משפחה פלסטינית, אבא, אמא וילד בן 10, פעיל בריטי עושים את דרכנו מג'יוס חזרה לתל אביב. אנחנו מגיעים למחסום קלקיליה, או בשמו המכובס “מעבר אליהו”, ואני מקבלת טעימה מחווית המחסומים הפלסטינית.
“תעודות" דורשת החיילת.
היא מסתכלת על שלוש תעודות זהות כחולות ודרכון בריטי אחד בחשד הולך וגובר.
מצמידה פרצופים לתמונת פספורט, ושואלת אותי.
"אז איך אתם מכירים?”
“אנחנו חברים".
“כולם?” היא מסרבת להאמין.
“כן, כולם".
“מאיפה את מכירה אותו?”
“נפגשנו בסקוטלנד.”
“התעודות נשארות אצלי, לכו ימינה לבדיקה".
“כולם לצאת מהמכונית".
“אמרתי לא לצאת מהמכונית".
“אמרתי כולם לצאת מהמכונית".
ואני חושבת רק תחליטו כבר, ופותחת וסוגרת ופותחת וסוגרת דלתות.
רובה מכוון אלינו, ואצבע על ההדק, וחיילת אחרת מתחילה לירות לעברי שאלות.
“מאיפה את?”
“מאיפה הוא?”
“איך את מכירה אותו?”
“מאיפה באתם?”
אני פתאום לא בטוחה מה לענות. מסקנו זייתים בג'יוס זו בטוח לא התשובה הנכונה.
“לקחתי אותם לסיור באיזור, באנו מכפר קאסם.”
“אל תסתכלי עליו, תעני לי.”
“מה שהוא אמר", אני ממלמלת.
היא יודעת שאני משקרת. אני יודעת שהיא יודעת.
משום מה היא לא מתעקשת, ושולחת אותנו פנימה לחיפוש.
גלאי מתכות נראים אותו הדבר בכל מקום, אבל הרובה עדין שם, והאצבע עדיין על ההדק, גם כשהוא מופנה למטה.
ארבעה מבוגרים וילד בן עשר מחכים לתיקים מזדחלים.
“מה זה?”
“חצובה.”
והתיק חוזר לסיבוב נוסף בבטן המכונה.
“לא לענות לטלפונים".
)ובטח שלא להגיד שמעכבים אותך במחסום(.
אני מקבלת חזרה ערימת תעודות, כי רק איתי מדברים.
מסרבת לחייך, מפטירה תודה.
אנחנו ממהרים למכונית, לפני שהם יגלו סימני חרטה.
