מכתב לשותפים ולשותפות שלי

היינו רק שתי אנרכיסטיות בצעדת הסולידריות עם נפגעות תקיפה מינית. זה מילא אותי בבושה, בכאב ובכעס. בושה על כך שחברי התנועה שלי לא שם, צועדים איתי, ששוב נוכחתי לגלות שה"מאבק האחד" מסתיים ברגע שאנחנו מגיעות לצעדה למען זכויות נשים. כאב על כך שאותם אנשים שגילו סולידריות כה מופלאה עם פעילות שמותקפות מינית בשטחים לא באו לגלות את אותה הסולידריות עם פעילות ונשים שמותקפות מינית בתוך שטחי ישראל. בשטחים הותקפתי מינית פעם אחת, בתוך שטחי ישראל, כבר הפסקתי לספור. כעס, על כך שלאותם אנשים יקרים ומופלאים שמקדישים את מרבית זמנם ומרצם למאבק סיזיפי ובלתי נגמר בכיבוש, שימי שישי ושבת שלהם קודש להפגנות, אין אפשרות למצוא שעתיים פנויות באחר צהרים אחד בשנה לסולידריות עם נשים נפגעות אלימות מינית. לכל אחד שדיברתי איתו, הייתה סיבה טובה, כזו או אחרת. סיבות טובות תמיד יש, אבל כשמדובר במאפיין של קבוצה, אז הסיבה כבר הופכת לתירוץ.

אז היה לי חשוב להזכיר שגם המאבק שלנו כנשים הוא מאבק לשחרור ולחופש.

גם אנחנו חשופות לדיכוי אלים, מתמשך ויומיומי.

גם הבית שלנו אינו מבצר בטוח, ואיננו יודעות מתי תתרחש הפלישה הבאה.

גם הגוף שלנו הפקר למבט פולשני, ליד חודרנית, למגע לא רצוי, ללפיתה, למישוש, לחדירה.

גם הרצונות שלנו לא מושמעים, וכאשר הם נשמעים הם מבוטלים, מושתקים, מודחקים.

גם הדיכוי שלנו הוא בלתי נראה, והאלימות המתמשכת כלפינו היא בלתי מדווחת, חלק מששגרה, לא חומר עיתונאי.

גם הזעקות שלנו נופלות על אוזנים ערלות, וכאשר אנחנו נואשות מלזעוק, כי אנחנו מרגישות שאין בכך טעם, נטען כנגדנו כי איננו סובלות באמת, כי אנחנו דווקא מרוצות מהמצב.

גם הדיכוי שלנו מתאפשר ומבוצע באמצעות קשר שבשתיקה ושיתוף פעולה בין כל גורמי המערכת -המשטרה והמחוקקים, בית המשפט והפרקליטות, "מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה", כולם לוקחים חלק בכיבוש שלנו.

גם אנחנו נדרשות להבליג על עוולות גדולות כקטנות, וכאשר זעמנו מתפרץ ואנחנו מגינות על עצמנו, אנחנו נענשות באופן חסר הבנה וחסר פרופורציה.

גם כשאנחנו מתלוננות מפחיתים מסבלנו ומבטלים את תלונותינו, מטילים עלינו את האשמה, מסבירים לנו שביקשנו את האלימות וחיפשנו אותה, ולכן קיבלנו את מה שרצינו.

גם אנחנו נאלצות לספוג אינספור השפלות אם ברצוננו ללמוד, לעבוד, לחיות.

גם אנחנו חשופות לחקירות בלתי פוסקות בכל מקום אליו נרצה להגיע על ידי אנשים שרואים את עצמם כבעלי זכויות עלינו ועל גופינו.

גם הזכויות שלנו לא מוכרות, ואלו שמוכרות נרמסות בלי הפסק.

גם אנחנו לא יכולות לצאת בבטחה לרחובות.

גם אנחנו מוטרדות, מותקפות, נכבשות, נאנסות בלי הפסקה ובאין מפריע.

לשותפי למאבק אני רוצה להזכיר שההפחתה בעוצמתו של הדיכוי של נשים, ובחשיבותו של המאבק כנגדו היא חלק מאותו הדיכוי. שהמאבק לשחרור נשים הוא ראוי לא פחות וחשוב לא פחות ממאבק השחרור הפלסטיני. שלפנות אחר צהרים להפגנת סולידריות עם נפגעות תקיפה מינית זה לא מסובך יותר, ולמעשה ככל הנראה מסובך פחות, מלארגן אחר צהרים פנוי להפגנת סולידריות עם תושבי בילעין. שהאמירה שכל המאבקים קשורים אינה אומרת רק שפעילות פמיניסטיות אמורות להגיע להפגין סולידריות בשייח ג'ראח ובבילעין, אלא גם שפעילים נגד הכיבוש אמורים להגיע להפגנות פמיניסטיות בלב תל אביב, או בכל מקום אחר. שחופש לכל אינה רק סיסמא יפה שיש להתהדר בה אלא דרך מאבק ודרך חיים, ושגם זכויות נשים הן זכויות אדם. ושהמאבק למען חופש ושחרור כולל גם את המאבק בדיכוי של נשים, שאם אתם חלק מהמאבק הזה, אז תהיו גם חלק מהמאבק שלנו.

לשותפתי למאבק אני רוצה להזכיר שהנטיה לביטול עצמי ולהדחקה של הצרכים והרצונות שלנו היא חלק מתהליך החברות הדכאני שעברנו. אני רוצה שמדי פעם נרים ראש במחאה ונזאק לא רק כנגד הדיכוי של אחרים, אלא גם כנגד הדיכוי שלנו כנשים. אני רוצה שנזכור שתמיד היו וכנראה גם תמיד יהיו מאבקים דחופים יותר ודוחקים יותר, שתמיד אמרו לנו שקט יורים, וזה לא משנה באיזה צד של הכדורים השורקים אנחנו נמצאות. אני רוצה שנזכור שהפטריארכיה נמצאת כאן הרבה יותר זמן מהכיבוש. אני רוצה שלא נפסיק להזכיר לעולם ולא נרשה לעצמנו לשכוח שכנשים, בין אם ישראליות ובין אם פלסטיניות, כולנו נכבשות, ושהמאבק שלנו לא יגמר עד שגם הכיבוש הזה יסתיים.

בברכת אף אחד לא חופשי עד שכולן חופשיות.

ליהי