לפעמים אני חושבת שהטרגדיה הגדולה ביותר של המקום הזה, היא לא מה שהוא נהייה, אלא מה שהוא יכול להיות. הקרע הגדול ביותר במזרח התיכון, הוא הריסתו של קו הרכבת מאלכסנדריה לביירות, והקיום הישראלי ממוקם בדיוק על השבר הזה, במרחב, במסלול, בשפה. הסיור של זוכרות ליום הנכבה מיאפא לבירות היה ניסיון להתחיל למלא את החלל בתוך השבר. מסע שנועד לא רק לסמן את הגבול, אלא גם את השאיפה לחצות ולמסמס אותו.
אל יום הסיור שנפתח בחורבות מנשייה, על גבול תל אביב יפו, בין חסן בק לבית האצ"ל, הצטרפתי רק לפני הנסיעה צפונה. את ההיסטוריה של יפו אני כבר מכירה ולשעה נוספת של שינה בבוקר שבת של יום ארוך, יש, בכל זאת, ערך רב. באוטובוס, אנשים סיפרו סיפורים, על המרחב המזרח תיכוני של פעם. מרחב שבו הייתה תנועה. על סבים שנסעו מטול כרם למכור מלונים בסוריה, על יהודים שלמדו באוניברסיטת ביירות, כמו סבתא שלי.
הגענו לקיסריה, אני חושבת שלרובנו זה לא היה ביקור ראשון. עיר רומית עתיקה, 2000 שנות היסטוריה, חומר נהדר לספרי הלימוד, ופרק אחד חסר. הסיור עוקב אחרי הסיפור של פליט אחד,אבו נעים, בן ה – 87 שחי היום בג'נין
הכיבוש של קיסריה התחיל ב15.2.1948, וזה היה הכפר הראשון שבו התחיל ההרס השיטתי של הנכבה. הכניסו אנשים לתוך הכנסיה והם לא ידעו מה קורה, רק שמעו פיצוצים מבחוץ. נשארו 6 בתים עקב מחסור בחומר נפץ. אנשים יצאו ולא מצאו כלום. האנשים עזבו, בעיקר דרך הים לטנטורה וצפונה. אחרים ברחו לערערה ולג'נין.
אנחנו מסיירות בין החפירות הארכיאולוגיות לחנויות המזכרות. החנויות האלה היו קיימות גם לפני 1948, בהם נמכר ציוד הדייג בדרך אל הים. ההיסטוריה הפלסטינית של קיסריה לא קבורה מתחת לאדמה, אלא מרצפת את הקרקע בשרידים שלא טוטאו היטב.
ואנחנו מתהלכות בין רחבת בית הספר בה שיחקו הילדים, למסגד שהפך למסעדה, שימוש שהופסק רק לאחר מאבק ארוך, לשרידי הכנסייה בה רוכזו התושבים בזמן שבתיהם נהרסו, ומסיימות ליד מרצפות שנותרו מביתו של אבו נעים, ומטבעות הזהב שהיו קבורים תחתם שהבריטים לא הרשו למקומיים לחפור.
אנחנו חוזרות לאוטובוס ובדרך לגליל עומר, המדריך, מצביע לימין ולשמאל, מגלה לנו שמות של כפרים שהיו ואינם, ושרידים שכשהעין מחפשת נהייה יותר קל לגלות. אנחנו נוחתות בבירעם. ב 19.10.1948 מפקד ושני חיילים הגיעו לכפר והופתעו לגלות שתושביו לא ברחו. הם הודיעו שיחזרו עם עוד חיילים. פעמון הכנסייה צלצל בנחישות והזהיר את התושבים שהתאספו כולם בכיכר המרכזית והניפו דגל לבן. כשהחיילים הגיעו הם מסרו להם את כל כלי הנשק שלהם, רובי ציד, וביקשו להשאר ואמרו לאנשים לא לעזוב את שטח הכפר. כעבור שבוע הגיע שר המיעוטים בכור שטרית ועמנואל פרישמן וערכו מפקד אוכלוסין וחילקו ת"ז ישראליות. הם שמחו שהם לפחות נשארים בכפרם.
מספר שבועות אחר כך, לקראת סוף נובמבר, הם נתבקשו על ידי הצבא ושר המיעוטים לעזוב לכפר ג'יש הסמוך לשבועים, רק כדי שיסדירו את הגבול, ויעשו שם איזה תרגיל צבאי. מאז, הם לא הורשו לשוב. מספר שנים מאוחר יותר, ב – 1953 הם ישבו בג'יש והסתכלו על בתיהם נהרסים, מפוצצים אחד אחד על ידי הצבא. היו להם תעודות זהות, זה לא עזר להם. חלק מהתושבים נמצאים בעכו, אחרים בכפרים סמוכים בגליל. חלקם עזב ללבנון. פעמון הכנסייה נגנב על ידי חברי השומר הצעיר מקיבוץ ברעם הסמוך ומצלצל את זמני הארוחות בחדר האוכל. בזמן שחלף מאז, גם בית המשפט העליון פסק כי צריך לאפשר להם לחזור, הצבא שב וממשיך להכריז על בירעם כעל שטח צבאי סגור. הקק"ל נטעה שם עצים, ורשות שמורות הטבע והגנים מפעילה שם אתר ארכיאולוגי, בית כנסת עתיק, וגובה תשלום על הכניסה לכפר. את ההיסטוריה של הבתים ההרוסים לא מזכירים למבקרים, וסיפורו של פעמון הכנסייה החדש שהוכן על ידי פליטים מקומיים בלבנון, אף הוא, לא מסופר.
עקורי בירעם שמרו לאורך השנים על קשר הדוק מאוד עם הכפר. החתונות והטבילות של התושבים מתקיימות כולן, מאז שנות ה – 70, בכנסייה המקומית ולאורך השנים התקיימו בו על בסיס קבוע מחנות קיץ לילדים. בית הקברות של הכפר, המשיך לשמש את התושבים שאומרים "אם אנחנו לא יכולים לחזור אל בירעם בעודנו בחיים, נחזור אליה לאחר המוות". אולם בשמונת החודשים האחרונים, יש חיים בבירעם. באוגוסט האחרון, קבוצת פליטים שבה אל אדמת הכפר, ולא עזבה מאז. הם לנים בכפר במשמרות, עורכים פעילויות לילדים, נוטעים צמחי מאכל ומנסים לשפץ מבנים. מנהל מקרקעי ישראל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לתושבים החוזרים – עקירת שתילים, החרמת שלטים רקועים עם שמות תושבי הבתים, הטרדות וצווי פינוי. לשאלה באיזה אופן ישראלים יכולים לסייע להם, הם השיבו בבקשה שנספר את סיפורם, שנשוב לבקר ושנביא אנשים נוספים. הם רוצים שידעו עליהם.
סיימנו את היום בראש הנקרה, ראס אל נקורה, ליד מעבר הגבול ללבנון. אנני סלמרוד, עיתונאית שחיה ודיווחה תקופה ארוכה בלבנון, סיפרה לנו על ביירות. היא סיפרה לנו על בירת תרבות שוקקת חיים, עמוסת חנויות ספרים וגלריות קטנות וצעירים. על רחוב חמרה, המרכז האינטלקטואלי של השמאל, על בתי הקפה הקטנים שמתחרים היום גם בסטארבאקס וקוסטה. על בתים קולוניאלים יפים בצהוב וכחול, ועל אנשים פשוטים מ – 18 דתות שחולקים מרחב. היא סיפרה לנו על עיר קשה, שיש בה מחסור במים ושלוש שעות ביום בהן אין חשמל (והמצב טוב בהשוואה לשאר חלקי לבנון), ושגם שם אנשים עוזבים לברלין, אבל מי שנשאר נחוש להמשיך לחיות. היא גם סיפרה על עיר של פליטים, 300-400 אלפי פליטים פלסטינים, רובם מאיזור עכו וחיפה, פזורים ב – 12 מחנות ברחבי ביירות. הם צריכים אישור בשביל לעבוד, וגם אז מוגבלים לרשימה מצומצמת של מקצועות ואסור להם לקנות נכסים מחוץ למחנה. רוב החיים שלהם מתרחשים שם, בתוך המחנה, בניהול עצמי, והם חולמים ולומדים ומלמדים את ילדיהם, על שיבה.
השלט שתחתיו אנני עומדת אומר שבירות נמצאת מרחק 120 ק"מ מאיתנו, שעתיים נסיעה, אולי אפילו פחות, אבל במקום שבו אנו חיות, המרחקים לא נמדדים בקילומטרים, הם נמדדים במעברי גבול, וגם מראש הנקרה, בירות עדיין מאוד רחוקה.
Read Full Post »
Radically Blonde 