חזרה לרחובות

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"