Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘אנטי-ציונות’

ובמציאות האורווליאנית מכבסת המילים מספקת לנו המצאה חדשה – "הקש בגג" ומציגים את זה כהודעה סופר מנומסת מהצבא לאנשים, שאוטוטו מפציפים להם את הבית. אז קחנה רגע ותדמינו את עצמכם במצב הזה. אתן יוש בות בסלון ונופל לכן פתק שמודיע שיש לכן כמה דקות להתפנות, ושהבית הזה הולך להיות מופגז מהאוויר. הבית הזה, הבית שלכן, חדר השינה שלכן, הבגדים, התכשיטים, המזכרת מסבתא, המקלחת שלכן, חדר הילדים, המטבח שזה עתה סיימתן לבשל בו את ארוחת הערב, הספריה עם הספרים האהובים, התמונה שחברה הכי טובה שלכן ציירה לכן בתיכון, הדיסקים שאספתן במשך שנים, שכל אלה הולכים בעוד מספר רגעים, דקות, שעה, להפוך לעיי חורבות. הבית שגדלתן בו, שאתן גרות בו, שאתן אוהבות, שמכיל את כל החיים שלכן, לא יהיה כאן יותר, ממש ממש בקרוב. והודיעו לכן בנימוס, ממש בנימוס, שיש לכן רבע שעה, אולי חצי שעה, אולי חמש דקות, לעזוב, ובגלל שהודיעו לכן בנימוס אין לכן מה להתלונן אם תפגענה, ואין לכן מה להתלונן אם לא הספקתן לברוח, ואין לכן מה להתלונן, אם נהרסו לכן החיים, כי זו אשמתכן שלא עזבתן מהר, ופיניתן הכל. ואתן לא ממש יודעות לאן לברוח, כי כל השכונה שלכן מופגזת, והרחובות לא בדיוק בטוחים, ולפני כמה שעות נפלה פצצה על מכונית נוסעת, ואתן צריכות לארוז את עצמכן ואת הילדים, ונשארו בסך הכל עוד חמש דקות, איך שהזמן רץ, כשמתפנים. ואתן בורחות החוצה, וממהרות, וכולם כבר בחוץ, עם קצת חפצים, ומבט אחד אחרון על הבית, ואתן מגלות שילד אחד נשאר בפנים, ורצות חזרה פנימה, ובום.

מודעות פרסומת

Read Full Post »


לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה,  היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון,  הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות,  והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.

אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות,  כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה.  הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
קיסריה
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
קיסריה 2
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
 בירעם
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
בירעם
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
ראש הנקרה
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.

Read Full Post »

ביום ראשון, בהקלה של אחרי הכנס, הלכתי לאירוע התרמה למען טריסטאן אנדרסון. טריסטאן נפצע קשה ב – 2009 בהפגנה בניעלין, ממטול גז מדמיע שנורה ישירות לראשו. הוא כמעט מת, וסובל מנזק מוחי קשה. הרופאים אמרו שהוא יהיה צמח לכל חייו. 15 חודשים אחר כך הוא עזב את תל השומר, בכסא גלגלים, כנס רפואי, תוצר של העבודה הממושכת של גבי, החברה שלו והוריו. המצב הרפואי שלו עדיין דורש הרבה תמיכה וטיפולים וציוד, והחברים שלו באיזור מארגנים אירועים על בסיס קבוע כדי לתמוך בו.

בינתיים, כמו במקרים אחרים של אנשים שנהרגו ונפצעו בהפגנו, הצבא הישראלי סגר את החקירה של המקרה, וטען שטריסטאן כנראה נפגע מאבן, ושניעלין הייתה שטח מלחמה. יש תיק פתוח בנושא בבית המשפט העליון, בדרישה לחקירה מחודשת. תגובת הצבא אמורה להגיע, אחרי שתי דחיות ב – 10 למרץ.
באירוע שהתרחש במרכז האומנויות המקומי, טריסטאן הראה מצגת של צילומים שלו מאל סלבדור בשנות ה – 90', ודיבר על מה שהוא ראה שם. דיויד רוביקס, זמר, משורר ומספר סיפורים אנרכיסטי הופיע. שמעתי הרבה מהחומרים שלו, והרבה עליו, אבל לא יצא לי עד כה לראות אותו בהופעה חיה, או לפגוש אותו אישית. השילוב בין השירים הפוליטיים השנונים, הסיפורים מעוררי ההשראה, והאיש מהלך הקסם הזה, הוא נפלא. אם אתם באיזור קליפורניה בשבועות הקרובים, הוא בסיבוב הופעות, ומומלץ בחום לנסות להגיע לאחת מהם. הבת שלו וזוגתו היו מקסימות לא פחות, ואני יכולה שוב להגיד כמה דברים טובים על ילדות של אנרכיסטים, בטחון עצמי ומודעות פוליטית. אריק דרוקר, אמן גרפי, נתן מופע מרתק ששילב בין אומנות ומוזיקה, נובלות גרפיות, עמודי שער של הניויורקר, ציורי קיר על חומת ההפרדה ושירה של אלן גינצבורג. הם גרמו לי לדבר קצת על המעורבות שלי במאבק נגד החומה ועל החרם, ומהפוטלוק שהתרחש ברקע כולם יצאו עם שקיות אוכל הביתה.image

בסוף ההופעה שלו, דיויד ניגן שיר שנקרא "A Kiss Behind the Barricades". השיר הזה מרגש ואמיתי ומוכר לכל מי שאי פעם התנסה באהבה בזמנים של מאבק, אבל לשמוע אותו מנגן את זה לייב, עם טריסטאן שר אותו לגבי ברקע, היה הרבה מעבר לזה. אני מצטערת שלא הצלחתי לתפוס את כולו בוידאו, אבל שמחה על הקטע הקצר הזה.

Read Full Post »

במשך כמה ימים הצלחתי לא לראות את הכותרות על האישה הטרנסית שהותקפה על ידי 11 גברים. לא היה לי יותר מדי זמן לפתוח את אתרי החדשות, ועל הפייסבוק בעיקר רפרפתי, ובעיקר לא רציתי לראות, לא רציתי לדעת, כי בתוך כל הרע שקורה כאן, לא יכולתי להתמודד עם עוד. אבל אתמול, הגיעה הידיעה שמדובר היה ב – 11 מג"בניקים, וכבר לא הצלחתי להדחיק, או לפספס.

אני מנסה לכתוב, ואני נזכרת. נזכרת במג"בניקים בנאבי סאלח, על רקע השריפה שמטולי הגז המדמיע הציתו בשדה, שרים לתושבים הנאבקים באש "שישרף לכם הכפר", "שישרף לכם הכפר". באלה שצעקו לנרימאן "רוח אל בית'כ, שרמוטה", ובאלה ששאלו אם אני רוצה זין, ובאחד שתפס בחזה, כאילו במקרה, תפס ולא עזב, תוך דחיפה קובעת לאחור.

"שרמוטה של ערבים", "זונה", "תמצצי לה", "רוצה זין", "את גבר, או אישה", "מי רוצה לגעת בך, יא לסבית", "חכי, חכי שהחברים שלך יאנסו אותך", ועוד ועוד. אני נזכרת בסיפורים שלי, ובסיפורים שהם לא שלי, של אחרות, של אחרים, של מי ששונות מינית, או שונים מגדרית, של נשים, של אחיות. הסיפורים שלנו.

ולכל מי שמגיעה להפגנות מספיק זמן יש סיפור כזה, בדרך כלל יותר מסיפור אחד, בדרך כלל הרבה מכדי לזכור.

במצעד הגאווה 2010, אמרתי על הבמה, שאני פאנסקסואלית גם כשאני חוטפת מכות בשייח ג'ראח, ושאני פמית גם כשאני בורחת מגז מדמיע בבילעין, שהאלימות המופעלת נגדי, גם כשהיא בשם הממסד, אולי בעיקר כשהיא בשם הממסד, כשאני חלק ממאבקים נגד דיכוי, נגד כיבוש, למען זכויות, למען חופש, היא גם אלימות על רקע מיני ומגדרי. שאנחנו מותקפות בגדה גם כקוויריות, גם כנשים.

והאלימות הזו, שנעשית בחסות החוק, בשם הממסד, בכוח המדים והנשק, זולגת החוצה, אל הרחובות התל אביביים, החופשיים, לכאורה, הבטוחים, כביכול, כביכול, כביכול…

אני לא יודעת מי הבחורה שהותקפה. קשה לדעת הרבה מהתקשורת, שמדווחת על הכל באופן טרנספובי ומיזוגני, ומתעסקת בעיקר בגורלם של המג"בניקים, כי זה הרי מה שחשוב באמת, ושבה וחוזרת "בני טובים", "שעמום". כי סדרות בטלוויזיה, ספר טוב, או ליל ריקודים סוער, זה לא מספיק בשביל "טובי בנינו המשועממים", ומחובתנו לספק להם בגופנו שעשועים מוצלחים יותר.

אני יודעת שהמג"בניקים נעצרו בשישי בערב, ושוחררו בשבת בצהרים. הם שוחררו לפני חלק מהעצורים בהפגנה בחורה שהתקיימה לפני למעלה מחודש, שיתכן שחלקם עזרו לפזר. הם שוחררו יותר מהר מכפי שמשוחררים הילדים הפלסטינים שהם עוצרים בקדום ובסילוואן. למעשה הם אפילו לא הוחזקו עד צאת השבת והובאו לפני שופט, כפי שנעשה במקרים רבות לפעילי שמאל שנעצרים בהפגנות בשישי. הם שוחררו, כי התנגדות למשטר, היא פשע, אבל תקיפה של אישה טרנסית, היא מעשה קונדס. הם שוחררו, ואני יודעת מה עלה בגורלם, אבל לא יודעת מה עלה בגורלה. הם שוחררו, ולא נרשם בשום מקום שהם הושעו מתפקידם, או מנועים מלשרת, כך שיתכן שבשישי הקרוב הם יחזרו לנאבי סאלח, לבילעין, למעסרה, לקדום, ויירו גז מדמיע על מפגינים, וקצת כדורי גומי, ויזרקו כמה רימוני הלם, ואולי יכוונו טיפה גבוה יותר, כי משעמם. הם שוחררו, והעוולות נמשכות, וגם כאן וגם שם, הרחובות אינם בטוחים.

Read Full Post »

לפני 57 שנה, ב – 29 לאוקטובר, בשעות אחר הצהרים, יחידת משמר הגבול, ירתה למוות ב – 49 גברים, נשים וילדים מכפר קאסם שעשו את דרכם חזרה לביתם מיום עבודה בשדות.

כפר קאסם, הנמצא באיזור המשולש, היה באותו הזמן, כמו מרבית הכפרים והערים הפלסטינים, תחת שליטה צבאית. מ – 1948 ועד 1966 חיו אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל תחת משטר צבאי,  מגבלות על התנועה, עוצרים, מעצרים מנהליים, פלישות וחיפושים, היו חלק מחיי היומיום שלהם. משמר הגבול היה אחראי על אכיפת החוק הצבאי, ושמירה על הסדר, בריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית.

יום הטבח היה היום הראשון למבצע סיני. מפקד משמר הגבול, האלוף יששכר שדמי, קיבל הוראה לנקוט את כל אמצעי הזהירות הדרושים על מנת לשמור על הסדר באיזור, והחליט, על דעת עצמו, להקדים את שעת העוצר הקבוע, מ – 21:00 ל 17:00.  ההוראה ניתנה רק בשעות אחר הצהרים, ולפיכך לא הגיעה אל רבים מתושבי הכפרים, שהיו באותה השעה בשדותיהם. רב סרן שמואל מלנקי, שהיה אחראי על אחד הגדודים האחראים על אכיפת העוצר שאל את שדמי מה לעשות במפרי העוצר. שדמי ענה “אללה ירחמו” – ברכה ערבית על המת. מלנקי העביר את המסר לקציניו, והורה להם “לירות כדי להרוג”, במפרי העוצר. אף על פי כן, רק קצין אחד, גבריאל דאהן, שיחידתו הוצבה בכניסה לכפר קאסם, מילא את ההוראה כלשונה.

כשתושבי הכפר עשו את דרכם חזרה מהשדות, הם נעצרו על ידי החיילים. בחושבם שמדובר בחלק מהרוטינה הרגילה, הם הראו לחיילים את תעודות הזהות שלהם. בתגובה החיילים התחילו לירות עליהם. בתשעה מקרי ירי שנפרשו על פני שעות אחר הצהרים של אותו היום, הרגו חיילי מג”ב 19 גברים, 6 נשים, 17 ילדים, ו – 6 ילדות, ופצעו עוד רבים. ההרוגים נקברו בקבר אחים, שנחפר על ידי פלסטינים מהכפר הסמוך, ג’לג’וליה, שהובאו על ידי חייל מג”ב למטרה זו. הפצועים לא קיבלו טיפול, והושארו במקום. משפחותיהם לא יכלו להגיע אליהם, בגלל העוצר שנמשך 24 שעות. רק לאחר הסרתו, הם פונו לבית החולים.

ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הטיל איפול תקשורתי מוחלט על המקרה, שהוסר רק לאחר חודשיים של לובי אינטנסיבי בכנסת. כתוצאה מלחץ ציבורי 11 חיילי מג”ב הועמדו לדין באשמת רצח. 8 נמצאו אשמים, ונידונו לתקופות מאסר שונות (מלנקי נידון ל 17 שנים, ודהאן ל – 15). בפסיקתו בית המשפט ציין במפורש שהיה על החיילים לסרב לירות, מאחר ומדובר היה בפקודה בלתי חוקית בעליל, טובע לראשונה את המונח הזה. אף על פי כן, כתוצאה מערעורים, חנינה נשיאותית, וקיצור תקופת המעצר על ידי השב”ס, כל החיילים שוחררו תוך פחות משנה. מלנקי ודהאן, אף קודמו בהמשך לתפקידים בכירים יותר בכוחות הבטחון. במשפט נפרד שדמי נמצא אשם בהארכת העוצר, ללא סמכות, ונקנס בעשר פרוטות.

טבח כפר קאסם נעדר כמעט לחלוטין מתוכנית הלימודים הישראלית. הוא אינו מוזכר בשיעורי היסטוריה, ואף לא בשלל הטקסים והמסדרים שהמערכת מתהדרת בהם. הוא מוזכר רק פעם אחת, בספר הלימוד לאזרחות (בפרק שנמצא כרגע בתהליכי בחינה מחדש ושינוי), וגם שם הוא מוזכר רק בתוך הדיון על פקודות בלתי חוקיות בעליל, והצורך לסרב להן. אופי ההצגה שלו במנותק מהדיון על המשטר הצבאי, או יחסה של המדינה לפלסטינים באותה התקופה, או לאחריה, נועד להציג את טבח כפר קאסם ככשלונם של חיילים ספציפיים, לא כמאורע המעיד על המערכת. הוא מוכתב היטב לתוך הנרטיב של “עשבים שוטים”, שמאפשר למדינה ולמערכת הבטחון להטיל את האחריות על פשעי מלחמה המתבצעים בשמה, על מספר אינדיבידואלים, תוך שהמערכת עצמה, רוחצת בנקיון כפיה.

העובדה שהמונח “פקודה בלתי חוקית בעליל” נטבע בתודעה הישראלית בתוך ההקשר של טבח כפר קאסם, רוקנה אותו ממשמעות. על מנת שפקודה תתפס כבלתי חוקית, עליה להתקרב לרמות הזוועה של טבח ישיר, גלוי וברור באזרחים. כך, ירי על דייגים בעזה, מעצר והתעללות בחקלאים בגדה, ירי על מפגינים בלתי חמושים, ומניעת טיפול רפואי, נתפסים כולם כפקודות חוקיות.

מעבר לכך, מערכת המשפט הישראלית מעולם לא הטילה ספק בצורך בנוכחות הצבאית בכפר קאסם, בצורך בעוצר, או בלגיטימיות של המשטר הצבאי. כך גם בית המשפט העליון, בכל פסיקותיו השונות המבקרות את פעולותיו של צה”ל בשטחים מאז 1967, מעולם לא ערער על המוסריות של הכיבוש עצמו.  בכך שהיא ביקרה דרכי פעולה ומקרים ספציפים, אולם לא פקפקה מעולם בנרטיב הכללי, מערכת המשפט הישראלי, למעשה העניקה תעודת הכשר, קודם למשטר הצבאי על אזרחי ישראל הפלסטינים, ואחר כך למשטר הכיבוש של פלסטינים בגדה, בעזה ובמזרח ירושלים.

על אף העדרו המובהק מהשיח והתודעה הישראלית, בכפר קאסם הטבח עדיין נוכח. רוחותיו עדיין רודפות את הכפר. חבר הכנסת דב חנין שהיה באזכרה השנתית, דיווח כי כל תושבי הכפר, מהצעיר ועד הזקן שבהם, הגיעו כולם לאירוע האזכרה השנתי שהתרחש בשבוע שעבר.

פורסם לראשונה באנגלית, ב – 972

Read Full Post »

ביום שבת נסענו לבית לחם, לפעולה ישירה שבה קבוצה המורכבת בעיקר מפלסטינים, ועוד כמה ישראלים ובינלאומיים, ניסתה לחצות את המחסום ולהגיע לירושלים. דרכנו נחסמה כשהגענו למחסום. מספר חיילים ניהלו איתנו סוג של דיאלוג, במהלכו הם בעיקר הסבירו ש"הם בסך הכל ממלאים פקודות".

 Image

חיילת אחת ביקשה שייתנו לה להשתמש נגדנו ב"כוח סביר", והוסיפה "תסתכלו עליהם הם נראים כמו חיות". היא עמדה שם ושרה "אל אל ישראל", לעבר הפלסטינים והתעצבנה נורא כשהתחלתי לצלם אותה בוידאו. 

 Image

החיילים קראו לתגבורת, ומצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות חיילים ושוטרים, ונראה היה שהם מתכוננים לבצע מעצרים. בשלב זה שלושה מהפלסטינים הכריזו שאם הם לא יכולים להגיע ולהתפלל באל אקצה, אז הם יתפללו כאן, במחסום, והתחילו להתפלל, כשדגלי פלסטין משמשים להם כשטיחי תפילה.

 Image

החיילים שהניחו שכל שאר הנוכחים עיתונאים, החליטו להמנע ממעצרים, כי "זה לא יראה טוב". הם כן עקבו אחרינו לרכבים כדי לוודא שאנחנו באמת עוזבות. 

 

זו הייתה הזדמנות לראות את המציאות של המחסומים וההיתרים ששולטים בחייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש, מחליטים מי יכול ללכת לאן ומתי, מפרקים קשרים בין פלסטינים מהגדה לפלסטינים במזרח ירושלים, קורעים משפחות וחברויות, ומכריעים בבחירות אקדמיות ומקצועיות. זו גם הייתה הזדמנות לראות אפרטהיד בפעולה, כשמכוניות מתנחלים חלפו על פנינו לאורך כל ההתרחשות, והחיילים נתנו להם לחצות את המחסום, כמעט מבלי להסתכל עליהם. לעיתים הם גם התלוננו על כך שהמפגינים הפלסטינים חוסמים את "הכביש שלהם", בזמן שכל שאותם מפגינים דרשו זה את הזכות לסוע על אותו הכביש. זו גם הייתה הזדמנות לאתגר את משטר המחסומים, לחסוף את אי הנורמליות שלו, את האכזריות, את השרירותיות.

 

עם כל זאת, הרגע המשמעותי והעצוב ביותר ביום הזה הגיע מאוחר יותר, כשחיים שוורצנברג לקח אותנו לראות את "הבית של קלייר". הבית של קלייר נמצא ממש ליד קבר רחל, ולא רחוק מכנסיית המולד, וקלייר ומשפחתה, כולם ילידי בית לחם, התפרנסו בעבר מחנות מזכרות ובית הארחה לתיירים נוצרים שהגיעו לאזור. היום, חומת ההפרדה חוצצת בין הבית לבין קבר רחל, מבנה הענק מטיל את צילו על המדרכה המובילה אל הבית. "אף אחד לא מגיע הנה", אמרה לנו קלייר, "אפילו לא הסיורים האלטרנטיביים". 

 Image

כמו רחוב השוהדא בחברון, הבית של קלייר הוא מקום בו כל זוועות הכיבוש מתעוררות לחיים, באופן ששובר לך את הלב, תוך כדי שהוא גם מכניס לך אגרוף לבטן, כשאת עומדת שם ומסתכלת על הבית שמוקף בחומה. ראיתי הרבה דברים בשנות הפעילות שלי, רעים ורעים יותר, גדולים וקטנים, ועדיין כשעמדתי מול הבית של קלייר, והרגשתי את כל המשקל של הכיבוש משתקף ומסתכל עלי מחומת הבטון האפורה, פשוט רציתי לבכות. 

 

*פורסם במקור באנגלית ב – 972.

 **כל התמונות המופיעות בפוסט צולמו על ידי חיים שוורצנברג. תמונות נוספות מהפעולה הישירה ניתן למצוא כאן. את התמונה והסיפור של הבית של קלייר אפשר למצוא כאן

Read Full Post »

אני כבר כמה דקות יושבת מול המסך ומנסה לכתוב משהו כרקע לתמונה הזו. המשפט שעובר וחוזר לי בראש זה "ככה בדיוק הרגשתי כשטניה (רינהרט) מתה.", ולמעשה, אני מניחה שמדובר בתיאור מדויק.
לא הכרתי היטב את טניה. היא הייתה המרצה שלי באחד הקורסים המשמעותיים ביותר שלמדתי באוניברסיטה, קורס שבו למדתי מחדש איך לקרוא עיתונים וטקסטים, לחפש את גבולות השיח, ולקרוא בין השורות את מה שנאמר, אבל גם ובעיקר את מה שלא. היא הייתה גם שותפה לשיחות קפיטריה בהפסקות, ולהפגנות שמאל בקמפוס בשלהי האינתיפאדה השנייה. לא הכרתי אותה היטב, אבל עדיין הידיעה על מותה הכתה בי כמו אגרוף מכוון היטב, וכשניסיתי לכתוב כיצד הרגשתי אחר כך, לא היו מילים, בעיקר תחושת אובדן ובלבול.
את אותם הדברים אני יכולה להגיד גם לגבי עקי. הוא לא היה מרצה שלי באוניברסיטה, אבל בראשית ימי האקטיביזם שלי, בפעם הראשונה שנכנסתי לסלון מזל, אז עוד באלנבי מונטיפיורי, רענן שכנע אותי להשאר ולשמוע את עקיבא אור. לא ידעתי במי מדובר, והיום אני לא זוכרת הרבה מאותה הרצאה על קוסמולוגיה, אבל יצאתי ממנה בהרגשה שזכיתי לפגוש ולשמוע אדם מדהים, גם אם אז לא הבנתי עד כמה. בשנים שחלפו מאז הכרתי טוב יותר, גם את מצפן, וגם את עקי, גם אם באופן מתווך יותר, דרך ספרים וטקסטים, והוא היה אחד מהאנשים האלה שעצם קיומם בשמאל, נותן לי סוג של נחמה.
אני לא אאריך ואכתוב כאן על הביוגרפיה שלו. אני בטוחה שרבים וטובים עוד יעשו זאת בימים הקרובים. מספיק אם אומר שבעייני הצעירות הוא היה אחד מאלה שהיו שם, ברגעים הדרמטיים של שביתת הימאים, ובימים שרק מצפן העזו לומר את מה שצריך היה להאמר. שהוא היה אחד מאלה שלא ויתרו, שהמשיכו בנחישות להאבק בכיבוש, בציונות, בקפיטליזם, מאבק סיזיפי ומתמשך, ולא פעם גם מייאש. אחד מאלה שניסו להתוות דרך, לפצח את המנגנון, ולהציע אלטרנטיבה אמיתית לדמוקרטיה הפרלמנטרית, גם אם אני לא בטוחה שדמוקרטיה ישירה היא אכן המענה הנכון. אחד מאלה שידעו להיות אנשי שמאל, וגם לבקר את השמאל שאליו הוא שייך, ושסרבו להתפשר על העמידה תמיד תמיד לצד המדוכאים.
יש לנו מעט מודלים לחיקוי בשמאל הישראלי, מעט אנשים לפסוע בצעדיהם, מעט פנסים להאיר נתיב חשוך, מעט מאורות שיתוו את הדרך. עקי היה אחד מהם, ועכשיו כשהוא הלך השביל נראה קצת אפל יותר.
נוח בשלום על משכבך, חבר, מקווה להמשיך בדרכך.
529746_10151426059912068_1735025219_s

Read Full Post »