Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘היסטוריה’


לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
קיסריה
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
קיסריה 2
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
 בירעם
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
בירעם
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
ראש הנקרה
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מזה מספר שנים אני הולכת לטקס יום השואה של תאטרון היידישפיל. ככה אני בוחרת לציין את היום הזה, וכן, אני בוחרת לציין אותו, למרות הממסדיות והניכוס, הצביעות וההשכחה. אני בוחרת מבין שלל האירועים הקיימים ללכת לאחד שמייצג חלק ממה שחשוב לי לזכור, ובוחרת לכתוב על מה שמנסים לשכוח.

אני יכולה לכתוב כאן על המועד שבו היום הזה מצויין, יום תחילת מרד גטו ורשה, אחד מיני אירועים רבים של התנגדות לנאציזם, על ידי יהודים ועל ידי לא יהודים. אני יכולה לכתוב כאן על למה מלמדים אותנו דווקא על מרד גטו ורשה, ולא על המרידות בקרקוב, או לודז', או אושוויץ, ועל מה מלמדים אותנו על המרד הזה, ועל אותם חלקים שלו, ובעיקר הבונד ומרק אדלמן, ובאופן כללי על לימודי שואה "בלי חירות ומק"י". ועם כל זה, המרד הזה הוא עוד אחד מאותם סיפורים של התנגדות, מאותם סיפורים שחשוב לי לזכור ולספר.

הטקס ביידישפיל לא מבוסס על ניאומי תעמולה ועשיית הון פוליטי, זהו טקס שבמהותו באמת עומד הזכרון, טקס של עדויות. בכל שנה בתמה אחרת. הנושא של הטקס השנה היה "על קו הקץ". הטקס דיבר על צעדות המוות, על ההשמדה ההמונית של הרגעים האחרונים, על הרגע בו הודיעו לאנשים שהם, אבל הם כבר לא ידעו מה המשמעות של חופש, הם יכלו לעזוב, אך לא ידעו לאן ללכת. ובסיפורים יש יהודים ויש לא יהודים, יש נספים ומצילים וניצולים, יש בני אדם. העדויות המוקראות/מבוצעות על ידי צוות השחקנים המוכשר של התאטרון מהדהדות בחלל, ביידיש, בשפה שחשוב לי לזכור, באחת השפות המרכזיות בהן נכתב סיפור השואה, בשפה שהמדינה ניסתה להשכיח, לשכוח. בין לבין משולבים שירים לא מוכרים, באותה השפה. שירים שנכתבו תוך כדי, או אחרי, שירי אובדן, שירי געגועים, שירי תהייה וכמיהה לחופש.

"אונטער די פּוילישע גרינינקע ביימעלעך
שפּילן זיך מער נישט קיין משה'לך, שלמה'לך;
שפּילן זיך מער נישט קיין שרה'לך, לאה'לך,
נישט אויף קיין גרעזעלך; נישט אונטער שנייעלעך."

"בֵּין עֲצֵי פּוֹלִין הַיְּרַקְרַקִּים
מוֹישׁה'לָךְ, שְׁלוֹימה'לָךְ כְּבָר לֹא מְשַׂחֲקִים.
לֹא מְשַׂחֲקוֹת כְּבָר שָׂרָה'לָךְ, לֵאָה'לָךְ,
לֹא עַל עֵשֶׂב יָרֹק, לֹא עַל שֶׁלֶג רַךְ."

ומבין הסיפורים השונים שעלו במהלך הערב, תמונות תמונות. נותרה עימי תמונתו של פר אנגר, הדיפולמט השבדי, שראה את גירוש יהודי הונגריה, והתחיל להמציא אשרות, כי הוא האמין שאסור לעמוד מנגד, והדביק עליהן חותמות מיני חותמות שהעידו על קרובי משפחה וקשרי מסחר בשוודיה. חותמות מפוברקות, אבל הרבה מהן, והגרמנים התרשמו ונתנו להם לעזוב. וראול וולנברג, שהרחוב על שמו קיים בתל אביב, אבל הסיפור שלו, לא קיים בספרי הלימוד, שמגיע לקבוצה הצועדת לגבול אוסטריה בלילה, ומודיע שישוב בשבילם בבוקר, ובבוקר מגיע עם משאיות, ואומר למאות אנשים "אתם הרי זוכרים שנתתי לכם אשרות בבודפשט, והם נעלמו בדרך, נכון?", ומעלה אותם על המשאיות, ומחזיר אותם אל העיר. ועל איך לילה לילה הוא היה מגיע למרתף בו הסתתרו 128 אנשים, עם אוכל וחיוך ותקווה וזמן לשחק עם הילדים. ועל מפקד מחנה הריכוז ששמו פרח מזכרוני, שבכל מיני עילות בירוקרטיות דחה את יציאת אסירי המחנה לצעדות המוות, וביום בו המחנה שוחרר הודיע להם כי הוא כיבה את החשמל בגדרות התיל, והם חופשיים ללכת, אבל הוא ממליץ להם לחכות לכוחות בעלות הברית, כדי לא להקלע לקרבות, ועמד מולם, ללא נשק, והם נתנו לו לעלות על האופנוע ולסוע משם, כי הם ידעו שהוא הציל אותם. ועל שלוש הנערות שגילו בזמן הצעדה שכוחות בעלות הברית נמצאים בצד השני של הנהר הקפוא, ושברו במכות פטיש שעברה מיד חלשה ליד רועדת את מנעול המתבן ואחרי יום של צעדת מוות צעדו בלילה לחופש.

זאָג נישט קיינמאָל אַז דו גייסט דעם לעצטן וועג,
כאָטש הימלען בלייענע פֿאַרשטעלן בלויע טעג;
קומען וועט נאָך אונדזער אויסגעבענקטע שעה – 
ס'וועט אַ פּויק טאָן אונדזער טראָט – מיר זייַנען דאָ!

אַל נָא תֹּאמַר: הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,
אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה.
זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא,
וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!

הטקס מסתיים בשיר הפרטיזנים, ביידיש, והקהל קם, לא מתוך הוראה, ובשביל ההמנון הזה אני מוכנה לעמוד, כי הוא גם שלי, כי הוא חלק ממסורת של מאבק, כי הוא חלק מהיסטוריה של התנגדות

Read Full Post »

"לו יכולתי לספר על עצם
הכיסופים שנכספנו אז, אנו שכבר שקענו, לזכות להתהלך עוד פעם
יחד בני חורין תחת השמש."

"אתם החיים בבטחה" הוא ספר שירה של פרימו לוי. נתקלתי בו במקרה, בתולעת ספרים לפני שנים. הכותרת הייתה מטלטלת, השירים שבפנים שילבו בין שקיעות יפות ואובדן הצלם, בין היופי והתופת, בין נשיקות וגדרות תיל, כוכבים ואהבה אבודה ואושוויץ.

תהיתי מה לכתוב כאן, כשהתארגנתי לליל הסדר, מילים על חירות והעדרה, ועל שולחנות חג עמוסים, ואנשים רעבים ומכלאות וגדרות תייל, ומשום מה נזכרתי בספר. הצירוף "אף אחת לא חופשיה עד שכולן חופשיות", הוא אחד העקרונות המנחים של הפוליטיקה שלי, ושל האופן בו אני מנסה לחיות, והסתירה בחג הזה בו אמורים לחגוג חירות, בין החגיגה והמציאות, מין המיתוס והסמל והקיום היומיומי, כואבת יותר מתמיד. בדרך אל שולחן החג אני חושבת על המטוס של הפליטים ה"עוזבים מרצון" שעשה אתמול את דרכו לרואנדה, או לאוגנדה, לא לגמרי ברור, ועל אב שבקושי הספיק לנשק את ילדיו לשלום. על חברים מנאבי סאלח שהצבא צר על כפרם מיום שבת, וספציפית על בילאל ונאוול שהחיילים עצרו אמש את רכבם בדרך חזרה לכפר, והפליאו בהם את מכותיהם למול עיניהם של שני ילדים קטנים שחיכו באוטו. על נערה היושבת  בכלא, כי רצח היה המוצא היחיד שידעה מחיים של אונס, ועל כל הנשים הלכודות בבתים ובמערכות יחסים אלימות, מהם אין להן מוצא. על בשר החיות המתות הגודש את צלחות הסדר ואלה שבמכלאות ובמעבדות ובכלובים, ועל מי שחופשיים לבוא וללכת, אבל לא חופשיות מלחשוב על מחסור.

שְמע
אתם החיים בבִטחה
בבתיכם החמימים,
אתם המוצאים בשובכם בערב
אוכל חם ופני ידידים:
חישבו האם זה אדם,
זה העובד ברפש
ואינו יודע שלווה
ונלחם על חצי כיכר לחם
ומת בגלל "כן" או "לא".
חישבו האם זו אישה,
בלי שׂער בלי שם
בלי כוח להמשיך לזכור
עיניה ריקות וקר חיקה
כצפרדע בחורף.
הבינו שכל שזה היה:
אני מצווה אתכם את הדברים האלה.
חוקו אותם בלבבכם
בשבתכם בביתכם בלכתכם בדרך,
בשָכבכם בקומכם:
שננו אותם לבניכם.
וָלא – יקרוס ביתכם,
יצר צעדיכם החולי,
יַטו עולליכם את פניהם מכם.
10 בינואר 1946

אז לפני שקראתי בהגדה, קראתי את שיריו של פרימוי לוי, ובבוקר אני יושבת ומאזינה ל – Rare Bird שרים את Symphaty ולפול רובסון  דורש "שלח את עמי" בקולו העמוק, המהדהד, וזוכרת שבכל דור ודור, חגיגת החירות האמיתית היא המאבק לחופש.

Read Full Post »

ביום ראשון, בהקלה של אחרי הכנס, הלכתי לאירוע התרמה למען טריסטאן אנדרסון. טריסטאן נפצע קשה ב – 2009 בהפגנה בניעלין, ממטול גז מדמיע שנורה ישירות לראשו. הוא כמעט מת, וסובל מנזק מוחי קשה. הרופאים אמרו שהוא יהיה צמח לכל חייו. 15 חודשים אחר כך הוא עזב את תל השומר, בכסא גלגלים, כנס רפואי, תוצר של העבודה הממושכת של גבי, החברה שלו והוריו. המצב הרפואי שלו עדיין דורש הרבה תמיכה וטיפולים וציוד, והחברים שלו באיזור מארגנים אירועים על בסיס קבוע כדי לתמוך בו.

בינתיים, כמו במקרים אחרים של אנשים שנהרגו ונפצעו בהפגנו, הצבא הישראלי סגר את החקירה של המקרה, וטען שטריסטאן כנראה נפגע מאבן, ושניעלין הייתה שטח מלחמה. יש תיק פתוח בנושא בבית המשפט העליון, בדרישה לחקירה מחודשת. תגובת הצבא אמורה להגיע, אחרי שתי דחיות ב – 10 למרץ.
באירוע שהתרחש במרכז האומנויות המקומי, טריסטאן הראה מצגת של צילומים שלו מאל סלבדור בשנות ה – 90', ודיבר על מה שהוא ראה שם. דיויד רוביקס, זמר, משורר ומספר סיפורים אנרכיסטי הופיע. שמעתי הרבה מהחומרים שלו, והרבה עליו, אבל לא יצא לי עד כה לראות אותו בהופעה חיה, או לפגוש אותו אישית. השילוב בין השירים הפוליטיים השנונים, הסיפורים מעוררי ההשראה, והאיש מהלך הקסם הזה, הוא נפלא. אם אתם באיזור קליפורניה בשבועות הקרובים, הוא בסיבוב הופעות, ומומלץ בחום לנסות להגיע לאחת מהם. הבת שלו וזוגתו היו מקסימות לא פחות, ואני יכולה שוב להגיד כמה דברים טובים על ילדות של אנרכיסטים, בטחון עצמי ומודעות פוליטית. אריק דרוקר, אמן גרפי, נתן מופע מרתק ששילב בין אומנות ומוזיקה, נובלות גרפיות, עמודי שער של הניויורקר, ציורי קיר על חומת ההפרדה ושירה של אלן גינצבורג. הם גרמו לי לדבר קצת על המעורבות שלי במאבק נגד החומה ועל החרם, ומהפוטלוק שהתרחש ברקע כולם יצאו עם שקיות אוכל הביתה.image

בסוף ההופעה שלו, דיויד ניגן שיר שנקרא "A Kiss Behind the Barricades". השיר הזה מרגש ואמיתי ומוכר לכל מי שאי פעם התנסה באהבה בזמנים של מאבק, אבל לשמוע אותו מנגן את זה לייב, עם טריסטאן שר אותו לגבי ברקע, היה הרבה מעבר לזה. אני מצטערת שלא הצלחתי לתפוס את כולו בוידאו, אבל שמחה על הקטע הקצר הזה.

Read Full Post »

לפני 57 שנה, ב – 29 לאוקטובר, בשעות אחר הצהרים, יחידת משמר הגבול, ירתה למוות ב – 49 גברים, נשים וילדים מכפר קאסם שעשו את דרכם חזרה לביתם מיום עבודה בשדות.

כפר קאסם, הנמצא באיזור המשולש, היה באותו הזמן, כמו מרבית הכפרים והערים הפלסטינים, תחת שליטה צבאית. מ – 1948 ועד 1966 חיו אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל תחת משטר צבאי,  מגבלות על התנועה, עוצרים, מעצרים מנהליים, פלישות וחיפושים, היו חלק מחיי היומיום שלהם. משמר הגבול היה אחראי על אכיפת החוק הצבאי, ושמירה על הסדר, בריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית.

יום הטבח היה היום הראשון למבצע סיני. מפקד משמר הגבול, האלוף יששכר שדמי, קיבל הוראה לנקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים על מנת לשמור על הסדר באיזור, והחליט, על דעת עצמו, להקדים את שעת העוצר הקבוע, מ – 21:00 ל 17:00.  ההוראה ניתנה רק בשעות אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אל רבים מתושבי הכפרים, שהיו באותה השעה בשדותיהם. רב סרן שמואל מלנקי, שהיה אחראי על אחד הגדודים האחראים על אכיפת העוצר שאל את שדמי מה לעשות במפרי העוצר. שדמי ענה “אללה ירחמו” – ברכה ערבית על המת. מלנקי העביר את המסר לקציניו, והורה להם “לירות כדי להרוג”, במפרי העוצר. אף על פי כן, רק קצין אחד, גבריאל דאהן, שיחידתו הוצבה בכניסה לכפר קאסם, מילא את ההוראה כלשונה.

כשתושבי הכפר עשו את דרכם חזרה מהשדות, הם נעצרו על ידי החיילים. בחושבם שמדובר בחלק מהרוטינה הרגילה, הם הראו לחיילים את תעודות הזהות שלהם. בתגובה החיילים התחילו לירות עליהם. בתשעה מקרי ירי שנפרשו על פני שעות אחר הצהרים של אותו היום, הרגו חיילי מג”ב 19 גברים, 6 נשים, 17 ילדים, ו – 6 ילדות, ופצעו עוד רבים. ההרוגים נקברו בקבר אחים, שנחפר על ידי פלסטינים מהכפר הסמוך, ג’לג’וליה, שהובאו על ידי חייל מג”ב למטרה זו. הפצועים לא קיבלו טיפול, והושארו במקום. משפחותיהם לא יכלו להגיע אליהם, בגלל העוצר שנמשך 24 שעות. רק לאחר הסרתו, הם פונו לבית החולים.

ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הטיל איפול תקשורתי מוחלט על המקרה, שהוסר רק לאחר חודשיים של לובי אינטנסיבי בכנסת. כתוצאה מלחץ ציבורי 11 חיילי מג”ב הועמדו לדין באשמת רצח. 8 נמצאו אשמים, ונידונו לתקופות מאסר שונות (מלנקי נידון ל 17 שנים, ודהאן ל – 15). בפסיקתו בית המשפט ציין במפורש שהיה על החיילים לסרב לירות, מאחר ומדובר היה בפקודה בלתי חוקית בעליל, טובע לראשונה את המונח הזה. אף על פי כן, כתוצאה מערעורים, חנינה נשיאותית, וקיצור תקופת המעצר על ידי השב”ס, כל החיילים שוחררו תוך פחות משנה. מלנקי ודהאן, אף קודמו בהמשך לתפקידים בכירים יותר בכוחות הבטחון. במשפט נפרד שדמי נמצא אשם בהארכת העוצר, ללא סמכות, ונקנס בעשר פרוטות.

טבח כפר קאסם נעדר כמעט לחלוטין מתוכנית הלימודים הישראלית. הוא אינו מוזכר בשיעורי היסטוריה, ואף לא בשלל הטקסים והמסדרים שהמערכת מתהדרת בהם. הוא מוזכר רק פעם אחת, בספר הלימוד לאזרחות (בפרק שנמצא כרגע בתהליכי בחינה מחדש ושינוי), וגם שם הוא מוזכר רק בתוך הדיון על פקודות בלתי חוקיות בעליל, והצורך לסרב להן. אופי ההצגה שלו במנותק מהדיון על המשטר הצבאי, או יחסה של המדינה לפלסטינים באותה התקופה, או לאחריה, נועד להציג את טבח כפר קאסם ככשלונם של חיילים ספציפיים, לא כמאורע המעיד על המערכת. הוא מוכתב היטב לתוך הנרטיב של “עשבים שוטים”, שמאפשר למדינה ולמערכת הבטחון להטיל את האחריות על פשעי מלחמה המתבצעים בשמה, על מספר אינדיבידואלים, תוך שהמערכת עצמה, רוחצת בנקיון כפיה.

העובדה שהמונח “פקודה בלתי חוקית בעליל” נטבע בתודעה הישראלית בתוך ההקשר של טבח כפר קאסם, רוקנה אותו ממשמעות. על מנת שפקודה תתפס כבלתי חוקית, עליה להתקרב לרמות הזוועה של טבח ישיר, גלוי וברור באזרחים. כך, ירי על דייגים בעזה, מעצר והתעללות בחקלאים בגדה, ירי על מפגינים בלתי חמושים, ומניעת טיפול רפואי, נתפסים כולם כפקודות חוקיות.

מעבר לכך, מערכת המשפט הישראלית מעולם לא הטילה ספק בצורך בנוכחות הצבאית בכפר קאסם, בצורך בעוצר, או בלגיטימיות של המשטר הצבאי. כך גם בית המשפט העליון, בכל פסיקותיו השונות המבקרות את פעולותיו של צה”ל בשטחים מאז 1967, מעולם לא ערער על המוסריות של הכיבוש עצמו.  בכך שהיא ביקרה דרכי פעולה ומקרים ספציפים, אולם לא פקפקה מעולם בנרטיב הכללי, מערכת המשפט הישראלי, למעשה העניקה תעודת הכשר, קודם למשטר הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, ואחר כך למשטר הכיבוש של פלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים.

על אף העדרו המובהק מהשיח והתודעה הישראלית, בכפר קאסם הטבח עדיין נוכח. רוחותיו עדיין רודפות את הכפר. חבר הכנסת דב חנין שהיה באזכרה השנתית, דיווח כי כל תושבי הכפר, מהצעיר ועד הזקן שבהם, הגיעו כולם לאירוע האזכרה השנתי שהתרחש בשבוע שעבר.

פורסם לראשונה באנגלית, ב – 972

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

ביום שישי האחרון מפגינים פלסטינים, מלווים בפעילי סולידריות בינלאומיים וישראלים ביקשו לציין בחברון את "יום פתיחת רחוב השוהדא". רחוב השוהדא סגור מאז טבח ברוך גולדשטיין ב – 1994 לתנועת פלסטינים, כולל כאלה שהם תושבי הרחוב, שנאלצים לטפס על גגות בתיהם ולצאת לרחובות אחרים. זאת בזמן שהמתנחלים הגרים באיזור יכולים לצאת ולהכנס לרחוב באין מפריע. רחוב השוהדא, רחוב השוק, לשעבר הרחוב המרכזי בעיר, הפך ב – 19 השנים האחרונות לדרך רפאים שמחסום בכניסתה. 
 
ביום שישי האחרון התאספנו בכניסה לרחוב, צעירים פלסטינים תלו דגלים ושלטים על המחסום, ותופים הרעימו בססמאות מחאה על אי הצדק, ברחוב שיותר מכל דבר אחר מסמל אפרטהיד. אולם למי שנענשים על טבח שבוצע בהם בגזל המרחב הפרטי והציבורי שלהם, אין זכות להפגין על פי חוקי הצבא הכובש, וקריאות המחאה הוטבעו בפיצוצים של רימוני הלם, ושריקה של מטולי גז, ואת ניחוחות השוק הציפה צחנת הבואש. ותכננתי לכתוב פוסט מסודר ומלוטש על ההפגנה הזו, עם דיווח מדויק מהשטח, אבל קשה לדבר על דיוק, כשההפגנה מתפזרת בכל רחבי העיר, וקשה לשמור על סדר, כשבראש בעיקר מהדהדים קולות הנפץ, ופעימות הלב המואצות מהריצה והפחד. וויתרתי. 
 
ואז ראיתי את התמונות האלה שאקטיבסטילז צילמו אתמול. ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, האחד בחולצה כהניסטית, השני במדי אסיר פלסטיני, בלעג, צועדים בלב רחוב השוהדא, אותו רחוב שלהפגנה הפלסטינית לא נתנו להכנס אליו, בליווי כוחות צבא ובטחון, אותם כוחות שפיזרו בירי גז וגומי את ההפגנה הפלסטינית, בחגיגה השנתית שלהם לציון טבח גולדשטיין, אותו טבח עליו שבים ונענשים הפלסטינים, והחלטתי שמשהו חייב להאמר, ולו רק סיכום האירועים.
 
יש הרבה אי צדק תחת הכיבוש. יש עוולות יומיומיות, יש עוולות גדולות, יש גזל ועושק ורצח ודיכוי בלתי פוסק, ויש את רחוב השוהדא, והוא מכיל את כולם.‬
 
אני סוגרת את הפוסט הזה עם הסטטוס שכתבתי ביום שישי, כשחזרתי מההפגנה, שעדיין מרגיש כמו הסיכום ההולם ביותר. "בסופו של יום אני כועסת. אני כועסת על החיילים הישראלים, ועל המשת"פים מהרשות. אני כועסת על הקהילה הבינלאומית ששותקת. אני כועסת על הכיבוש והאפרטהיד, והמחסוום שסוגר רחוב שבו לאנשים יש בתים ומשפחות וחיים. אני כועסת על התקשורת הישראלית שמדווחת ש"השקט שב על כנו", כלומר שהאפרטהיד שוב מושל בכיפה, וההתנגדות נרגעה להיום. אני כועסת כי אני שוב בבית, בטוחה, שלמה ובריאה, בזמן שכשעזבנו עוד היו ענני גז באוויר, ופיצוצי רימוני ההלם עוד הידהדו ברחובות חברון. אני כועסת, כי אף אחד לא אמור לחיות ככה, ועדיין יש אנשים שחיים, ובגלל שבעבור האנשים של חברון, האנשים שחיים ברחוב השוהדא זה המצב הנורמלי, היומיומי, ואין שום דבר נורמלי או יומיומי במצב הזה. אני כועסת ועצובה, וכשאנחנו יושבות לאכול ארוחת ערב, אני ניגשת לשטוף ידיים ופנים, ושאריות של גז מדמיע מטפטפות לתוך העין שלי, וזה צורב, ושורף, והדמעות שזולגות מרירות מגז ומזעם." 

Read Full Post »

Older Posts »