Say Yes to Pink, No to Pinkwash! – Things I Said in Jerusalem Pride 2011

In the last couple of years, I have had the growing feeling that the main struggle of the LGBT community in Israel, or to be exact the main struggle done in the name of the LGBT community in Israel, is the Israeli Hasbara diplomatic struggle.

They use us to promote tourism to Israel. We are used to mock the flotilla initiative.

They use us to wash in pink the blood that Israel has been spilling.

They use us as the fig leaf meant to hide the state's shame.

They use us in order to portray the state of Israel as liberal and enlightened, waving around the flag of rights that were never granted to us, the flag of security that we've never felt, the flag of equality and acceptance that we've never experienced.

This is not our struggle!

We are not here to promote gay tourism, we are not here to assist Israel's diplomatic efforts, we are not here to pinkwash war-crimes!

We are here to fight for our rights!

We are here to fight for our right to housing, to jobs, to physical and mental security, to a family of choice, to acknowledgement and acceptance. We are here to promote a society with no oppression, no racism, no discrimination, a society which is diverse as well as equal. A society with no privileges, a society that is just and free. We are here to promote a society in which gays, lesbians, bisexuals, transgenders, queers, Palestinians, Mizrachis, migrant workers, and every Other, whoever she may be, enjoys the full rights that they deserve.

One more thing we must keep in mind. When the state of Israel prides itself in its tolerence and acceptance of the LGBT community, we must ask it, which community is it willing to accept? Because just like the TA municipality approves the tent-city in Rothschild blvd, the glory and the attraction, and the beautiful youths, but kicks away the tents in Levinski – the single-mums and the refugees, the work-migrants and the drug addicts – out of the way, so the state of Israel is willing to allow for male gay pride, with the glitter and the disco lights, but not for the butch-femme couple that walks hand in hand down the street, nor the gay Palestinian from Hachshmal garden, nor the FTM who wants to be addressed in male pronouns, yet doesn't want to undergo a surgery, nor the polyamorous bisexual that wants both her male and female partners to be acknowledged.

And some final words: when the LGBT community had only started forming, there were, indeed parties, and there were dances, but above all there was struggle. We haven't won the rights we do have because we asked for them nicely, nor were they presented to us on a silver platter by the Israeli state. Blood, sweat and tears have been spilled in order to allow us to march here today, in Jerusalem, and yes, also in Tel Aviv.

I have a feeling that somewhere along the way a part of this equation got lost. So it's true that if I can't dance to it, it definitely isn't my revolution, but it's about time to bring back the revolution into our dance!

Read Full Post »

Say Yes to Pink, No to Pinkwash! – דברים שאמרתי במצעד הגאווה בירושלים 2011

בשנתיים האחרונות אני מקבלת יותר ויותר את התחושה שהמאבק המרכזי של הקהילה הגאה, או למעשה המאבק המרכזי שמנוהל בשם הקהילה הגאה בישראל, הוא מאבק ההסברה של מדינת ישראל ברחבי העולם.

משתמשים בנו כדי לקדם תירות לישראל, משתמשים בנו כדי לשים ללעג את יוזמת המשט.

משתמשים בנו כדי לצבוע בורוד את הדם שישראל שופכת.

משתמשים בנו כעלה התאנה שנועד לכסות את ערוותה של המדינה.

משתמשים בנו כדי להציג את מדינת ישראל כמדינה ליברלית ונאורה, תוך נפנוף בזכויות שמעולם לא הוענקו לנו, תוך נפנוף בבטחון שמעולם לא היה מנת חלקנו, תוך נפנוף בקבלה ובשיוויון שמעולם לא השגנו.

זה לא המאבק שלנו.

אנחנו לא כאן בשביל לקדם תיירות גאה, אנחנו לא כאן בשביל המאמץ ההסברתי, אנחנו לא כאן בשביל לצבוע בורוד פשעי מלחמה!

אנחנו כאן כדי להאבק על הזכויות שלנו!

אנחנו כאן כדי להאבק על זכותנו לדיור, לעבודה, לבטחון פיזי ונפשי, למשפחה נבחרת, להכרה ולקבלה. אנחנו כאן כדי לקדם חברה ללא דיכוי, ללא גזענות, ללא אפליה. חברה שיש בה שוני אבל גם יש בה שיוויון. חברה נטולת פריבילגיות. חברה צודקת. חברה חופשית. אנחנו כאן כדי לקדם חברה שבה הומואים, לסביות, ביסקסואליות, טרנסג'נדרים, קווירים, פלסטינים, מזרחיות, מהגרות עבודה, וכל אחר ואחרת באשר הן נהנים ממלוא הזכויות המגיעות להן.

ועוד דבר שחשוב לזכור, כשמדינת ישראל אומרת שהיא מקבלת את הקהילה הלהטבית, מן הראוי לשאול אותה איזו קהילה היא בעצם מקבלת. כי כשם שעיריית תל אביב מוכנה לאפשר את מאבק האהלים בשדרות רוטשילד, את הזוהר והאטרקטיביות והצעירים היפים, אבל מסלקת מהדרך את האהלים בלוינסקי – את החד הוריות, את מהגרי העבודה, את הפליטים והנרקומניות, כך מדינת ישראל מוכנה לאפשר את הגאווה ההומואית עם הנצנצים והאורות המרצדים, אבל לא את הזוג הבוצ'-פמי שמחזיקות ידיים ברחוב, לא את ההומו הפלסטיני מגן החשמל, לא את הטרנס שרוצה שיפנו אליו בלשון זכר, אבל לא רוצה לעבור ניתוח, לא את הביסקסואלית הפוליאמורית שרוצה הכרה גם בבן וגם בבת הזוג שלה.

וכמה מילים אחרונות לסיום. כשהקהילה הגאה רק התחילה להתגבש, היו שם מסיבות, והיו שם ריקודים, אבל לפני הכל, היה שם מאבק. לא קיבלנו את הזכויות שיש לנו כי ביקשנו יפה. הן אף פעם לא הוגשו לנו על מגש של כסף מידיה של המדינה. דם, יזע ודמעות נשפכו בשביל שנוכל לצעוד כאן בירושלים, וכן גם בתל אביב.

אני מרגישה שאיפשהו בדרך חלק מהמשואה הזו הלך לאיבוד. אז זו אמנם לא המהפכה שלי אם אני לא יכולה לרקוד בה, אבל הגיע הזמן להחזיר לריקוד את המהפכה!

 

Read Full Post »

פשוט תגידי כן

הפוסט הזה הוא לא פוסט נגד הנקה. הוא גם לא פוסט בעד הנקה. כמי שאין לה ילדים, וגם לא מעוניינת בשכאלה, אין לי עמדה מוגמרת האם נכון כן או לא להניק. הפוסט הזה הוא כן פוסט נגד כפית הנקה, ונגד הרחבת השליטה של המדינה על גופן של נשים.

“הצעת החוק לעידוד הנקה ושמירה על אופן הזנת תינוקות", מבית היוצר של ח"כ דני דנון, מובאת בימים אלה לקריאה טרומית. על פי ההצעה אישה המעוניינת שלא להניק תצטרך לחתום על טופס מיוחד, באישור שר הבריאות, שמסביר לה את כל יתרונותיה של ההנקה. רק לאחר מכן יוכל תינוקה לקבל תחליפי חלב. כמו כן אוסרת ההצעה על פרסום תחליפי חלב אם בשטח בית החולים ובית היולדות.

במבט ראשון, מדברי ההסבר לחוק, נראה כי לחוק ישנן מספר מטרות לגיטימיות, ואולי אף חיוביות – הוצאת המפרסמים מבתי החולים, עידוד הנקה, וחשיפתן של הנשים היולדות למידע רב יותר. אולם, בחינה של כל אחת מהמטרות האלה בפני עצמה, מראה כי ניתן היה להשיג כל אחת ואחת מהן בדרכים רבות אחרות, יעילות בהרבה.

אם מטרת המחוקק הינה הוצאת המפרסמים מבתי החולים, אין צורך לחייב נשים לחתום על טפסים ומסמכים מיד לאחר הלידה. על הדרך כדאי להוציא את המפרסמים גם מקופות החולים, ממשרדי הרופאים שלנו, ואולי גם משלטי החוצות בנתיבי איילון. כל זאת עדיף לעשות באמצעות חקיקה הנוגעת ישירות למפרסמים, מקיפה ורחבה בהרבה מההתיחסות הספציפית מחדרי היולדות. בנוסף, ובו בזמן, מן הראוי שהמדינה תחליף את המפרסמים ותסבסד ליולדות שבוחרות שלא להניק את תחליפי החלב.

אם מטרת המחוקק היא עידוד הנקה, ניתן להשיגה בדרכים רבות – פעולה כנגד בעלי עסקים שאינם מאפשרים לנשים להניק בשטחם, פתיחת פינות הנקה במשרדים, אוניברסיטאות ובתי עסק, הארכת חופשת הלידה, ופעולה כנגד מעסיקים שמפטרים נשים בהריון ואמהות צעירות, הגברת המודעות לאפשרותן של אמהות לקחת הפסקות הנקה במהלך יום העבודה, ופתיחת מעונות יום מסובסדים בקרבה למקומות העבודה שתאפשר ניצול מיטבי של הפסקה זו. במילים אחרות, הדרך לעודד הנקה היא הנגשה של ההנקה לנשים, והקטנת המחיר החברתי והכלכלי שהן משלמות על הבחירה להניק. כל הדברים הללו יתרמו גם לפתרונן של מספר בעיות חברתיות אחרות.

אם מטרת המחוקק לתת בידיהן של נשים מידע רב יותר על מנת לאפשר להן לבחור בצורה מושכלת את תזונת ילדיהן, ניתן, ראוי ורצוי לעשות זאת הרבה לפני שהן מגיעות לבית היולדות. זאת כמובן, תוך חשיפתן לכלל המידע, לא רק על יתרונותיה של ההנקה, אלא גם על חסרונותיה – על השלכותיה הפיזיות על גוף האם, על השלכותיה הנפשיות, על השלכותיה הכלכליות והחברתיות, ועל אפשרויות ההנקה של ההורה שלא ילד (כן גם גברים יכולים להניק). באותה ההזדמנות יש להעניק להן גישה למידע, שלא מפי המפרסמים, על כלל תחליפי חלב האם השונים המצויים בשוק, על יתרונותיהם וחסרונותיהם. בנוסף, יש עוד נושאים שכדאי להרחיב את ידיעתן של האמהות לעתיד לגביהם – מידע על דכאון אחרי לידה, וסימניו המקדימים, על זכויותיהן התעסוקתיות, ועל הגברת הקשר בין ההורה הלא ולדן לבין הילוד.

אם כך, מדוע בכל זאת להכנס לחדרי היולדות ולהחתים אותן על טפסים, בדיוק בשלב בו הן זקוקות למנוחה ולשקט, וממש לא מעוניינות להתעסק בפרוצדורות בירוקרטיות. התשובה היא – שליטה.

לא מדובר כאן בהצעת חוק שנועדה לתרום לאם ולילוד כפי שמנסים להציג אותה. מדובר בהצעת חוק שנועדה להגדיל את מידת השליטה והפיקוח של המדינה והחברה על גופן ועל מחשבתן של אזרחיותיה. בהצעה שנועדה לוודא שברגעים בהן הן חשופות ופגיעות, ברגעים בהן הן זקוקות למנוחה ולשקט, וממש לא מעוניינות להתעסק בפרוצדורות בירוקרטיות, נשים תאלצנה למלא טפסים על מנת להמנע מלבצע פעולה פיזית שהן אינן מעוניינות בה. חלקן תמלאנה את הטפסים מבלי לעיין בהם באמת, רק כדי להפטר מהמטרד. אחרות תבחרנה להניק רק כדי לחסוך לעצמן את הטרדה, ואחרות נוספות תקראנה את הטפסים תחתומנה, ותתחלנה את טיפולן בתינוק עם מטען כבד של רגשי אשמה. גם אלה וגם אלה וגם אלה, תהיינה במצב בו "כי אני לא רוצה" אינה תשובה מספקת בשביל להמנע מעשיית דבר שנעשה בגופן.

אי אפשר לסיים מבלי לקשור את החוק הזה לשאר החוקים המתרגשים עלינו לרעה בימים האחרונים. חקיקה פאשיסטית אינה רק חקיקה האוסרת פעילות מחאה, או מצווה על חקירת מארגניה, כי אם גם חקיקה המצמצמת את חופש הבחירה והפעולה של אזרחי המדינה, וזה בדיוק מה שעושה הצעת החוק ההנקה.

מדובר כאן בחוק, אחד מני רבים, שמנסה להגביל את החופש של האזרחים, ובעיקר של האזרחיות לבחור, להתבטא, לחשוב ולנהל את חייהם. מדובר בחוק שמרחיב את מידת האחיזה של המדינה בחייהם של אזרחיה ובגופם (ושוב, בעיקר גופן). זאת, על אף שהוא לא דובר בהקשר הזה, וכמו מרבית החקיקה העוסקת בזכויות נשים, לא נכנס לכותרת של "זכויות אדם", אלא, סווג בעיקר תחת "ענייני נשים", ואת זה ראוי שיקחו לעיונם כל אותם גופים, פעילים וארגונים העוסקים בתחום.

Read Full Post »

Sweet Victorious Moments in Bilin

 

"There must be something worth living for


There must be something worth trying for


Even some things worth dying for


And if one man can stand tall


There must be hope for us all


Somewhere, somewhere, in the spirit of man"

Never have I seen so many people excited by the “None”. Someone was running around, between all the people crowding before the demonstration asking “Have you seen it?”, “Have you seen it?”, but in fact she had been asking about the things we hadn't seen. We hadn't seen a yellow gate, we hadn't seen a watch tower, we hadn't seen soldiers, we hadn't seen a white skunk truck on the top of the hill, waiting to spray us with its foul smelling water. We hadn't seen a wall, in Bilin.

More than three and a half years after the supreme court's decision, over six years after the popular struggle in the village had started, we had climbed up the hill, and crossed the border line, marked with colour remnants, and skunk odors. We were not stopped by clouds of gas, but our eyes were tearful nonetheless. I walked back and forth, between the road, and the tree and the walkway, unable to grasp the fact that there was not a single soldier standing there blocking my way.

The Friday prayer took place outside, just like it did in the demonstration in which we had celebrated the supreme court's decision, three and a half years ago. Back then it took place by the fence, now it took place on its old route. I watched them kneeling on their prayer rags, and a feeling of clemency was carried by the soft summer breeze, and our hearts were bursting with happiness.

Someone walked around in a shirt that read “From Berlin to Bilin, The Wall Must Fall”. I stopped by him, and gestured towards the fenceless landscape lying ahead of us, and smiled, words were unnecessary. “You can't kill popular resistance”, “The wall must fall”, “Bilin, Bilin, don't despair”, and all those other slogans that we shout so regularly, were suddenly charged with meaning, and a new found hope.

The road leading to the new wall is long, and the singed fields leading towards it – a farewell gift from the settlers -serve to remind us that the struggle is far from being over, and a lot was lost along the way, but the olive-trees are standing, green and proud, and we can't wipe those smiles off our faces, and happiness sparkles in our eyes, as the foundations for the new neighbourhood are laid. And the music from the truck fills the air, and the dances wouldn't stop, and chocolates in golden wrappings that reflect the sun, are thrown into the air, caught by enthusiastic children and adults.

And the occupation is not over yet, and the oppression goes on and on, and the wall, in its new route still annexes thirty percents of the village lands, and the road is still long and winding, and the end is yet to be seen on the horizon, but we have torn down the wall in Bilin, and for several euphoric moments, nothing else mattered.

Read Full Post »

רגע מתוק של נצחון בבילעין

"There must be something worth living for
There must be something worth trying for
Even some things worth dying for
And if one man can stand tall
There must be hope for us all
Smewhere, somewhere, in the spirit of man"

 אני לא חושבת שאף פעם ראיתי כל כך הרבה אנשים מתלהבים מהאין. מישהי התרוצצה בין האנשים הנאספים להפגנה ושאלה "את ראית? את ראית?", כשהיא בעצם שואלת על מה שלא ראינו. לא ראינו שער צהוב, לא ראינו מגדל שמירה, לא ראינו חיילים, לא ראינו משאית בואש לבנה, מחכה להשפריץ עלינו את מימיה המסריחים במעלה הגבעה. לא ראינו גדר. בבילעין.

למעלה משלוש וחצי שנים אחרי פסיקת בג"ץ, למעלה משש שנים אחרי שהתחילו ההפגנות בכפר,  טיפסנו במעלה הגבעה, וחצינו את קו הגבול המסומן בשאריות צבע וניחוח של בואש. לא נעצרנו על ידי עננים של גז, למרות שבעיניים כן עמדו דמעות. הלכתי הלוך ושוב בין הכביש לעץ, לשביל, לא מעכלת שאף חייל לא נמצא שם כדי למנוע ממני לעשות את זה.

כמו באותה ההפגנה שחגגה את פסיקת בג"ץ לפני שלוש וחצי שנים, תפילת יום השישי התקיימה בחוץ. אז היא התקיימה ליד הגדר. היום, במקום בו היא עברה. הסתכלתי עליהם כורעים על שטיחי התפילה, ובאוויר הייתה תחושה של חסד, ובלב התרוממות רוח שכמעט לא ניתן להכיל.

מישהו הסתובב עם חולצת "From Berlin to Bilin – The Wall Must Fall", עצרתי לידו, והסתכלתי על החולצה, החוויתי על המרחבים נטולי הגדר מסביבי וחייכתי, לא היינו צריכים מילים. "לא תוכלו להמית התנגדות עממית", ו"הגדר צריכה לפול", ו"בילעין, בילעין אל יאוש", וכל אותן סיסמאות שאנחנו מפריחים לחלל האוויר כל שבוע, נטענו לפתע מחדש במשמעות ובתקווה.

הדרך אל החומה החדשה ארוכה, והשדות בה עדין חרוכים – מתנת הפרידה של המתנחלים, מזכירים שהמאבק לא נגמר, ואת כל מה שאבד בדרך. אבל עצי הזית עומדים ירוקים וגאים, והחיוכים לא יורדים מהפנים, והשמחה מנצנצת בעיניים, כשאבן הפינה לשכונה החדשה מונחת, והמוזיקה מהמשאית ממלאת את החלל, והריקודים לא פוסקים, והשוקולדים באריזות זהובות מנצנצות בשמש, נזרקים באוויר ונתפסים בהתלהבות על ידי ילדים ומבוגרים כאחד.

 והכיבוש לא נגמר, והדיכוי נמשך בלי הפסקה, והחומה בנתיבה החדש עדין מספחת 30% מאדמות הכפר, והדרך עוד ארוכה ומפותלת, והסוף ממש אבל ממש לא נראה באופק, אבל הפלנו את הגדר בבילעין, ולכמה רגעים אופוריים, לשום דבר אחר לא הייתה משמעות. (צילום: אורן זיו)

Read Full Post »