Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘גירוש’

בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, השחקנים מקריאים את הטקסטים של מדליקי המשואות, מספרים את סיפורם, את סיפורה של משפחתם ושל הקהילה שממנה היא באה. בהדלקת המשואות בטקס יום השואה ביידישפיל, המספר הבלתי נתפס של ששה מליון נהייה נוכח ואמיתי לפתע, כשהקריינית עוברת על רשימה בלתי פוסקת של שמות, קרובי משפחה שהיו ואינם, והרעיון של קהילה שלמה שנחרבת הופך פתאום לממשי.

בפסח של לפני שלוש שנים העברתי יומיים בחולות.. גם אז היה איום בגירוש המוני, או שאולי הייתה זאת כליאה. אני לא באמת זוכרת באיזו נקודה היה מדובר בסבבי ההעמרות הממשלתיים בפליטים. אני זוכרת שקראו לכל מי שיכולה לבוא לחולות ולמלא בקשות מקלט. אז נסענו דרומה במשך שעות, וישבנו במשך עוד לא מעט שעות בכניסה לכלא וכתבנו סיפורים. כשחזרתי הביתה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כאב הראש הפועם מהשמש היוקדת והסינוור שלא עזב את העיניים. את המילים העדפתי להשאיר על הנייר.

היום במהלך הדלקת המשואות נזכרתי ביום ההוא בחולות. נזכרתי באנשים שמנו לי, ככה, רשימות ארוכות של קרובי משפחה שנהרגו, נרצחו, נעלמו. אנשים יקרים שהם אינם יודעים מה עלה בגורלם וגם לא מתי יוכלו לדעת. רגע אחרי שחשבתי שזה כל כך לא הגיוני שאפשר פשוט להשמיד ככה משפחות שלמות, קהילות שלמות, עם, נזכרתי שזה אפשרי וזה קורה עכשיו. זה קורה לאנשים לאנשים האלה, והמדינה שלי רוצה לגרש אותם.

כשחזרתי מהטקס התקשרתי לאמתי, שגרם לי להשקיע את החודשיים האחרונים בתפעול קמפיין מימון המון נגד הגירוש. אמרתי לו ש״אנחנו עושים את הדבר הנכון״. לא אמרתי לו שבערב הזה לפחות, אני מרגישה שזה ממש לא מספיק.

מודעות פרסומת

Read Full Post »


לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
קיסריה
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
קיסריה 2
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
 בירעם
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
בירעם
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
ראש הנקרה
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

Read Full Post »

ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, שם, במשך שעות, בחום כבד, עמדו מאות אנשים וצעקו סיסמאות, נגד התוכנית שעתידה לפנות 40,000 איש, אזרחי מדינת ישראל, מבתיהם. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה נגד טיהור אתני, נגד גזענות, נגד דעות קדומות, אפליה מתמשכת, ופינוי אלים. ביום חמישי נסעתי להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב, הפגנה חשובה מאין כמוה, ובכל זאת לא קלה עלי הייתה ההחלטה לסוע.

ביום חמישי במקביל להפגנה נגד תוכנית פראוור בנגב ובערערה, צעד בירושלים מצעד הגאווה. המצעד שב – 2006 נעצרתי כדי להתעקש ולקיים אותו, ועדיין רבים מנסים למנוע את קיומו, המצעד שעדיין מוגדר על ידי רבים כהתגרות מיותרת, כפרובוקציה, ושתמיד יהיה מי שיטיל פצצת סרחון, או שתיים, או שלוש על הצועדות בו. המצעד שמתקיים באוגוסט ולא ביוני, כדי לזכור ולהזכיר את ליז וניר שנרצחו בבר נוער, וצועד גאווה, אבל לא פחות צועד מאבק.

התלבטתי לאן לסוע לאורך כל השבוע. בחרתי בסופו של דבר להיות בנגב, בעיקר עקב מצב הרוח, וגחמה של רגע, וידעתי שלא משנה מה שאעשה הבחירה שלי תהייה נכונה ולא נכונה בו זמנית. בתוך ההתלבטות הזו, ששיתפתי בה כמעט את כל מי שפגשתי, שמעתי יותר מפעם אחת  שמצעד הגאווה "פחות חשוב", או "פחות דחוף", מההפגנה נגד פראוור. בסופו של יום, אמנם נסעתי לנגב, ובעוד שזו ממש לא הייתה הסיבה להחלטה שלי, כן חשוב לי לדבר על האמירה הזו, ומה שעומד מאחוריה.

באג'נדה של השמאל הישראלי תמיד יש משהו שהוא ממש דחוף וממש בוער, וחייבות להפגין נגדו עכשיו ומיד וכרגע, כי צריך למנוע איזו תוכנית שנועדה לגרש אלפי אנשים מהבתים שלהם, או לעצור את ההקמה של הגדר, או שיש איזה מבצעי צבאי להפגין כנגדו, או בתים שעומדים לההרס, ועצורים שצריך לשחרר. תמיד יש משהו שהוא דחוף יותר, ולא סובל דיחוי, והפמיניזם והמאבקים הלהט"בים יכולים וצריכים לקחת צעד אחורה ולחכות לתורם. הרי לא מדובר בעניין של חיים ומוות.

ובינתיים בני נוער להט"בים נזרקים מהבית כי הם יוצאים מהארון, וסובלים מהתעללויות בבית הספר על רקע הנטייה המינית שלהם, ומנסים להתאבד, וחלקם גם מצליחים. ובינתיים נשים חד הוריות נאבקות כדי לשרוד עוד חודש, כי 75 אגורות על כל שקל, זו לא רק סטטיסטיקה, וכל אישה מותקפת מינית, וכמעט כל אישה נאנסת, ובלילה וגם ביום, הרחוב הוא לא מרחב בטוח, וגם הבית לא.

אבל המאבק הפמיניסטי והמאבק הלהט"בי נשארים הרחק מאחור בתוך הלו"ז הצפוף של השמאל הרדיקלי, שמדבר גבוהה גבוהה על חיבור בין מאבקים, חיבור שעובד רק לכיוון אחד. כי המאבקים האלה פחות סקסיים, ויש בהם פחות אקשן, והם "שלהם", לא "שלנו". כי אפשר לבוא פעם בשנה למצעד הגאווה, או להתמרמר פעם בשנה על זה שמצעד הגאווה הוא כולו אירוע של פינקווש, ויש שם את התא הגאה של הליכוד ויש עתיד, אבל אחרת היינו באים, ברור שהיינו באים, וכך או כך להרגיש נורא רדיקליים וסולידריים עם הקהילה הגאה, ואז לשכוח מההומופוביה, והאפליה ובני הנוער בדיכאון, ואלה שבזנות לעוד שנה. כי מאבקים פמיניסטיים עדיין נתפסי  כעניין של נשים, שאין צורך לבזבז עליו את הזמן השמאלני הגברי היקר. כי אנחנו לא באמת אמורות להתלונן על הטרדות מיניות, כשהגברים עסוקים בלהלחם בכיבוש, ולהפיל את החומה. כי שקט, יורים גז מדמיע בבילעין.

אז חשוב לי לקחת את הרגע הזה, ואת ההצטלבות הזו, ואת ההתלבטות שקיבלה הרבה מאוד דה-לגיטימציה, כדי להזכיר כמה דברים לשמאל הרדיקלי. אם אנחנו נאבקות נגד דיכוי, אז המאבק נגד דיכוי של נשים ולהט"בים גם הוא חלק מהמאבק שלנו. אם אנחנו נאבקות נגד דעות קדומות ושנאה, אז להטבופוביה גם היא כלולה ברשימה לצד הגזענות. אם אנחנו נאבקות בשביל חופש, אז החופש של נשים ללכת בבטחה ברחוב, נמצא גבוה ליד שחרור פלסטין ברשימת המטרות. ואם אנחנו נאבקות למען דה-מיליטריזציה, אז תפסיקו להגיד לנו "שקט, יורים!", כי אם הסופרג'יסטיות היו מקשיבות לכם ב – 1917, אז עד היום לא הייתה לנשים זכות בחירה.

Read Full Post »

היום, ה – 15 למאי, יום הנכבה, מציין 65 שנה לטיהור האתני בפלסטין במסגרתו נוסדה מדינת ישראל, תוך הפיכת 90% מהאוכלוסיה הפלסטינית לפליטים, חלקם במולדתם הם, ומרביתם מחוצה לה. הגירוש, הכיבוש והגזל שהחלו ב-1948 נמשכים עד היום, ושיבת הפליטים עדין נמנעת, בניגוד לחוק הבינלאומי, להחלטות האו"ם, ולכל עקרון בסיסי של זכויות אדם. פעילויות מחאה והפגנות תתרחשנה לכל אורך היום, בין היתר ביפו, לוד, מחסום קלנדיה, מחסום ביתוניה (בית הכלא הצבאי עופר), עזה, ירושלים, חברון ועוד. בפוסט הזה אעדכן בזמן אמת מההפגנות בעופר ובקלנדיה בהן אנכח, ואנסה לרכז דיווחים מהאירועים האחרים.

22:30 תוספות מאוחרות על הפגנות נוספות – בעזה צעדו הבוקר אלפי אנשים. על כביש 60 שבגדה שמוביל מרמאללה לשכם, צעדו אחר הצהרים פעילים פלסטינים שנחסמו על ידי הצבא, והתעמתו עם החיילים. גם בשכונת אפח'ד יוניס שבבאב אל שאמס, באיזור E1 התקיימה הבוקר פעילות מחאה, במסגרתה צעדו פעילים עם דגלים באזור, ונטעו עצי זית.
19:15 נגמרה לי הבטריה, כך שנאלצתי להשהות את העדכונים. ההפגנה בירושלים התפזרה ברובה. אנחנו בדרכנו ליפו.
18:10 לפחות 7 עצורים בהפגנה בשער שכם בירושלים, אחד מהם ילד בן 13.
17:58 מטח מאסיבי של גז מדמיע לעבר מפגינים בדרך שכם בירושלים. מפגינים ספורים השיבו ביידוי אבנים.
17:46 הרבה מאוד רימוני הלם נורו אל תוך הקהל. הרבה אנשים היסטריים רצים לכל כיוון.
17:32 מוקד העימותים באזור שער שכם עבר לתחנה המרכזית הפלסטינית. אנשים מנסים להתחמק מזרנוקי מים בין האוטובוסים.
17:23 עצורים ופצועים נוספים בירושלים. אנסה לעדכן מספרים בהמשך. חלק פונו באמבולנס, תוך שהצבא משפריץ זרנוקי מים על הפרמדיקים.
17:18 מפגינים חסמו את דרך שכם עם בריקדות מאולתרות.
17:06 בשער שכם עכשיו. כמות עצומה של שוטרים ומג"ב שירו המון רימוני הלם, ברגע שהמפגינים החלו לשוב ולצעוק ססמאות. חברות מדווחות שמקדם יותר נורו כאן גם גז מדמיע וכדורי ספוג.
16:35 דיווחים מירושלים על זרנוקי מים ורימוני הלם כנגד המפגינים. בדרכנו לשם.
16:28 בפאתי רמאללה עברנו על פני חילים שיורים גז על מספר מפגינים.
16:08 עזבנו את עופר, למרות שהעימותים והירי נמשכים. נוסעות לכיוון ירושלים.
15:46 מפגין נוסף פונה לבית החולים לאחר שנפגע ממספר כדורי גומי בחזה, בגב וברגל. פרמדיקית נוספת נפגעה ברגלה מכדור גומי.
15:43 בירושלים שוטרים מפזרים את המפגינים עם אלות וספרי פלפל.
15:30 עדכון מהפרמדיקים, 25 פצועים פונו מעופר לבית החולים, מרביתם פציעות מגז וגומי. פצוע אחד קשה מכדורי גומי באיזור החזה והרגל.
15:24 בעופר ירי הגז וכדורי.הגומי לעבר המפגינים לא פוסק לרגע. אמבולנסים נוסעים הלוך ושוב. פצועים נוספים פונו לבית החולים.
15:18 דיווחים על עצורים ופצועים פלסטינים בהפגנה בירושלים. אין מספרים, נכון לרגע זה. מפגינים מדווחים שמשאית הבואש נמצאת במקום, עדיין לא בשימוש.
15:15 בינתיים ביפו, פעילי ימין התעמתו עם מפגינים פלסטינים וישראלים המציינים את יום הנכבה בככר השעון בעיר. פעילי הימין חסמו את התנועה. כרגע יש משטרה במקום.
15:08 עיתונאית ממונדוויס דיווחה לי, כי בראשית ההפגנה בעופר נזרקו ארבעה בקבוקי מולוטוב על ידי המפגינים.
15:00 הפגנה נוספת מתרחשת ברגעים אלא ברחוב סאלח א דין בירושלים. נוכחות גבוהה של שוטרים על סוסים במקום.
14:44 ירי מאסיבי לעבר המפגינים המסתתרים בשדות. לא ברור האם מדובר בכדורי גומי, או כדורים חיים.
14:33 ילד בן 6 או 7 נפצע ברגלו מכדור גומי בעופר. הוא טופל במקום. עימותים נמשכים בין השבאב לחיילים.
14:20 הרבה מאוד פציעות בעופר. הפרמדיקים אומרים שהם כבר לא מצליחים לעקוב אחרי מספר הפצועים. מעריכים שמדובר בכ – 40 -50. אמבולנסים נוסעים הלוך ושוב בשטח בלי הפסקה. עוד מספר פצועים פונו לבית החולים.
13:57 ירי חי על מפגינים לא חמושים בעופר!
מפגין נפגע ברגלו מכדור חי ופונה לבית החולים.
13:54 סיבוב נוסף של ירי גז וכדורי גומי בעופר. הרבה פצועים. אחד פונה לבית החולים בעקבות פגיעת כדור גומי בחזה. ככל הנראה לא מדובר בפגיעה קשה.
13:39 עימותים גם בא-ראם במזרח ירושלים, בית לחם וחברון.
13:27 פרמדיקים במקום מדווחים על לפחות עשרה פצועים מירי גז וכדורי גומי, עד כה, בעופר. מפגין אחד פונה לבית החולים, לאחר שנפגע בראשו מכדור גומי.
13:25 מספר מפגינים מיידים אבנים על החיילים מדי פעם.
13:22 דיווחים על עימותים בין מפגינים לצבא גם בבית אומר, אל ערוב וקלנדיה. בעופר הצבא ממשיך בירי גז על המפגינים.
13:05 מאות מפגינים בעופר. הצבא יורה גז מדמיע וכדורי גומי. המפגינים הבעירו צמיגים על הכביש.
12:53 בביתוניה, אמבולנסים כבר עושים את דרכם לכיוון המחסום בו מתרחשת ההפגנה.
12:30 עימותים בין צעירים פלסטינים והצבא הישראלי במחנה הפליטים פאואר שליד חברון.
12:10 פעילים ירושלמים מדווחים על נוכחות משטרתית גבוהה באיזור שער שכם. הפגנות אמורות להתרחש בשכונות הפלסטיניות בעיר בהמשך היום.

Read Full Post »