה בשבועות הקרובים, הוא בסיבוב הופעות, ומומלץ בחום לנסות להגיע לאחת מהם. הבת שלו וזוגתו היו מקסימות לא פחות, ואני יכולה שוב להגיד כמה דברים טובים על ילדות של אנרכיסטים, בטחון עצמי ומודעות פוליטית. אריק דרוקר, אמן גרפי, נתן מופע מרתק ששילב בין אומנות ומוזיקה, נובלות גרפיות, עמודי שער של הניויורקר, ציורי קיר על חומת ההפרדה ושירה של אלן גינצבורג. הם גרמו לי לדבר קצת על המעורבות שלי במאבק נגד החומה ועל החרם, ומהפוטלוק שהתרחש ברקע כולם יצאו עם שקיות אוכל הביתה.

בסוף ההופעה שלו, דיויד ניגן שיר שנקרא "A Kiss Behind the Barricades". השיר הזה מרגש ואמיתי ומוכר לכל מי שאי פעם התנסה באהבה בזמנים של מאבק, אבל לשמוע אותו מנגן את זה לייב, עם טריסטאן שר אותו לגבי ברקע, היה הרבה מעבר לזה. אני מצטערת שלא הצלחתי לתפוס את כולו בוידאו, אבל שמחה על הקטע הקצר הזה.

Read Full Post »

והרחובות אינם בטוחים

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »