Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורת תרבות’

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אתגר דלי הקרח לא הגיע אלי, ולפני שאני מוסיפה כאן כל דבר אחר, חשוב לי לציין שאני מאוד בעד העלאת מודעות ל – ALS בפרט ולמחלות לא מוכרות בכלל, וגם אין לי בעייה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים באמצע אוגוסט. בסוף הפוסט הזה גם יגיעו לינקים לכמה אנשים שעשו את זה בצורה מגניבה במיוחד, או כתבו דברים חשובים על ALS ובכלל.

למקרה שהייתן מנותקות מהרשת בתקופה האחרונה, אז אני רק אגיד שמדובר בקמפיין להעלאת מודעות למחלה הניוונית ALS, המאתגר אנשים לשפוך על עצמם דלי של קרח, לצלם ולהעלות ליוטיוב, או לתרום 100 דולר לעמותה למאבק ב – ALS. כל קליפ אמור להזכיר את מטרת הקמפיין, בכל קליפ מאותגרים שלושה אנשים חדשים שמפיצים את הבשורה.

מדובר בקמפיין ויראלי מצויין ואפקטיבי בלי שום ספק, אבל אני רוצה לקחת רגע ולהשוות כאן בין האתגר הזה שהוא מגניב ומשעשע וחברתי ובעיקר עשה את העבודה שלו, ובין קמפייני המודעות לסרטן השד שרצו בפייסבוק בשנים האחרונות. אותם קמפיינים שביקשו מאיתנו להדביק סטטוס שמספר מה צבע החזייה שלנו, או איפה אנחנו אוהבות לעשות את זה בהתאם למקום בו הנחנו את התיק שלנו, או לאן אנחנו טסות. קמפיינים שבעיקר גרמו לרצפי סטטוסים ללא פשר ובהרבה מקרים מחפצנים. הם לא עודדו אנשים לתרום, הם גם לא קראו לנשים ללכת להבדק. הם הופצו דרך מיילים שהבהירו שאסור לגלות לגברים במה מדובר, כי הרי סרטן השד זה עניין של נשים (למרות שגם גברים יכולים לחלות בו), והגברים צריכים להמשיך לחשוב על השדיים שלנו כאובייקטים מיניים חפונים בתוך חזיות צבעוניות גם כשאנחנו מנסות לדבר על סרטן.

בסופו של דבר, הבעייה המרכזית עם כל אותם קמפיינים להעלאת מודעות, לכאורה, לסרטן השד, זה שאותם סטטוסים לא אמרו מילה על סרטן השד. משחקי ניחושים זה טוב ונחמד כבילוי חברתי, וכאמצעי להעברת הזמן בנסיעות ארוכות, אבל זו דרך ממש גרועה להעלות מודעות. כי כדי להעלות מודעות למשהו צריך לדבר עליו, ומה שאותם קמפיינים אמרו לנו זה שעל סרטן השד עדיין אסור לדבר, אפשר לרמוז, ללכת מסביב, אבל אסור להגיד במפורש.

הפוסט הזה, כאמור, ממש לא קורא לכן להמנע מלהשתתף באתגר דלי הקרח. להפך, תשתתפנה, תתרומנה, תעלנה מודעות, ואם כבר העלאת מודעות, אז עשנה בדיקות לגילוי מקדים של סרטן השד, ובדיקות אידס תקופתיות, כי תמיד חשוב להזכיר את זה. מה שהפוסט הזה כן מנסה לעשות, זה להעלות מודעות למגדור של מחלות, לעובדה שגם במחלות יש את אותם הדברים שנחשבים ל"ענייני נשים", ושהדיבור הפומבי על ענייני נשים צריך להיות מרומז ולא גלוי ולבוא במעטפת מינית, אם הוא רוצה למשוך תשומת לב חיובית. ולקראת נובמבר הבא, אני מקווה שנשכיל ללמוד מאתגר דלי הקרח, איך עושות קמפיינים ויראלים מוצלחים ומפורשים שיגרמו לאנשים לא להתבייש ולהגיד סרטן השד, באותו בטחון שהם אומרים כרגע ALS.

וכמובטח, כמה לינקים מוצלחים –

קרן לנדסמן עם אינפורמציה רפואית והשוואתית על ALS http://www.realitybugs.me/2014/08/23/ice-bucket-als/
וכמה ביצועים מוצלחים לאתגר של איאן מקלן, ניל גיימן, אמנדה פלמר, וג'ר'ר' מרטין.

Read Full Post »

אזהרת ספולירים – הפוסט מכיל התייחסות לפרקים האחרונים של "משחקי הכס", ולהתרחשויות המקבילות ב"שיר של אש ושל קרח".

את הספרים של "שיר של אש ושל קרח" קראתי בנשימה עצורה (חוץ מהרביעי, על כל הפרקים שבהם בריין לא עושה דבר, מלבד מפגשים רנדומליים באדיבות השה"מ). בסדרה, "משחקי הכס" אני צופה, לא באדיקות יתרה, ועל הדרך משתעשעת קלות מכל אותם אנשים המתחננים להגנה מפני הספוילרים, ונהנית מהאובססיה הגיקית השוטפת את העולם.

יש דברים בעיבוד הטלוויזיוני שאני מאוד אוהבת. דמויות שההצגה שלהן מדוייקת להפליא, והמסך הקטן עושה להן טוב, ודיאלוגים שנונים שמקבלים חדות נוספת (השיחה בין אוברין וסרסיי הייתה תענוג צרוף), כשהם נאמרים בקול ולא נקראים מהדף. יש לי ביקורות על הסדרה שגובלות בניטפוקים, ושברור לי שאינן מהותיות לסיפור (הם הרבה יותר מדי נקיים). יש לי גם ביקורות מהותיות יותר, רגעים דרמטיים שהולכים לאיבוד וציפיה מפוספסת. הדיאלוג האחרון ההאלף האנד לג'ון בספרים בו הוא מורה לו להרוג אותו ולעשות כל מה שצריך כדי לשרוד בקרב הווילדלינגז, שתומצת למשפט אחד של "תעשה מה שצריך", וקרב שהתחיל מיד אחר כך, נטרל מהסצינה את כל האלמנט של הציפיה, החשש ממה שעתיד לבוא, והדילמה המוסרית המתמשכת של ג'ון. ועם כל הביקורות, עד עכשיו, נהניתי מהסדרה, ואם נודה באמת, הביקורות וההשוואה מהוות חלק מהותי מההנאה שלי.

אולם, הפרקים הראשונים של העונה הרביעית, ובעיקר הפרק האחרון, חרגו בצורה דרסטית מהמשוואה הזו, ובעיקר סצינת האונס של סרסיי בפרק האחרון.

הנרטיב של ג'יימי, גם בספרים וגם בסדרת הטלוויזיה עד לפרק האחרון, היה נרטיב של שינוי והתבגרות. הוא היה נער מגודל בן 40. הוא חיי כל חייו את הדמות שנתפרה עבורו של רוצח המלך, ולא ניסה לכתוב לעצמו שום סיפור אחר. הוא היה הסיף הטוב בממלכה, אבל בשום שלב הוא לא ניסה להיות אביר. נקודת המפנה מתרחשת כשהוא חוזר בשביל להציל את בריין, אם כי ניצוצות של שינוי ניתן היה לראות עוד לפניה. ג'יימי נהייה אדם אכפתי, שנאמן למילה שלו, אדם שמונע על ידי כבוד. ובגלל השינוי הזה אנחנו אוהבות אותו.

יוצרי הסדרה אמנם שימרו, עד הפרק האחרון, את נרטיב השינוי של ג'יימי, אבל הם בחרו להתנתק ממנו מבחינת התזמונים. קייטלין סטארק משחררת את ג'יימי בספרים רק לאחר שהיא מגלה על מותם של בראן וריקון, כשהיא מוכת יגון, ונחושה להציל לפחות את שתי הילדות שנותרו לה. בסדרה היא עושה זאת לאחר שתיאון משתלט על ווינטרפל, במהלך שנראה אימפולסיבי יותר, מטופש יותר, ומעורר הרבה פחות אמפתיה.

בספרים, ג'יימי חוזר למעלה מלך מיד לאחר מותו של ג'ופרי. החזרה של ג'יימי למעלה מלך בסדרה מתרחשת שבועות מוקדם יותר מכפי שהיא מתרחשת בספרים, מיד לאחר החתונה של סאנסה, ולא מיד לאחר מותו של ג'ופרי. זה אומנם תואם לשחרור המוקדם שלו, אבל פחות תואם את הסצינות ששומרו מהספר. כשסרסיי, שלכל אורך העונות הקודמות חיכתה לג'יימי וייחלה לשובו, אומרת לו בפרק השני של העונה הרביעית שהוא "הגיע מאוחר מדי", נותר רק לתהות, מאוחר מדי בשביל מה? כשהיא מאשימה אותו בכך שהוא נטש אותה, זה נראה בעיקר דרמטי, בכייני וממש לא אמין. הדיאלוג הזה עבד מצויין, כשג'יימי חזר אחרי שהיא איבדה את הבן שלה, הבן שלהם, המלך שעליו הוא היה אמור להגן. הוא עבד הרבה פחות טוב, כשכל מה שקרה זה שהיא ישבה לה, די בבטחה, במעלה מלך וחיכתה לו, בזמן שהוא היה בשבי הסטארקי ואיבד יד.

ואז אנחנו מגיעות לסצינה של האונס. המפגש הראשון בין ג'יימי לסרסיי בספרים, מתרחש בספט, כשג'יימי ששב אל העיר ממהר לפגוש ולנחם את סרסיי המתאבלת. סצינת הסקס ביניהם מלאה בתשוקה, געגועים ואבל, יש היסוס מצידה של סרסיי, סביב המקום הקדוש והנסיבות, אבל יש גם המון רצון וחשק. מה שקורה בסדרה הוא אונס, ואין שום דרך אחרת לקרוא את זה. סרסיי אומרת לא, סרסיי מנסה להתחמק, סרסיי מתחננת בפני ג'יימי שיפסיק. הוא מתעלם ממנה וכופה את עצמו עלייה. זה לא ממש נתון לפרשנות. זה גם לא ממש מתיישב עם הנרטיב ההפתתחותי של הדמות של ג'יימי עד הנקודה הזו.

 

כעת יש לסדרה שתי אפשרויות, ושתיהן לא מאוד מוצלחות בעייני. הראשונה היא להתנתק לחלוטין מהנרטיב של הספרים ביחס לג'יימי. לזנוח את נרטיב השינוי לטובה וההתבגרות, ולקחת את הדמות שלו לכיוון אחר. אני לא אוהבת את האפשרות הזו, כי הנרטיב של ג'יימי הוא אחד המוצלחים ביותר בעייני, ועדיין היא האופציה הפחות גרועה. האפשרות השנייה היא לשמר את נרטיב השינוי, ולהתעלם מהאונס כמשקף איזשהו כשל בתהליך, או להתייחס אליו כאל מעידה קלה בדרך. המשמעות של זה תהייה שאתה יכול להפוך מנוול לגיבור, גם אם אתה אונס את בת הזוג שלך על הדרך. בעוד שלא מדובר במסר חריג לחברה שלנו, יהיה מאוד מצער, אם זה המסר ש – HBO תבחר לשדר.

פורסם גם ב – Techslut

 

 

Read Full Post »

"סיגלתי הנסיכה הלוחמת" לריצ'ארד שילה, אותו מצאתי בדוכן הוצאת "כתב" בשבוע הספר, נראה היה כספר בעל פוטנציאל להיות פנטזיה פמיניסטית מוצלחת. הכריכה האחורית סיפרה לי על נסיכה שמתאהבת בבן נפח, ויוצאת למסע הרפתקאות, מתעמתת עם יצורים שונים ומשונים, והבטיח שהסיפור אינו מסתיים ב"והם חיו בעושר ואושר". מדובר גם בפנטזית מקור בעברית, ועל אף שבשנים האחרונות ניכרת עלייה בפרסומים המקומיים בז'אנר, הוא עדיין מצומצם למדי, ומרבית הטקסטים שמעוררים הדים מגיעים מתוך מאגר מצומצם של כותבים.

sigalit1

האיור המקסים על הכריכה, שצויר, כמו גם שאר האיורים המקסימים לא פחות המלווים את הספר, על ידי המחבר, פיתה אותי לפתוח את הספר במהירות, אם כי יתכן שהוא גם יכול היה להוות תמרור אזהרה, לכך שלפחות מבחינת המראה שלה, הנסיכה סיגלית כנראה אינה שוברת מוסכמות. ואכן, הפסקאות הראשונות של הספר, עוסקות בתיאור מפורט של אותו מראה נסיכתי קלאסי, בלונדינית תכולת/סגולת עיניים, רזה וחטובה, התגלמות מיתוס היופי האגדתי (והמערבי בכלל). חשוב גם להזכיר שבתחילת הסיפור, סיגלית היא ילדה בת 10, אך היא אינה מתוארת כילדה, ואף לא כנערה, אלא כאישה נחשקת ומושכת, מתוך אותו מבט פדופילי שהתרבות שלנו מפנה אל ילדות קטנות. בהמשך האקספוזיציה אמנם מתוארת סיגלית גם כנערה חכמה, משכילה ומוכשרת, גם אם קונדסונית במקצת, אולם לפני הכל אנחנו חייבות לדעת שהיא יפה.

קרוב למאה עמודים מתוך 254 עוברים לפני שסיגלית יוצאת למסע שלה, במהלכם היא הופכת לאמנית סייף שאין שנייה לה, לטינאיג'רית, ולמלכה מחליפה מוכשרת ומותשת. היא מוצאת את עצמה מאורסת לבן הנפח, בעקבות פליטת פה נסיכותית מטופשת שלא ניתן להשיב, ומתאהבת בו נואשות, במבט ראשון, כשהיא מגלה שהוא בעצם נראה ממש טוב, ומספיקה לכסח אותו במכות, לפני שהוא נשלח להשיג תואר אבירות בשדה הקרב. המניע למסע שלה היא פציעתו מחץ מורעל של הבחור שהיא פגשה פעם אחת, במהלכה הוא שבר לה את הלב, והיא כמעט שברה לו את העצמות (וגם את הלב), ומאז לא החליפה איתו מילה, בעל פה או בכתב במשך שלוש שנים.

בני לוויתה למסע הם שלג הסוס ורוטי הרוטווילר, איתם היא מנהלת שיחות שוטפות בשפת הסוסים והכלבים. שניהם, יש לציין מונפשים כדמויות גבריות. במסע עצמו, סיגלית אכן מפגינה אומץ ונחישות, ומנצחת ברצף של קרבות מרובי יריבים. פעם אחר פעם היא מפגינה את פקחותה, כשהיא מצליחה להערים על יריביה, או לתכס תכסיסים שיסיעו לה לחמוק מקרב אבוד כזה או אחר, וחסה על חייהם של יריבים חסרי ישע. היא צולחת הרפתקאות וקשיים, נסיכי אופל, מכשפות ודרקונים, ומפלצות לא ברורות שמשעממות אותה שעות בתיאוריות שלהן על החיים, היקום וכל השאר.

בסופו של המסע הארוך היא מגיעה אל הקוסם שבראש ההר הקירח, שאמור להחזיק את התרופה לרעל שפגע במיכאל, בן הנפח, ומצליחה לשכנע אותו לחלוק איתה את הידע, ולא להפוך אותה לפסל אבן, כמו אבירים רבים שמעטרים את חדרו. התרופה, גם היא, מסתבר, היא תרופת האגדות הטיפוסית ביותר. אמנם מדובר בנשיקה במקום מעט יותר אינטימי מהרגיל, מאחר ודווקא שם פגע החץ, אבל המסר שהיא מקבלת מהקוסם הוא שמדובר היה במסע מיותר למדי, והיא יכלה להשאר בבית ולנשק את החבר שלה במקום.

אז אמנם יש לנו אישה שיוצאת למסע, ומפגינה תושיה ואומץ וחוכמה וכוח, אבל היא יוצאת למסע בתוך אחת משתי הקטגוריות שבתוכן מותר לנשים לצאת למסע בתרבות – הצלת בן הזוג, או הצלת הילדים, ובסופו של המסע מתחוור לנו שבכלל מוטב היה לו הייתה נשארת בבית ופותרת את הבעיה בדרכים המסורתיות. מסר פמיניסטי להפליא בלי שום ספק.

בנוסף למיתוס היופי, למיתוס של אהבה ממבט ראשון ולנסיבות המסע, בעיה נוספת שקיימת בספר, היא העדרם של ייצוגים נשיים חיוביים. למעשה, מלבד סיגלית, כל הדמויות הנשיות המשמעותיות המופיעות בספר הן דמויות שליליות. על תקן האם החורגת, ניתן למצוא בקרבת משפחה במדרג מעט נמוך יותר את דודתה של סיגלית, אשת אחי המלך, שלאורך כל הספר מנסה להביא למותו של המלך ולמותה של סיגלית, כדי להמליך את בנה תחתם. שותפתה לפשע היא המכשפה הרעה של הארמון, עם מראה סטריאוטיפי להחריד, שיער אפרורי מדובלל ואף מעוקל. סיגלית מצליחה, כאמור, לחמוק מכל הקשיים שהן מערימות בדרכה, והעימות הסופי שלה מול המכשפה עצמה, נגמר בכך שהיא משדכת בין המכשפה לבין חזיר יבלות בעל יכולת לגרום לכל אישה להתאהב בו. שוב אנחנו מקבלות את המסר שנשים בעלות ידע הן מכשפות, ונשים ששואפות לכוח הן רעות, ואלו וגם אלו נועדו להכשל.

לשתי הנשים הללו, אין שם. גם לאחיותיו ולאמו של מיכאל, שאמנם אינן מוצגות כדמויות שליליות, אך אינן ממלאות כל תפקיד בעלילה, מלבד להיות קשקשניות ונלהבות, אין שם. למעשה, הדמות הנשית היחידה שיש לה שם בסיפור, היא סיגלית. לחלק ניכר מהדמויות הגבריות, לעומת זאת, יש שמות, ולא רק תארים, נציין רק את המלך דניאל, בן הנפח מיכאל ושני אמני הסיף. כמו גם הכלב והסוס, שכאמור מוצגים אף הם כדמויות גבריות. באופן כללי, יש מגוון רחב של ייצוגים גבריים בספר. גבר יכול להיות מלך, שר, אמן סייף, אביר, אמן, קוסם, מרפא וטבח. בכל התחומים האלה הוא יכול להתמקצע ולהגיע להישגים. אישה יכולה להיות מכשפה או נסיכה, והגם שבפני הנסיכה בספר פתוח טווח אפשרויות נרחב בהרבה מבדרך כלל האפשרויות הללו פתוחות אך ורק לנשים ממעמד מסוים, ממוצא אתני מסוים, ועם חזות מסוימת.

ואם כבר מדברות על סוף הדרך, זה הזמן אולי להתייחס להבטחה שמופיעה בכריכה האחורית שלא לסיים את הסיפור ב"והם חיו באושר ועושר". המשפט הזה אומנם אינו המשפט המסיים של הספר, אך הוא כן נמצא פסקה אחת לפני הסוף:

"אולם קיוויתי שאוכל לסיים את הסיפור במשפט המסורתי: "והם חיו באושר ועושר" לצערי אינני יכול, כיוון שהוא השערה בלבד. עם כל הצער, אינני יכול לכתוב דבר מבלי שתהייה לי לגביו ודאות גמורה."

החיים באושר ועושר, עדיין מסומנים כשאיפה האידילית, וגם אם הסופר מותיר כאן פתח לדמיון עתיד אחר, הוא סוגר את הסיפור עם כניסתה של סיגלית, כמו בסיומה של כל אגדה קלאסית טובה, אל הנישואין, המונוגמיים, ההטרוסקסואליים, מבלי לבקר אף אחד מהמוסדות הללו, או לערער עליהם.

עם כל הביקורת, אני כן רוצה לסיים ולומר שנהניתי מהקריאה של הספר. אם משאירות בצד, את השאיפות והציפיות הפמיניסטיות הרדיקליות, מדובר בסיפור מסע-אגדה שמסופר היטב, עם תיאורים יפיפיים, דמויות ייחודיות והתקלויות משעשעות למדי, ובסופו של יום, גם אם היא לא שוברת את כל המוסכמות של הפטריארכיה בדרך, סיגלית היא עדיין נסיכה, שיוצאת למסע ואוחזת חרב, ויש לנו מעט מדי מאלה.

sigalit2

Read Full Post »