Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ברים’

בואו נדמיין סיטואציה – אתם יוצאים עם חבר טוב שלכם לשתות בבר, שותים כמה פינטים, מורידים כמה הצ׳ייסרים, הוא שותה קצת יותר מדי, למעשה קצת הרבה יותר מדי. רגע אחד הוא עומד איתכם צוחק, ואתם אומרים לו שאולי כדאי להפסיק וללכת הביתה. הוא מתעקש שהוא בסדר ומרוקן את הכוס בלגימה. רגע אחר כך הוא מנסה לקום מהכסא ומבין שהוא לא ממש מסוגל לעמוד על הרגליים, שלא לדבר על ללכת. אם אתם חברים טובים, במצב כזה, כנראה תביאו לו כוס מים, תזמינו לו מונית, לפחות אחד מכם ילווה אותו הבית, יוודא שהוא שותה לפחות ליטר מים ובתקווה אוכל משהו, נכנס למיטה והולך לישון בלי לשלוח שום מייל או סמס מטופש. אתם גם תתקשרו אליו בבוקר לוודא שהוא לא סובל מחמרמורת רצינית מדי, ובמידת הצורך להעיר אותו בזמן לעבודה או ללימודים.

זה נשמע כמו תסריט הגיוני, נכון? ככה חברים טובים מתנהגים, נכון?

ככה אתם אמורים להתנהג גם אם הבחורה שפלירטטתם איתה בבר משתכרת בלי הכרה. אתם אמורים להביא לה כוס מים, לשבת איתה עד שהיא יכולה לעמוד, להזמין לה מונית, לוודא שיש מי שנוסע איתה הביתה, ובמידה ואתם מעוניינים להמשיך את האינטרקציה ביניכם, לקחת את מספר הטלפון שלה ולהתקשר במועד מאוחר יותר.

אתם לא אמורים ליזום אינטרקציה מינית, להפשיט אותה ובטח שלא לעשות איתה סקס, אישי או קבוצתי, בסיטואציה הזו. היא לא יכולה לתת הסכמה, היא לא יכולה לעצור אם היא לא מעוניינת. היא לא יכולה להגיד מה היא אוהבת ומה היא לא ומתי נעים לה ומתי כואב. היא לא יכולה לשמור על הגבולות שלה ואתם לא יכולים לדעת מה הם.

לא אכפת לי איך היא קוראת לזה, לא אכפת לי אם היא רוצה או לא רוצה להתלונן. אני מקווה שבשבילה החוויה לא הייתה טראומטית, למרות שאני בספק. אני עומדת לצידה לא משנה מה היא תבחר לעשות. אבל כך או כך, אכפת לי מהחברה שבה אני חייה ומהחברה שבה אני רוצה לחיות.

Read Full Post »

כמו שאמרתי בפוסט הקודם, המטרה של הפוסטים האלה היא לסקור את המקומות הטבעונים המוצלחים יותר ופחות שיוצא לי לאכול בהם בארה"ב. ניו יורק כאמור, הפכה בשנים האחרונות לעיר מאוד ידידותית לטבעונים, ומאוד קל למצוא מסעדות ובתי קפה טבעוניים וצמחוניים. באוטארין (Otarian) נתקלנו באופן מקרי לחלוטין, כשעשינו את דרכנו מתערוכת ה – 50 שנה לביטלס באמריקה בספרייה במרכז לינקולן )תערוכת ביטלס זה תמיד נחמד, אבל ראיתי מרשימות ממנה, ולי לפחות היא לא חידשה הרבה) למרכז רוקפלור על מנת להחליק על הקרח (שווה ללכת לראות את הרחבה היפיפיה, ואז ללכת להחליק בבריינט פארק בחצי מחיר). חיפשנו משהו קל לאכול, עם עדיפות למרק מפשיר עצמות. אחרי שחלפנו על פני גלידריה שהתיימרה להציע גם מרקים טבעוניים, אבל בפועל היה בה רק מרק כדורי בשר, ואחרי מסעדה הודית שמרק העדשים שלה נשמע מדהים, אבל נדרשנו להמתין עשרים דקות עד שעת הפתיחה שלה, הופיע לו בפינת השדרה השמינית השלט המכריז על מסעדה צמחונית.

 20140210_172012

זה מקום קטן, יש מקרר עם סנדוויצ'ים, ראפים, וקופסאות פירות, ויש מנות חמות שאפשר להזמין בקופה, שכוללות וג'י בורגרים, לזניה, מרקים משתנים ועוד. לא כל המנות טבעוניות, אבל הרוב כן, וכל המנות הטבעוניות מסומנות. אני הייתי ממוקדת במרקים, וקיבלתי טעימות של שני מרקי היום – מרק עדשים ודלורית בקרם קוקוס בתיבול הודי, ומרק מקסיקני פיקנטי עם שעועית אדומה, שעועית שחורה וחומוס.

20140210_171409

שניהם היו טעימים להפליא, ושילבו טעמים וניחוחות משניים מהמטבחים החביבים עלי. כשהמוכר המקסים ראה שאני מתקשה לבחור, הוא הציע לחלק את המנה שלי לשניים ולתת לי חצי מנה של כל אחד מהם. כליל בינתיים לקח באגט ואן מי ויאטנמי – בגט ממולא בטופו מטוגן במרינדה, אבוקדו, מנטה, דייקון וגזר מוחמצים, בצל אדום, ורוטב מיונז חריף (וטבעוני). בניגוד לסנדביצ'ים בטרי, שהזכרתי בפוסט הקודם, באוטאריין לא מנסים להעניק לטופו טעם של בשר, אלא עובדים איתו באופן שמותאם לחומר הגלם שהוא. המרינדה הייתה מצויינת והטופו ספג אותה היטב, הירקות טריים, ובאופן כללי מדובר היה בסנדביץ' מוצלח.

20140210_171020

שילמנו חמישה דולר על מנת מרק גדולה ושישה דולר על הסנדביץ', וזה פחות או יותר טווח המחירים במקום. המקום גם עושה מאמץ מוצהר להשתמש בכמה שפחות מוצרים מעובדים, ולפעול מתוך מודעות סביבתית (אם כי הכלים החד פעמיים קצת פוגמים במטרה). כך או כך, השילוב בין המיקום המרכזי לטעמים המשובחים הופך אותו למקום אידיאלי לחטוף בו ארוחת צהריים.

באותו הערב הלכנו למסעדה שנקראת סייקרד צ'או (Sacred Chow). היא טבעונית וכשרה, ובתפריט גם מסומנות במפורש מנות שהן נטולות גלוטן, סויה וסוכר. יש הרבה מאוד מנות, אבל המוקד של המסעדה הוא מבחר טאפאסים, שאפשר להזמין בבודדים, או בשלישיות, שעולות 20 דולר ביחד. היו בתפריט הרבה מנות שנשמעו מפתות והזמנו שתי שלישיות מתוכן. הברוקולי הדרום הודי בקארי היה סתמי למדי. כלומר, מדובר היה למעשה בברוקולי מאודה, ולא מאודה מספיק, בלי קארי או תוספת מעניינת. הרוטב של הנאמה גורי בגריל שאמור להיות עיבוד כלשהו של חלבון סויה, היה מוצלח למדי, הטמפה האינדונזית ברוטב לימון וחרדל והסייטן הצלוי ברוטב זיתים שחורים היו טעימים גם כן, אם כי לא מבריקים. הסייטן בברביקיו היה יבש מדי, וכך גם הטופו הצלוי. מדובר במקום של טאפאסים, כך שהמנות היו די קטנות, ולהרגשתי גם הטעימות שבהן לא הצדיקו את המחיר. הרוב היה, כאמור, די סתמי, וגם כאן קיבלתי את התחושה שמתייחסים לטופו ולסייטן כאל תחליפי בשר, ומאבדים על הדרך הרבה מהסגולות שלהם. אכלנו בראוניז ברוטב שוקולד לקינוח. זה היה טעים, אבל גם ממנו לא נפלתי. לזכות המקום ייאמר שהוא בהחלט נותן הרגשה של מסעדה איכותית, ושהמנות מאוד אסתטיות, וחבל לי ששכחתי לצלם אותם, אבל זיגוגי שוקולד ומנות יפות, לא מפצים על בינוניות הטעמים שממש לא הולמת את המחירים.

את היום האחרון שלנו בניו יורק העברנו בברוקלין, והיה מדהים לראות את הפער בין ההשקעה בתשתיות, וספציפית בפינוי השלג מהמדרכות, בין מנהטן לברוקלין. קצת כמו להסתובב ביום גשם במרכז ובדרום תל אביב. הלכנו לגנים הבוטניים, ולבר שעוד נגיע אליו אחר כך. את ארוחת הערב העברנו בלאבינג האט (Loving Hut) מסעדה חמודה, בדגש אסיאתי, שהייתה מוצלחת למדי, מלב העובדה שהיא הייתה קפואה לחלוטין, כי עד שנכנסנו החימום לא עבד. פתחנו במרק מיסו, טעים, אך בסיסי למדי, ולא ייחודי, ומרק וון טון, מצויין בסך הכל, אם כי הכופתאות יכלו להרוויח מעוד דקה או שתיים בסיר.

20140211_200845

למנה עיקרית הזמנתי אורז עם אננס, טופו וירקות. הטופו והאננס היו מאוד מוצלחים, התירס והאפונה קצת פחות. כליל הזמין מאי פאן סינגפורי – אטריות אורז מוקפצות עם ירקות וחלבון סויה, שהיו טעימות ומעניינות יותר מהמנה שלי.

20140211_200310

על אף שהמנות הוגדרו כ"צלחות קטנות", הן היו מספיק גדולות כדי שתשאר לי חצי צלחת לקחת איתי לטיסה ביום למחרת. על פי המחירים בתפריט היינו אמורים לשלם 13-15 דולר לאדם, אבל בגלל שהם בהרצה, או משהו כזה, נהננו מעשרים אחוז הנחה על כל המנות, ויצאנו בעשרים דולר לשנינו, מה שהיה סביר לחלוטין, גם ביחס לכמות וגם ביחס לאיכות.

ובחזרה אל הבר. הוא אמנם לא מסעדה טבעונית, ולמעשה אין בו יותר מדי מה לאכול, מלבד שקיות של צ'יפס ופרצלים (טבעוניים שניהם), אבל קוראים לו ברקייד (Barcade) והוא שילוב בין בר לבין ארקייד של משחקי וידאו משנות התשעים, וגיקית הייתי עוד לפני שנהייתי טבעונית. יש שם מגוון בירות עצום, ומתחלף, והאחת שאני שתיתי, Bell cherry stout היא של המבשלה החודשית שלהם, כך שאני לא מתחייבת שהיא תהייה שם גם בפעם הבאה, אבל היא שילבה טעמי שוקולד ודובדבן עם סטאוט איכותי, ומומלצת בחום, אם יוצא לכן להתקל בה. אבל אין ספק שההיילייט של המקום הוא עשרות מכונות של משחקי וידאו שפזורות ברחבי החדר, ולשחק בצבי הנינג'ה, מיס פקמן, רובוקופ וטטריס תוך כדי לגימת בירה איכותית, זה בילוי מושלם לאחר צהריים מושלג.

20140211_174754

כדאי רק לציין, שנראה שיש לא מעט אנשים שמסכימים עם האבחנה הזו, כך שהמקום נוטה להיות די עמוס, בשעה די מוקדמת, ושווה להגיע אליו כמה שיותר קרוב לשעת הפתיחה, על מנת שיהיה לכן מקום לתמרן אל הבר ואל המשחקים. אם אתן לא בניו יורק, ומצויות בהתקף נוסטלגיה למשחקי וידאו, אני יכולה להמליץ על Feminist Frequencies, שמציעה ניתוח פמיניסטי של המשחקים, שלא הוציא לי את החשק לשחק אותם, אבל בהחלט גרם לי לשים לב לעוד כמה פרטים.

Read Full Post »