Feeds:
רשומות
תגובות

מאמי

הכרתי את מאמי כשהייתי בת 17. חשבתי אז ששיר האונס גאוני, והאמת שגם קצת מגניב, כמו שנערה בת 17 חושבת כשאומרים "זקפה וזרע" במסגרת המאבק בכיבוש. לא ידעתי אז כמה השיר מדויק. לא הייתי מודעת לסוגיות של אחרות כפולה, של מזרחיות, של הדרה וסקסיזם וגזענות בשמאל. חשבתי בתמימות שפמיניזם הוא איזו דרישת קדם אקטיביסטית.

"גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה
גזלת את שדותינו בשם הגיאוגרפיה
סגרת את בתי הספר בשם הפדגוגיה
קראת לנו נאצים וג'וקים מתוך דמגוגיה
נדפוק אותך מאמי יא מאמי מתוך אידאולוגיה"

היום הכרתי את השיר להורים, אחרי שאחת השאלות ב"20 שאלות" הזכירה את מזי כהן. הוא קולע ומדויק עד כדי כאב. הוא מקפל בתוכו שכבות שכבות של אלימות שמולידה אלימות וטראומה שמולידה טראומה, ופגיעה שמתגלגלת. הוא מספר את הסיפור של הסקסיזם והגזענות שהשמאל רוצה להסתיר, ואולי תשתקי בשם המאבק, ואולי תחכי קצת, אולי לא תדברי, כי שקט, יורים, וגברים נאבקים בכיבוש. ואת יודעת…

"העם הפלסטיני זועק לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי".

Yom Kippur

I forgive myself
For having stayed,
Lying there frozen,
Unable to move.
I forgive myself
For not screaming,
Not kicking,
Resting my fists.
I forgive myself
For my no that was left unheard,
Trapped in my movements,
Trying to meet hands that refused to listen.
I forgive myself
For not leaving,
When I wanted to go.
For coming back, when I needed to stay away.
I forgive myself
For denying,
Not daring to understand,
Unwilling to think.
I forgive myself,
For breaking into thousand pieces,
For the glue
that refused to hold.
I forgive myself
For mornings in which I couldn't get out of bed,
For days that went on wasted,
For nights I failed to sleep.
I forgive
My moments of weakness,
And those in which panic caught the breath in my chest,
For forgetting how to dream.

I forgive myself,
And say again that I'm not guilty,
And remember that I'm not the one to blame.
I forgive myself,
And next year, maybe,
I'll find the strength to forgive you.

אני סולחת לעצמי
על כך שנשארתי,
שכבתי קפואה,
לא יכולתי לזוז.
אני סולחת לעצמי
שלא צעקתי,
לא בעטתי,
לא הטחתי אגרופים.
אני סולחת לעצמי
על כך שהלא שלי הוחרש,
נותר כלוא בתנועות,
נפל על ידיים ערלות.
אני סולחת לעצמי
על כך שלא עזבתי,
כשרציתי ללכת,
כשלא רציתי לחזור.
אני סולחת לעצמי
על כך שהדחקתי,
לא העזתי להבין,
לא רציתי לחשוב.
אני סולחת
על הרגעים בהם התפרקתי
לאלף חתיכות
שחיברתי בדבק שסירב להחזיק.
אני סולחת לעצמי
על הבקרים שבהם לא רציתי להתעורר,
על הימים שבהם לא יכולתי לעבוד,
על הלילות שבהם לא הצלחתי לישון.
אני סולחת לעצמי
על רגעי החולשה,
על הקושי לנשום מרוב פחד,
על חוסר הרצון לחלום.

אני סולחת לעצמי,
וזוכרת שאני לא אשמה.
אני סולחת לעצמי,
ושנה הבאה, אולי, אמצא את הכוח,
ואסלח גם לך.

אתגר דלי הקרח לא הגיע אלי, ולפני שאני מוסיפה כאן כל דבר אחר, חשוב לי לציין שאני מאוד בעד העלאת מודעות ל – ALS בפרט ולמחלות לא מוכרות בכלל, וגם אין לי בעייה לשפוך על עצמי דלי מים קפואים באמצע אוגוסט. בסוף הפוסט הזה גם יגיעו לינקים לכמה אנשים שעשו את זה בצורה מגניבה במיוחד, או כתבו דברים חשובים על ALS ובכלל.

למקרה שהייתן מנותקות מהרשת בתקופה האחרונה, אז אני רק אגיד שמדובר בקמפיין להעלאת מודעות למחלה הניוונית ALS, המאתגר אנשים לשפוך על עצמם דלי של קרח, לצלם ולהעלות ליוטיוב, או לתרום 100 דולר לעמותה למאבק ב – ALS. כל קליפ אמור להזכיר את מטרת הקמפיין, בכל קליפ מאותגרים שלושה אנשים חדשים שמפיצים את הבשורה.

מדובר בקמפיין ויראלי מצויין ואפקטיבי בלי שום ספק, אבל אני רוצה לקחת רגע ולהשוות כאן בין האתגר הזה שהוא מגניב ומשעשע וחברתי ובעיקר עשה את העבודה שלו, ובין קמפייני המודעות לסרטן השד שרצו בפייסבוק בשנים האחרונות. אותם קמפיינים שביקשו מאיתנו להדביק סטטוס שמספר מה צבע החזייה שלנו, או איפה אנחנו אוהבות לעשות את זה בהתאם למקום בו הנחנו את התיק שלנו, או לאן אנחנו טסות. קמפיינים שבעיקר גרמו לרצפי סטטוסים ללא פשר ובהרבה מקרים מחפצנים. הם לא עודדו אנשים לתרום, הם גם לא קראו לנשים ללכת להבדק. הם הופצו דרך מיילים שהבהירו שאסור לגלות לגברים במה מדובר, כי הרי סרטן השד זה עניין של נשים (למרות שגם גברים יכולים לחלות בו), והגברים צריכים להמשיך לחשוב על השדיים שלנו כאובייקטים מיניים חפונים בתוך חזיות צבעוניות גם כשאנחנו מנסות לדבר על סרטן.

בסופו של דבר, הבעייה המרכזית עם כל אותם קמפיינים להעלאת מודעות, לכאורה, לסרטן השד, זה שאותם סטטוסים לא אמרו מילה על סרטן השד. משחקי ניחושים זה טוב ונחמד כבילוי חברתי, וכאמצעי להעברת הזמן בנסיעות ארוכות, אבל זו דרך ממש גרועה להעלות מודעות. כי כדי להעלות מודעות למשהו צריך לדבר עליו, ומה שאותם קמפיינים אמרו לנו זה שעל סרטן השד עדיין אסור לדבר, אפשר לרמוז, ללכת מסביב, אבל אסור להגיד במפורש.

הפוסט הזה, כאמור, ממש לא קורא לכן להמנע מלהשתתף באתגר דלי הקרח. להפך, תשתתפנה, תתרומנה, תעלנה מודעות, ואם כבר העלאת מודעות, אז עשנה בדיקות לגילוי מקדים של סרטן השד, ובדיקות אידס תקופתיות, כי תמיד חשוב להזכיר את זה. מה שהפוסט הזה כן מנסה לעשות, זה להעלות מודעות למגדור של מחלות, לעובדה שגם במחלות יש את אותם הדברים שנחשבים ל"ענייני נשים", ושהדיבור הפומבי על ענייני נשים צריך להיות מרומז ולא גלוי ולבוא במעטפת מינית, אם הוא רוצה למשוך תשומת לב חיובית. ולקראת נובמבר הבא, אני מקווה שנשכיל ללמוד מאתגר דלי הקרח, איך עושות קמפיינים ויראלים מוצלחים ומפורשים שיגרמו לאנשים לא להתבייש ולהגיד סרטן השד, באותו בטחון שהם אומרים כרגע ALS.

וכמובטח, כמה לינקים מוצלחים –

קרן לנדסמן עם אינפורמציה רפואית והשוואתית על ALS http://www.realitybugs.me/2014/08/23/ice-bucket-als/
וכמה ביצועים מוצלחים לאתגר של איאן מקלן, ניל גיימן, אמנדה פלמר, וג'ר'ר' מרטין.

ההפגנה אתמול הייתה ההפגנה המוצלחת ביותר נגד המלחמה עד כה, ועם כל הכבוד לסולידריות עם העצורות, המעצרים ממש לא היו הסיפור המרכזי של הערב. גם לא האלימות המשטרתית, שלא באמת חדשה לנו. אתמול, לראשונה מאז תחילת המבצע, השמאל צעד ברחובות, אחרי חודש של התבצרות מאחורי גדרות ובריחה היסטרית מפעילי ימין אלימים במיוחד בסיום ההפגנות.

המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה. היא ליקטה את המארגנות מכיכר הבימה וריכזה אותן בצד השני של הכביש, משאירה את האנשים שהחלו להתאסף בסוג של לימבו לא ברור, עד לנקודה שבה הוכרז על האירוע כהתקהלות בלתי חוקית. אבל מה שהתחיל בניסיון מבולבל להתנגד לדחיפות של היס"מ שסגרו שורה וניסו לפנות את המפגינות מכיכר הבימה, הפך להפגנה האנרגטית ביותר שהייתה כאן עד כה. היו מעצרים. הם היו אלימים. אבל הייתה גם התנגדות לא אלימה של המפגינות לפינוי מהכיכר, שהפכה לצעדה במורד דיזינגוף, דרך קינג ג'ורג', אל גן מאיר. צעדה שהיו בה ססמאות שניכר בהן כי הן מנסות לתקשר עם הציבור הישראלי ולא רק להביע זעם על ההרג בעזה. סיסמאות כמו "משני צדי החומה, לא רוצים עוד מלחמה" ו"העם דורש הפסיקו את האש" וכמובן "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות" שלצערנו תמיד רלבנטית. היו קריאות גנאי, למרות שפחות מהרגיל, ולפחות ממה שאני ראיתי, מלבד המעצרים, לא הייתה אלימות. מנגד, היו גם כמה אנשים שהצטרפו באופן ספונטני במהלך הצעידה.

כשאנחנו מספרות את ההפגנה שהייתה אתמול אך ורק דרך המעצרים, אנחנו נכנעות לנרטיב של עימות ואלימות ופיזור וכוח. אנחנו מפספסות חלק מהותי ממה שבאמת היה שם. אנחנו הופכות את זה לעוד סיפור של עימות בין פעילות ושוטרים ומאבדות את הסיפור האמיתי של המחאה כנגד המבצע. ל – 500 האנשים שצעדו אתמול ברחובות תל אביב הייתה יותר אנרגיה מל – 5000 שעמדו לפני שבוע בכיכר רבין, והרבה יותר אינטרקציה חיובית עם הסביבה. לראשונה מזה שלושה שבועות אנשים, לפחות אלה שאני ראיתי, סיימו את הפגנת השבת בתחושה טובה.

10354601_10152583427159133_2751500958413749210_n

(צילום – אור בן-ארי טישלר)

 

*גרסא קצרה יותר של הדברים האמורים כאן מופיעה בכתבה של עינת פישביין ב"מקום"

יש ילדים של כולנו,
והם לובשים מדי זית,
ונושאים רובי צלפים,
ומחכים להם בבית,
ושולחים להם אוכל,
חבילות ופרחים.

ויש ילדים של אחרים,
עם מקרר ריק ושכירות גבוהה,
דירה מתפרקת,
ואמא שעובדת במשרה מלאה,
אבל הם לא של כולנו,
אז זה לא נורא.

ויש ילדים שלהם,
שנספרים בגרף מטפס,
בלי פנים, בלי זהות, בלי שמות,
ילדים שלהם ששיחקו על החוף.
ומצווה לשמוח במותם,
כי הילדות הלא היא בת חלוף.

וכשהילדים של כולנו,
יחזרו הביתה, ויפשטו את המדים.
הם כבר לא יהיו המובטלים של כולנו,
ומחוסרי הדיור של כולנו,
והאמהות החד הוריות של כולנו,
והאבות שלא סוגרים את החודש של כולנו,
ופועלי הבניין של כולנו,
הם יהיו סתם מבוגרים.

צפיתי בגרמניה – ארגנטינה עם חברות בגבעתיים. אחרי בירה, צ'יסרים, משחק די מוצלח והארכה די מיותרת, חיכיתי לקו 463 שאמור היה לקחת אותי הביתה. לפי הלו"ז, קו אחד אמור היה לצאת מתל השומר ב 00:30 השני ב – 1:00. הגעתי לתחנה ב- 00:45, ובדיקה במוביט הראתה שאמור להגיע אוטובוס תוך כרבע שעה. חיכיתי. חיכיתי. חיכיתי עוד. כשעבר מועד ההגעה של האוטובוס הראשון, הנחתי שאיכשהו פספסתי אותו. הרי ידוע שהנהגים של קווי הלילה נוסעים במהירות מטורפת (ומסוכנת, אבל זה לסיפור אחר), וחיכיתי לקו הבא. הוא היה אמור להגיע בסביבות אחת וחצי. אז חיכיתי עוד קצת. קראתי, אבל למרות ש – Extras נחמד, לא ממש יכולתי להתרכז בספר, כי קווי הלילה, כבר אמרנו, נוסעים במהירות מטורפת, ונוטים שלא לעצור בתחנה, אלא אם כן את מנופפת בפראות בידיך במקרה הטוב, או קופצת לכביש כדי לגרום להם לבלום במקרה הרע. כך או כך, זה דורש לראות אותם מתקרבים, ולראות דברים מתקרבים זה לא הצד החזק שלי. באחת וארבעים התחלתי להתייאש. חברה בדקה בשבילי שוב את הלו"ז באתר, שאמר שהקו אכן היה אמור לצאת מתה"ש באחת. הייתי בתחנה כל הזמן הזה וידעתי שלא פספסתי אותו. ב – 1:50 ויתרתי. עליתי על מונית הביתה, לבד, באמצע הלילה (ואני שונאת לעלות על מוניות לבד, ועוד יותר באמצע הלילה), שילמתי 30 שקל, והגעתי הביתה.

מסתבר שלנוכח "המצב" אין קווי לילה. מסתבר ש"דן" לא חשבו שכדאי לעדכן את הלו"זים של הקווים, בנוסף להוספה של עדכון בפינת ה"חדשות" באתר, שאני מניחה שרק מעטות נכנסות אליה על בסיס קבוע. על שלטים שמודעים על ביטול התחנות בקווים, לטובת מי שמכירות את הלו"ז בעל פה ולא טורחות (וגם לא אמורות) לבדוק באתר כל פעם האם יש אוטובוס אין בכלל מה לדבר.

זו לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב כזה. שנה שעברה חיכיתי במשך 45 דקות לקו 82 בכיכר רבין, ששינה מסלול עקב שיפוצים בקינג ג'ורג'. שינוי שאף אחד לא חשב שראוי לעדכן את נוסעי הקו על קיומו.

מתישהו אני אכתוב פוסט ארוך יותר, על תחבורה ציבורית  ועל נגישות ועל העדרה, ועל היחס לנוסעות, ועל איך זה אמור להראות. כרגע חשוב לי להבהיר שהגעת האוטובוסים לא אמורה להיות משחק הימורים, שאני לא אמורה לחכות בתחנה במשך למעלה משעה לאוטובוס שלא יכולתי לדעת שאינו אמור להגיע, ושעם כל הכבוד למצב הבטחוני, אני עדיין אמורה להגיע הבייתה גם בלילה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 40 שכבר עוקבים אחריו